• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כפל ראייה: רכבת לילה לפרנקפורט

פרק מתוך ספרו של יהודה שנהב-שהרבני "כפל ראייה" בהוצאת פרדס
יהודה שנהב-שהרבני

24 ביוני 1950, תחנת פריז־מזרח, פריז

ארתור קסטלר ואשתו הטרייה ממאין החווירו כאשר ראו באולם הנוסעים את ז'אן־פול סארטר. "אכלנו אותה…" לחש קסטלר לממאין כשהבחין בדמות הנמוכה והמרושלת.

הזרוע השחורה הענקית של השעון שחלש על אולם ההמתנה עמדה לבצע את המחווה החד־דקתית שלה — 22:05 — וכולם הביטו בה בציפייה. למרות השעה המאוחרת, המקום היה גדוש נוסעים, חיילים, שוטרים, בני נוער עליזים, סבלים עם עגלות נגררות, מנקות ועובדים עם סרבלים החובשים כובע של התחנה. סארטר נראה אובד עצות, ומתנועות גופו היה ברור כי לו ניתנה בידו ההזדמנות, היה נעלם כלעומת שבא. ממאין נעצה מבטה בגוץ הגורר את מזוודתו על הרציף והשיבה לקסטלר לחישה: "הוא נראה קצר, כבד ורחב מתמיד…" גם מקטורנו הכחול של סארטר, חשבה, העיד בלי ספק על טעם מפוקפק.

אילו היה מזדמן למקום צלם, אור המצלמה היה מבזיק. הרי כל פריז עסקה בשנאה המתוקשרת בין השניים, וכל מפגש ביניהם עורר קול נפץ אדיר. ואולם, יש מצבים בהיסטוריה שבהם אפילו אויבים אכזרים משנסים מותניים ומתאחדים. זה מה שקרה באותו הערב.

סארטר וקסטלר סימנו את שני הקטבים בוויכוח על המלחמה הקרה. הם היו נערצים, משכילים, כריזמטיים, יהירים ומהפכניים. שני אינטלקטואלים ציבוריים, אנשי ספר ועט, שהעזו להביע עמדות פוליטיות ומוסריות ברבים. הם היו בני אותו הגיל (שניהם נולדו בשנת 1905) ועד לפני זמן לא רב היו גם חברים, אלא ששנה קודם לכן — רק שנה! — נפגשו בבר מונטנה, גם בשעת לילה מאוחרת, כהרגלם. המקום היה רועש, פקוק, מלא עשן. ברקע נשמעו תרועות חצוצרת הג'אז של בוריס ויאן ואיש לא יכול היה לנשום או לשמוע. סארטר, שהיה בגילופין, אמר דברים שלא היו צריכים להיאמר. קסטלר, שהיה שיכור גם הוא, השליך על סארטר את כוס היין האדום שלו ועזב בטריקת דלת. פגישתם של השניים בתחנה הייתה הראשונה מאז האירוע המביך.

"אני מתה על התחנה הזאת…"

התחנה נקראה פריז־מזרח לא בשל מיקומה, שכן שכנה בצפון העיר, אלא משום שממנה הפליגו הרכבות מזרחה. היא הייתה אחד ההישגים הגדולים של הבֶּל אפּוֹק, ונחנכה בשנת 1850 בחסות נפוליאון השלישי, ואיתה נחנך קו האוריינט־אקספרס לאיסטנבול. האוריינט־אקספרס צלח את הדנובה וחלקים מן הים השחור בעוצמה טכנולוגית אדירה, וחצה את הדרך פריז- שטרסבורג-מינכן-וינה-בודפשט-בוקרשט בואך איסטנבול. הנסיעה מזרחה הסעירה את דמיונם של סופרים ויוצרים בהוליווד ומעבר לה.

"תראה איזה יופי שיפצו אותה…"

בית הנתיבות המשופץ נראה כמו קתדרלה עתיקה בסגנון גותי. על הקירות התנוססו תבליטים, ציורים וויטראז'ים. מן התקרה הגבוהה השתלשלו נברשות קריסטל ענקיות שנהגו לקשט חללים אציליים ונצחיים. על הקיר ממול היה תלוי הציור הגדול של קלוד מוֹנֶה, שבמרכזו קטר הפולט עשן סמיך המתמזג בהדרגה בקרני השמש הלבנות שנשברו על תקרת הזכוכית.

הסינתזה שיצר מוֹנֶה ביד אמן הפכה את השחור לשלל גוונים של אפור, אך קסטלר וסארטר שברו את השורה. כולם בפריז ידעו ששני האנשים המוכשרים והצבעוניים הללו מדברים רק בשחור־לבן.

"מון דְּיֵּה. הוא מתקרב…"

תחילה העמיד סארטר פנים שהוא בוחן את לוח הזמנים של הרכבת, אך קסטלר ידע שהוא מתבונן גם בו. הדיאלקטיקן החשוב נודע בפזילתו הקשה והיה מסוגל לראות — ולומר — שני דברים סותרים בעת ובעונה אחת. קסטלר החזיר לסארטר מבט לא־דיאלקטי זריז, והם חברו ללא מילים, וכנראה גם בלית ברירה, לנסיעה בכפיפה אחת ברכבת הלילה לפרנקפורט.

סארטר התקרב אל הקסטלרים, מאנפף ללא הפסקה. עם האיש הדוחה הזה נגזר עליהם לבלות את הלילה כמו בתא מעצר. שש שעות ועשרים דקות, 570 קילומטרים עם שתי תחנות עצירה, בשטרסבורג ובמנהיים. הקסטלרים הסתירו את מורת רוחם והושיטו ידיים למכר הוותיק, שגם הוא הסתיר את מורת רוחו והושיט יד למכרים הוותיקים.

"פגישה מקרית אחת טובה מאלף פגישות מתוכננות," התחכם סארטר.

במונחים אסתטיים נראו שני הגברים כמו דבר והיפוכו. קסטלר היה גבר תמיר ונאה, בעל רעמת שיער שסורקה בגנדור לאחור ושיוותה לו פנים מוארכות, ומצח גבוה שתחתיו עיניים קטנות ובהירות ואף גדול. הוא היה לבוש בקפידה: חולצה מעומלנת, מקטורן קיצי בהיר ונעליים בוהקות בצבע חום־בורדו. לעומת זאת, פניו של סארטר נראו נפוחות ומעוותות. שיניו היו צהובות, שערו מתדלדל ולחייו מחוטטות. הוא כבר ניסה להפחית במשקלו כמה פעמים, אך לשווא; הוא אהב אוכל אלזאסי שמן, והמקטורן הספורטיבי הכחול והמקומט עם כתם השמן שלבש איים להתפקע. מתחת למקטורן לבש, ללא עניבה, חולצה אפורה שהייתה סתמית בדיוק כמו נעליו האפורות. ההופעה של הקסטלרים הייתה בעיניו גנדרנית מדי. אם לשפוט לפי תנועות גופו המשוחררות והביטחון הנסוך על פניו, הפער האסתטי הזה העניק לקסטלר יתרון ניכר. כאשר מצחו לא התקמט מדאגה, שפתיו נמתחו קלות לצדדים לכלל חיוך עם קורטוב של יהירות.

במרחק כמה פסיעות ממנו ליוו את קסטלר הערב שני סוכני חרש בלבוש אזרחי של הפריפקטורה, המשטרה החשאית של פריז. הם נראו לסארטר כמו שתי דמויות צדדיות במחזה של המלט. האחד היה דומה לרוזנקרץ, אך השני היה גבר נאה ודמה יותר לאיב מונטאן מאשר לגילדנשטרן. במקטורנם של השניים הייתה תעודה מזהה של הבולשת ואקדח בראונינג בלגי עם מחסנית סטנדרטית שהכילה 13 כדורים בקוטר 9 מ"מ. סוכנים חשאיים עם אקדחים בעקבות סופרים — באישון לילה, בתחנות רכבת — היו מחזה בלתי שכיח, אך כזה שתאם היטב את אישיותו התיאטרלית והמוחצנת של קסטלר וגם את התקופה.

רוזנקרץ ומונטאן היו הסוכנים של היחידה החדשה ללוחמה בקומוניזם, שהצטוו לאבטח את קסטלר לאחר שקיבל איומים על חייו. השניים סרקו את האנשים בתחנת הרכבת וחיפשו חשודים שתאמו את קלסתרוני הזיהוי באלבומים של היחידה. שמנים ורזים, שיער ארוך וקצר, עם משקפיים וללא משקפיים, מפגינים, מנהיגי פועלים, סטודנטים חדורי להט ואינטלקטואלים עם מקטורן ומשקפיים עגולים. את הגברים קל היה לזהות, יחסית, משום שניתן היה להתמקד בשפם (גדול נוסח סטלין) או בזקן (סנטר נוסח לנין, דליל נוסח צ'ה גווארה, או עבות נוסח מרקס). משקפיים עגולים היו גם לנשים וגם לגברים. סארטר שלח מבט אומר בוז אל צמד הסוכנים. מבחינתו, הם לא היו חלק מהעסקה. "אתם נוסעים לכנס של האמריקאים בברלין?" שאל את קסטלר בהתרסה.

הוא ידע שלאחר מותו של ג'ורג' אורוול, קסטלר הוא שתפס את מקומו כאנטי־קומוניסט הרהוט ביותר, ועל כן הוזמן לשאת נאום בפני אלפי אנשים שחששו מנפילתה של ברלין בידי הקומוניסטים. גם סארטר קיבל הזמנה לאירוע, אך דחה אותה בבוז ואמר שאינו משתתף באירועים אמריקאיים.

"איך אתם מגיעים לברלין?" שאל.

"מטוס צבאי," ענה קסטלר בלי היסוס. כולם ידעו שהדרך היחידה להגיע לברלין הייתה במטוס של צבא ארצות הברית, שכן באותם ימים לא היו אמצעי תחבורה יבשתיים לברלין וגם לא התקיימו טיסות ישירות אזרחיות, משום שהרוסים הטילו עליה סגר.

כולם ידעו שהדרך היחידה להגיע לברלין הייתה במטוס של צבא ארצות הברית, שכן באותם ימים לא היו אמצעי תחבורה יבשתיים לברלין וגם לא התקיימו טיסות ישירות אזרחיות, משום שהרוסים הטילו עליה סגר.

את הדרך לפרנקפורט ביקשו תחילה הקסטלרים לעשות בטיסה של חברת אייר פרנס. ומשם התעתדו להמשיך במטוס הצבאי הבלתי נמנע לברלין. אך השבוע האחרון היה רע מאוד לחברת אייר פרנס הצרפתית. העיתונים מלאו תמונות מחרידות מהתרסקות שניים ממטוסיה, מסוג DC-4, בהפרש של יומיים. הראשון צנח לאוקיינוס האטלנטי בשל בעיית מנוע. מתוך חמישים ושניים הנוסעים ניצלו רק ארבעה. השני שידר אותות מצוקה ונחת נחיתת חירום במפרץ הפרסי. רק שלושה־עשר מתוך חמישים ושלושה נוסעים ניצלו.

"אני נוסע לפגוש את אדורנו," הבהיר סארטר. "הוא חזר לפרנקפורט."

קסטלר הופתע. "אתה לא מסוכסך עם הורקהיימר?…"

שני ההוגים הגדולים עמדו בתור לאשנב שמעבר לו ישב פקיד עם כובע של עובד התחנה. "חמישה מקומות שמורים בקרון המסעדה, בבקשה," קפץ קסטלר בראש. סארטר הסתובב אל ממאין בינתיים. "איזה יופי, סטייל אודרי הפבורן," החניף לה על שמלת השרוול הפרחונית שלה, אך מבטו כבר הושפל מטה, אל רגליה הארוכות ואל נעלי הפיפ־טואו האדומות

שמהן הציצו ציפורני רגליה, המרוחות בלק אדום אף הן. ממאין החזירה לסארטר מבט נטול חיבה. כאשר הייתה במחיצת גברים ידועי שם, היא ידעה לזהות את נקודת התורפה שלהם. היא הייתה רק בת שלושים וארבע, אך כבר הספיקה לראות אי־אלו ידועי שם מתבזים לפניה. עכשיו עמד מולה איש שהתנהגותו הבזויה והנצלנית כלפי נשים הייתה ידועה לכול ("איזה פרוורט," אמרה לקסטלר מאוחר יותר, כשהיו בגפם. "נפוליאון קטן. אדם דוחה. גבר חסר ביטחון שכל מאווייו לכבוש נשים גבוהות ממנו. אני לא מצליחה לעכל כיצד האישה המבריקה הזאת הפכה לשפחתו של האיש הדוחה הזה, שעוד נמוך ממנה בשלושה סנטימטרים").

החמישה פנו לבר המזנון שמול אולם ההמתנה, וגררו את כבודתם מאחוריהם. המקום היה ריק מאדם למעט אחד שישב בגפו. המוזגת הגישה לו בירה. הם נכנסו והתיישבו בשולחן הצמוד לחלון. קסטלר החווה למלצרית, הזמין חמש כוסות בירה והתעקש לשלם. מבעד לחלון נראו אנשים ומזוודות. רכבת נוספת נעצרה בתחנה זה עתה. שליח של הדואר הצרפתי עם כובע מצחייה וסמל בצהוב־שחור גרר שק דואר מברזנט אפור.

קול חריקה מילא את החלל כאשר קטר פלדה אדיר נוסף נכנס אל הרציף. קול מתכתי שבקע מהרמקולים הודיע שהרכבת לפרנקפורט ממתינה ברציף. החמישה עלו זה אחר זה לקרון המסעדה המפואר, שאליו היה צמוד קרון מטבח. בעלון הרכבת כינו את הקו "מלון על גלגלים". הפעילה אותו חברת לה־מיסטרל הצרפתית, בשיתוף התאגיד האמריקאי פולמן, שסמלו WL התנוסס על הקרונות בין ציור של שני אריות. בקרונות היו כיורי רחצה ומגבות, מושבים מרופדים, שולחנות מכוסים במפות לבנות וארוחות משובחות. מחיר הנסיעה היה גבוה, וקהל הנוסעים היה מהודר בהתאם. הקסטלרים וסארטר התיישבו לשולחן אחד. שני המאבטחים התיישבו בשולחן סמוך, ומאחוריהם שלושה צרפתים, שני גברים ואישה, ששיחקו קלפים ושתו אלכוהול. לבושם העיד שהיו עירונים, אולי פקידים או סוחרים שנסעו לעסקים בפרנקפורט. הסוכנים בחנו את פניהם. הם לא נראו קומוניסטים.

ב־23:50 בדיוק נשמעה צפירה ממושכת — כמו טרומבון טנור — והרטט היה לתאוצה. הרכבת שעטה אל תוך האפלה. דממה גמורה שררה בחוץ, למעט קרקושי הקרונות המונוטוניים. כעבור זמן לא רב, אורות התחנה האדומים נבלעו בחשכה. ממאין חלצה את נעליה, שיכלה את רגליה, פרשה על השולחן את עיתוני סוף השבוע והעמידה פנים נינוחות. היא לא חשבה שעליה לסגל ארשת מיוחדת של עליצות או של אדישות בשל נוכחותו של סארטר. היא הזמינה מן הדיילת כוס יין לבן. מדי פעם, כאשר רכנה אל העיתון ("המלחמה הקרה בנקודת רתיחה"), ידיה סוככו על מחשופה מעינו האחת של סארטר. הדיילת הניחה על המפה הלבנה את היין של ממאין, את סלט הסרטנים שהזמין קסטלר ואת אומצת הבשר עם כרוב ופירה שהזמין סארטר. שני הגברים היו חובבי הטיפה המרה. סארטר הזמין עוד ועוד יין.

פרצופו האדים. קסטלר הזמין תחילה בירה ואחר כך עבר לוויסקי.

***

בחורף המדכא של 1945 הם היו עדיין באותו צד. לפחות כך נראה בנשף הניצחון על הרייך השלישי, שהתקיים במלון ריץ פריז המפואר בהשתתפות ארנסט המינגוויי, ג'ורג' אורוול, סקוט פיצג'רלד, מוריס שבלייה, מעצבת האופנה קוקו שאנל ועוד. לא הופרחו בלונים, אבל המוזמנים נהנו מכוסות המרטיני שהוגשו על חשבון הבית. באותו הערב, באותה אווירה, מצאו את עצמם סארטר וקסטלר מתחבקים ומרימים כוסית לחיי אירופה החופשית. הם עישנו סיגרים ושתו מרטיני וג'ין עשבי בכוס קפואה שהורטבה קלות בוורמוט. סימון דה־בובואר כינתה זאת "אורגיה של אחווה". מאז הנשף התפוגגה האחווה בין השניים ובמקומה פרחו הקנוניות, האינטריגות והפרנויה. בימים ההם עוד החליפו ביניהם עמדות כאילו יד נעלמה הצריחה בין הכלים על לוח השח. תפקידיהם היו בוגדניים, הפכפכים.

היחסים ביניהם התחילו להתערער לאחר הפרסום בצרפת של אפלה בצהריים, הסאטירה הפוליטית שכתב קסטלר על רקע הטיהורים הגדולים של סטלין. גיבור הרומן, רובשוב, הוא קומיסר ותיק שנעצר ונכלא, ומודה לאחר חקירות מפותלות בפשעים דמיוניים שלא ביצע. החוקרים של המשטרה הפוליטית — איוואנוב (החוקר הטוב) וגלטקין (החוקר הרע) – מלהטטים כל העת בדיאלקטיקה מרקסיסטית עד אבסורדום. אפלה בצהריים פרץ אל התודעה כמו נחשול ענק ותורגם לשבע־עשרה שפות. משרד החוץ האמריקאי הפיץ אותו בעשרות אלפי עותקים באירופה, אסיה, אפריקה ודרום אמריקה.

לא חלף זמן רב עד שהתברר שההתפרצות האנטי־קומוניסטית של קסטלר – קומוניסט בעברו – לא הייתה גחמה חולפת. הוא פרסם מאמר תוקפני באנתולוגיה האל שהכזיב. סארטר לא אהב את זה, ומיהר לשלח את חייליו בקסטלר. לא לחינם נחשב למנהיגם הבלתי מעורער של האינטלקטואלים בפריז. כוחו היה גדול בגינוי ובנידוי, וידו הקצרה הייתה ארוכה להפתיע:

לפתע התברר שהמתרגם לצרפתית של אפלה בצהריים דורש להשמיט את שמו מדף התודות, ושקסטלר לא יצליח למצוא מוציא לאור לשאר ספריו בצרפת — גורל דומה לזה שפקד את חנה ארנדט וג'ורג' אורוול, שחרם דרבנו סארטר השליך אותם למושבת עונשין. אחר כך הנחית אחד מחברי המקהלה של סארטר, צעיר ושמו פרנסיס ז'נסון, מכה אנושה על ראשו של

קסטלר כשפרסם מאמר ביקורת מעליב וכינה אותו "בוגד שחבר לפשיזם". המכה הייתה אנושה, אפילו יותר מכפי שסארטר התכוון.

"מדוע סימון לא הגיעה?" שאלה ממאין, הפרידה את רגליה ואז שבה ושיכלה אותן הפוך.

השאלה התמימה עברה בשלום רק בנס. סארטר הפטיר משהו והמשיך לשתות. ממאין לא ידעה שכמה שנים קודם לכן קסטלר חיזר אחרי סימון ושידל אותה למיטה בהשפעת אלכוהול. זה היה באוקטובר 1946. הם נפגשו בבר של מלון ריץ והוא הזמין לה, בלי לשאול, ויסקי כפול. לימים תתאר דה־בובואר לפרטי פרטים, ברומן שלה המנדרינים, את דרכי הפיתוי

הנכלוליות והנלוזות של קסטלר ואת אישיותו החנפנית. אף שהשתמשה בשמות בדויים, לאיש לא היה ספק שסקריאסין הוא קסטלר. היא מספרת שמצאה את עצמה עם סקריאסין במיטה אף שתיעבה אותו. ואם כך, בהינתן התיעוב, נשאלת השאלה כיצד מצאה עצמה איתו במיטה. כאילו ציפתה לשאלה, כתבה כבר ברומן: "הוא לא הפסיק ללחוץ… הוא לחץ, לחץ, לחץ ולא הרפה. הייתי כל כך שיכורה, שהנחתי לו לבוא לביתי. התפשטנו ושכבנו. זה לא היה משהו. היינו שיכורים. אחר כך כאילו כלום. תיעבתי את הטיפש היהיר הזה."

מבעד לערפל ניתן היה לראות את התחנות הריקות מאדם, את השדות הגדולים, את גדרות התיל. הזמן החולף משרה לעתים אינטימיות, אך לא כך היה במקרה שלפנינו. ככל שהתארכה הנסיעה נעשו השניים צהובים זה לזה יותר ויותר. מפתיע שהדבר היה אפשרי, בכלל. קסטלר בז זה מכבר לאותו פטפטן של בתי הקפה ששלשל מילים בשפע, אך במעשים מיעט. הוא החליף מבטים עם אשתו, שהעמידה פנים שהיא קוראת את העיתונים ונמנמה לסירוגין. חילופי המבטים לא חמקו מעינו הטובה של סארטר. הוא ידע ששני הבורגנים המלוקקים מתנשאים עליו. הוא החליט להבליג, הפך מבטו וסקר את הכרזות הצבעוניות שעל דפנות הקרון. חומרים שכיום יכולים לפרנס אספנים: פוסטר עם תווים מן האופרה "טוסקה", פוסטר של "מדאם בטרפליי", תמונת מועדון המולאן רוז', מודעה של משרד המשפטים הצרפתי על איסור "שכרות ברשות הרבים". הוא פיטם את המקטרת שלו, הכניס אותה לפיו, הוציא אותה, שכח למצוץ ממנה ונאלץ להדליקה מחדש. שוב פצה את פיו ופתח בנאום ארוך.

ממאין רמזה לקסטלר שלא ייפול למלכודת. "תן לו לדבר, עוד מעט זה יעבור," אמרו עיניה. הוא לא שעה לה ושחרר צרור דימויים גרוטסקיים על "המנטליות הרוסית", "הברברית", "האלימה", "האלכוהוליסטית", "המושחתת", "הפרנואידית".

הם עוד לא תקפו זה את זה במישרין, אך ההליכה על קו הדמדומים הצריכה מאמץ. סארטר פנה לכיוון השירותים והשתהה שם דקות אחדות. כאשר חזר למקומו הוא נשמע עליז וקולני, אך רק משום שכך נהג לדבר, ולא משום שכך גם הרגיש. הוא נעץ בקסטלר מבט פוזל שנשלח מפרצוף אדום. ממאין הסתכלה מבעד לחלון. בחוץ שררה עלטה מוחלטת ולא נראו

אורות באופק. רק קרקוש גלגלי הרכבת ולפרקים צפירת הטרומבון הארוכה של הקטר נשמעו.

"חשבת פעם מה תעשה אם הצבא האדום יכבוש את סן ז'רמן?"

"הפרנויה טמונה בעצם השאלה."

"אני מציע שלא תישאר בבית הקפה שלך. אסוף את הניירות וברח. זה בדיוק מה שעשינו בזמן הנאצים…"

"אתה פרנואיד. המלחמה הקרה היא המצאה מניפולטיבית. אמריקה היא מדבר תרבותי."

ממאין נדרכה. מגפרורים כאלה עולות תבערות גדולות. גם היא חשבה שסארטר אופורטוניסט, אולם לא מצאה טעם בוויכוח. בעלה כבר הספיק לשכוח את מה שסארטר עוד לא ידע על המרקסיזם. רק לפני כמה שנים עוד הכריז סארטר כי האקזיסטנציאליזם הוא "אם כל הפילוסופיות". בקהל הרב פרצו קטטות על מקומות הישיבה. כמה אנשים התעלפו ונזקקו לטיפול רפואי. סארטר הכריז על "האקזיסטנציאליזם כהומאניזם החדש" כאילו השמיע דברי אלוהים חיים. הקומוניסטים הפגינו אז מחוץ לאולם. זה היה ב־29 באוקטובר 1945. מאז חזר על כך מעל כל במה אפשרית ואחר כך החליף את השקפת עולמו מקצה אל קצה, וראה בקומוניזם את ההומאניזם החדש שיביא להחייאת רוחה של הרפובליקה השלישית.

"זה מדהים איך תמיד אתה בצד הלא נכון," סינן קסטלר. "כל האינטלקטואלים ההגונים כבר מבינים מה קורה בברית המועצות של סטלין."

"אני לא מתכוון להתריס," השיב סארטר. "אבל מה איתך? מדוע כל שנתיים אתה מחליף צד?"

קסטלר החוויר מרוב זעם. "אתה יודע מה?" אמר. "אני לפחות בודק את עצמי ומשתנה כשהמציאות משתנה. אני לפחות לא משנה את דעותיי בגלל אופורטוניזם."

"בוא לא נפתח את השאלה הפילוסופית אופורטוניזם מהו."

אנשים שמזגם שלֵו ורגוע לא יצליחו להבין מה חלף במוחו של קסטלר באותם רגעים. הוא היה מהיר חמה, ובמצבים כאלה נהג לתקוף וגם לפגוע. והזעם שהתעורר בו היה שקול לא פעם לזה שליבה בעצמו.

קסטלר הרים את ידו כדי להזמין עוד ויסקי, ומונטאן — שהיה מיומן בקריאת שפת גוף — נדרך. הוא ידע שאם שני אינטלקטואלים נצים יושבים זה מול זה שיכורים, האפשרות של תגרת ידיים עולה על הפרק כמעט בהכרח. המלצר הביא את הוויסקי וממאין לא אמרה דבר. אפילו לא שלחה בו מבט נוזף על שתיית היתר. אנשים שמזגם שלֵו ורגוע לא יצליחו להבין מה חלף במוחו של קסטלר באותם רגעים. הוא היה מהיר חמה, ובמצבים כאלה נהג לתקוף וגם לפגוע. והזעם שהתעורר בו היה שקול לא פעם לזה שליבה בעצמו. "גם אם ארתור יקריא את לוח הזמנים של הרכבות הוא יצליח לעורר עליו זעם," כתבה באחד המכתבים לאחותה התאומה, סליה. קסטלר אולי לא היה אופורטוניסט, אך הקריירה הפוליטית שלו אכן מלאה תהפוכות וזיגזגים. הוא התחיל כבן למשפחה אירופית טיפוסית עם תודעה בורגנית, שלא השתנתה גם לאחר שאביו איבד את נכסיו באינפלציה האוסטרית הגדולה. ואולם, במהלך לימודיו בווינה הפך לקומוניסט — ואז עזב את אירופה לטובת פלשתינה כדי להצטרף לקיבוץ בתנועת העבודה הסוציאליסטית. כאשר תנועת העבודה הפנתה לו עורף, הוא הפך למזכירו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הפלג הלאומני ביותר בציונות. אחר כך חזר לברלין והצטרף למפלגה הקומוניסטית הגרמנית. עתה החליף שוב צד והחל לפרסם טקסטים אנטי־קומוניסטים לוחמניים, הוביל קו ניאו־שמרני אגרסיבי, ציטט מן הברית החדשה ודיבר בשפה משיחית על הקומוניזם כהתגלמות הרוע המוחלט.

"מי שלא מחליף צד הוא בוגד. כך נולדת בגידת האינטלקטואלים."

קסטלר חזר על המשפט האחרון פעמיים, כאילו נדרש להטעים את טעם הבגידה, לפני שהתרומם ממושבו ופסע הלוך ושוב בקרון כשכל הנוכחים מביטים בו. אחר כך הוא הצמיד את פניו לחלון בתנועה דרמטית. בחוץ היו דממה ואפלה לחה.

הרכבת נכנסה לתחנה בשטרסבורג בשעה 04:20. על הרציף היו חיילים במדי חיל הים. אנשים ירדו. אחרים עלו. הפלטפורמה העלתה את המטען פנימה. הדלתות נסגרו. צפירה ארוכה בטון הטרומבון. הקרונות קרקשו במונוטוניות על המסילה. הרכבת יצאה לדרך. ואז אמר סארטר את המשפט ששבר את גבו של הגמל: "אנטי־קומוניסט הוא בוגד."

המלצרית עם החולצה הלבנה כמעט איבדה את שיווי משקלה. קסטלר נתקף חֵמה. "לי אתה קורא בוגד? אתה מדבר על בגידה?" פניו הארוכות נמתחו, עיניו האדימו. "אתה, שעזרת לעזרא פאונד לברוח ממשפט?"

סארטר העביר את המקטרת בעצבנות מיד ליד. אחר כך הניח אותה בהפגנתיות על השולחן, הרים את ידו והפטיר את מה שנהג לומר מתחת לכל עץ רענן: "בוא נשים את הדברים על השולחן. מכרת את נשמתך לשטן. הפכת מקומוניסט שמאלני לחיה קפיטליסטית נהנתנית ונצלנית."

חילופי הדברים לא היו משחק גרידא בין שני אינטלקטואלים נרקיסיסטים. לשניהם היה ברור שלא היה זה משחק. מבחינתו של קסטלר — הפליט היהודי־הונגרי שנדד בין וינה, ברלין, לונדון, פלשתינה ופריז — סארטר היה פרקליטו של השטן. הוא חשד בו, ולא הבין כיצד הצליח להשתחרר ממעצר ולשרוד בצרפת בזמן הכיבוש הנאצי בלי שיאונה לו כל רע.

הרכבת חצתה את גבול צרפת-גרמניה בשעה 05:04. אילו היה הרקול פוארו שותף לנסיעה, היה נדרך; הוא ראה בכל חציית גבול הזדמנות לרצח. הרכבת נכנסה לתחנה במנהיים. אחדים ירדו, אחרים עלו. עובד תחנה עם כובע מצחייה סייע לאחת הנוסעות להוריד את המזוודה. הפלטפורמה העלתה את המטען פנימה והדלתות נסגרו. צפירת בריטון. שוב קרקוש הגלגלים המונוטוני על המסילה.

ממאין אמרה בלחש: "כדאי לכם להירגע. כולם מסתכלים."

סארטר נשאר במקומו, סומך יד על המסעד המרופד, אבל כאשר קסטלר התיישב, סארטר התרומם ופנה שוב אל עבר השירותים. הוא צעד בפנים אדומות. כאשר חלף על פניו של מונטאן, שישב בשולחן הסמוך ועקב אחר כל תנועה, מלמל "פשיסטים. לימדו אתכם להרביץ לכל מי שמחזיק ספר ביד?"

באור החיוור של המלון על גלגלים סארטר נראה כמו פוחלץ.

הלילה הגיע אל קצו. הרכבת השתחלה לתוך מנהרה מקורה שקירותיה מכוסים פיח ושמן מכונות, החליפה מסילה בטלטלה חדה ונכנסה לתחנה בפרנקפורט. צפירה ממושכת. קרקוש אחרון של הקרונות. עצירה מוחלטת. רחש. תנועה חסרת מנוח של אנשים שעדיין לא ידעו שהפור כבר נפל: בשעה 04:00 לפנות בוקר, שעתיים ועשרים דקות לפני שהגיעה רכבת

הלילה לפרנקפורט, פתחו כוחות קוריאה הצפונית באש של אלף תותחים. הטנקים שעטו באש להבות לעבר סאול. לא חזיון שווא ולא תעתוע דמיון. הפרנויה הייתה מוצדקת. הצבא הסובייטי נערך מצפון לקו רוחב 38. הצבא האמריקאי נערך מולו מדרום לקו רוחב 38. רוח בלהות מהלכת על העולם. איש־איש יצא לדרכו מתחנת האופטבאנהוף שבמרכז העיר, סמוך למוזיאון גתה.

קסטלר הביט בגבו הקטן של סארטר מתרחק במורד הרחוב. "לא להאמין," הפטיר. "ולחשוב שאני נחקרתי במשרדי הגסטאפו בזמן שבפריז הפיקו את המחזות שלו באישור הצנזורים הגרמנים."

אילו היה המאסטרו עד לשש השעות האחרונות, כל נורות האזהרה במוחו ודאי היו נדלקות. קסטלר היה לוחמני מדי, אנטי־קומוניסט מדי, מלא בעצמו מכדי לשאת את הנאום המרכזי בכינוס היסוד שעמד להתקיים בברלין.

כנראה שיעניין אותך גם: