אומרים לנו שיש מיליטריזם אחר

החברה הישראלית היא מיליטריסטית למדי, ולמאבק נגד המיליטריזם בישראל אין סיכוי רב. ייתכן שהמוצא מהסבך המיליטנטי טמון בחתירה למאבק על התכנים והרעיונות שמאחורי מיליטריזם הגנתי
יריב מוהר

ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג החוקר הנעה לפעולה קולקטיבית בתחום של ארגונים אזרחיים, מחאות, מהומות וארגוני טרור, והוא גם ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם

מחוץ למגדל השן האקדמי, העיסוק הביקורתי במיליטריזם בחברה הישראלית לוקה בחסר: המיליטריזם הוא כמעט קונצנזוס בחברה הישראלית, ובכלל זה גם בחלק ניכר של השמאל, שמאדיר את הצבא לא פחות – ולעיתים אף יותר – מאשר הימין (ע"ע האובססיה להעמיד גנרלים-לשעבר בראש המחנה). בשמאל הרדיקלי רווחות, לעומת זאת, נטיות אנטי-מיליטריסטיות מובהקות ולעיתים פשטניות, אך הן שוליות. בכלל האנטי-מיליטריזם הוא זרם שולי בישראל ואף ניתן לומר ששוליותו גוברת עם הזמן – נדמה שמכתבי סרבנים וסרבנות נעשים נדירים יותר, יצירות אנטי-מליטריסטיות כמו "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין, מערכון בניקוי ראש שמהלל באופן סאטירי מלחמה עם סוריה, ובמידה מסויימת גם גבעת חלפון  – יצירות קאנוניות בזמנן – נעשות נדירות יותר כיום. במקביל, דווקא רעיונות אחרים המזוהים בישראל עם השמאל הרדיקלי זוכים – באופן יחסי  – לעדנה: למשל, שילוב פלסטינים אזרחי ישראל בממשלה, בתרבות ובחברה; הניראות הציבורית והנירמול התרבותי של זוגות מעורבים לאומית המגיעים אף לפריים טיים הטלוויזיוני וכו'. אם יש לרדיקליזם בישראל כמה הישגים חתרניים – למרות מגמות של התחזקות הלאומנות – האנטי-מיליטריזם הוא בהחלט לא אחד מהם, להפך. ואכן, בספרו "מי שולט על הצבא?" טוען יגיל לוי שבמקביל לפיקוח אזרחי הולך ומתגבר על הצבא, הכוחות האזרחיים שיכולים לאתגר את המיליטריזם (הצבאיות) במישור התרבותי דווקא נחלשים; כלומר המיליטריזם התרבותי פה נמצא במגמת התחזקות.

אפשר שהאיומים הביטחוניים עושים את שלהם – גם רודפי שלום בישראל רואים צורך בצבא חזק ולכן גם רואים בחיוב את האדרתו. אך האיומים הביטחוניים על ישראל הם די קבועים, ואם כבר – הם נמצאים במגמת ירידה לאור תהליכי שלום והתקרבות בין ישראל למדינות ערביות שונות. עם זאת, כמה תהליכים גיאו-פוליטיים אזוריים ובינלאומיים יכולים לשפוך אור על התחזקות המיליטריזם התרבותי: התפנית האחרונה היא הפלישה של רוסיה לאוקראינה, שיצרה את התחושה כי אף מדינה לא מוגנת ממתקפה ברוטאלית מצד מעצמה דורסנית, והביאה אפילו מדינות מערב אירופאיות להגדיל משמעותית את תקציבי הביטחון שלהן – מכאן שאם כך נוהגות מדינות אירופאיות שלוות, על אחת כמה וכמה כך צריכה לנהוג ישראל, בפרט שלרוסיה נוכחות צבאית בסוריה וברית עם משטר אסאד. שנית, האביב הערבי הביא לתחושה כי משטרים ערביים אינם יציבים, כך שחתימת הסכם שלום עם מדינה ערבית כלשהי איננה ערובה להתאיינות או להפחתת האיום הפוטנציאלי הנשקף ממנה. זו נקודה קריטית משום שבעבר שיח השלום גילם בתוכו הבטחה לאפשרות לצמצם את הצבא, את שירות הביטחון ואת הצבאיות עצמה, כעת זה לא על הפרק. בהמשך לכך, גם עליית דאעש הביאה להתחזקות התחושה ש"בשכונה הקשוחה שלנו", חייבים צבא חזק, גם בלי קשר לסכסוך או לכיבוש – והרי גם מדינות כמו תוניסיה ומצרים סבלו מדאעש.

אבל גם אם תחושת הצורך בצבא חזק גוברת, אפשר לתהות – מה בין צבא חזק ומיליטריזם? תיאורטית, ניתן לומר שאין קשר הכרחי בין עוצמה צבאית למיליטריזם: מדינה יכולה להיות בעלת צבא גדול ומחומש היטב הנכון למשימה (הגנה או מתקפה) ועדיין להיות נטולת אתוס מיליטריסטי, כזה שפורץ מגבולות המוסד הצבאי ומחלחל לרבדים שונים של התרבות במדינה. בפועל, מצב עניינים כזה הוא כמעט חסר סיכוי, ולאוו דווקא בשל כוונות רעות או חדוות כוחנות ומיליטריזם של גורמי הכוח בחברה, אלא פשוט כי למיליטריזם – או לפחות למיליטריזם המתגלם בתרבות, לפי הטיפולוגיה של ברוך קימרלינג למרכיבי המיליטריזם – יש פונקציה מגייסת ומעודדת מורל שהיא קריטית לשם הפעלה אפקטיבית של הכוח הצבאי – כך שהכוח הצבאי עצמו נפגם בהיעדר מידה מסויימת של מיליטריזם.

מטוסי סנונית בטקס סיום קורס טיס, חצרים, 2011. צילום: משה מילנר, לע"מ

הסוציולוגיה מלמדת אותנו כי על מנת להפעיל ארגונים מורכבים, להניע המונים לפעולה קולקטיבית תובענית ומסוכנת (כמו מלחמה או מאבק מזויין), יש צורך לגייס לגיטימציה, מוטיבציה ורוח קרב ולשם כך יש צורך באתוס, במיסגור, ביוקרה חברתית (הון תרבותי וחברתי במונחים בורדייניים) ללוחמות.ים ובהיגיון ממסדי; לא ניתן להסתפק רק בניהול סיכונים מחושב לצורך כך. רעיונות מסוג זה שזורים בסוציולוגיה מראשיתה: מכאן שברור שתרבות ללא אתוס מיליטריסטי תתקשה הרבה יותר בהנעת המונים לפעולה מלחמתית בעת הצורך. במילים אחרות: ללא תרבות מיליטריסטית צבא חזק עשוי להישאר חזק רק על הנייר. ולפיכך, במדינה החשה כי היא תחת איומים ביטחוניים, ברור שאתוס מיליטריסטי חשוב לא פחות ממצבת הטנקים ומטוסי הקרב.

הסוציולוגיה עסקה בפונקציה המגייסת של המיליטריזם גם ספציפית בהקשר הישראלי, הסוציולוגית שרה הלמן (גילוי נאות: פרופ' הלמן הייתה המנחה הראשית שלי בעבודת הדוקטורט) גורסת כי בישראל ההשתתפות בשירות הצבאי הוא כלי מרכזי לשייכות לקהילה, לקולקטיב הלאומי, ומביאה עימה זכאות (entitlement) ולגיטימציה המאפשרים השתתפות בשיח הציבורי ובחברה האזרחית, עד כדי כינון האזרחות. הלמן מכירה בכך שאתוס זה איפשר למדינה לתחזק כוח אדם בעל מוטיבציה גבוהה במצבת כוחות המילואים, כזה המוכן תמיד להתגייס למען מטרותיה הגיאו-פוליטיות. יגיל לוי הציע כי כשאת המעמד הבינוני החילוני פקד משבר מוטיבציה לשירות – כי המרת ההון התרבותי-חברתי מהצבא לשדה האזרחי כבר לא הייתה כה מתגמלת – קבוצות פריפריאליות ודתיות נשאבו פנימה לתפקידי לחימה בשאיפה לתגמולים סימבוליים. כך שגם לאור התמורות הדמוגרפיות והמעמדיות בשדרת הלוחמים, הפונקציונליות של המיליטריזם ככלי מגייס ומפיח מוטיבציה צלחה את הטלטלה. הרעיונות הללו לא נעולים במגדל השן של הסוציולוגיה, רבים בצה"ל ובציבוריות הישראלית מדברים על הצורך להנחיל לאומיות ואתוס נחוש על מנת להעלות את שיעור הגיוס לצה"ל או את שיעור ההתגייסות ליחידות קרביות. כך למשל ב"ידיעות אחרונות" מדווחים כי "מבחינת צה"ל, הירידה במוטיבציה [לשרת ביחידות קרביות – י.מ] נובעת משינויים חברתיים במדינה. הראשונה: שחיקת אתוס הלוחם". בקצרה, המיליטריזם הוא כלי חשוב בארסנל הצבאי.

חיילות בשדה התעופה מקבלות פני עולים
חיילות מנופפות בדגלי ישראל בטקס קבלת עולים בשדה"ת בן גוריון, 2007. צילום: משה מילנר, לע"מ

תיאורטית, המיליטריזם יכול, בנסיבות מסויימות, להיות גם כלי לשם הכנת הצבא להגנה על אזרחים מפני גורמים דכאניים, ולא רק לתפקד ככלי דורסני המתועל למטרות התקפה, דיכוי או כיבוש. בפועל, האתוס המיליטריסטי בישראל – כמו בעוד מדינות – מכיל תכנים, רעיונות ותפישות כוחניים המכשירים ואף מעודדים הפרה של זכויות האדם, בפרט של זכויות האוכלוסייה הנחשבת ל"אויב", ואף מעודדים דיכוי וכיבוש. קימרלינג מעיר כי לפי אניטה שפירא המעבר מ״אתוס דפנסיבי״ בניהול הסכסוך הערבי-ישראלי, ל״אתוס אופנסיבי״ החל עוד בטרם קמה ישראל, "כאשר התרבות הפוליטית המקומית היהודית נוכחה לדעת שאין אלטרנטיבות אחרות ואימצה גישות כוחניות ופנתה לפתרונות 'צבאיים' [לסכסוך]". המיליטריזם הישראלי כרוך, אליבא ד'קימרלינג, לראיית הסכסוך הישראלי-ערבי כבלתי פתיר, כגזירת גורל המחייבת אותנו לעד – לנצח נאכל חרב.

המיליטריזם מזין כוחנות צבאית כלפי הפלסטינים שאותם התרגלנו לראות "דרך כוונות" גם כשאנו לא על מדים

המיליטריזם מזין כוחנות צבאית כלפי הפלסטינים שאותם התרגלנו לראות "דרך כוונות" גם כשאנו לא על מדים. ולכן, אתוס זה עשוי לתרום לשרשרת תגובות: דיכוי שמוביל בתורו לתידלוק המוטיבציה של הצד השני, "האויב", לפעול באופן אלים, וכך מתרחשת עלייה בשיעור האלימות הפוליטית הדורשת – באקלים מיליטריסטי – דיכוי צבאי מוגבר וחוזר חלילה. בהקשר זה מעניין לציין את סקירת המחקרים של מכון ראנד  (Rand Corporation) שנעשתה עבור קהיליית המודיעין האמריקאית – סקירה שבחנה את הספרות העיקרית בתחום חקר הטרור והאלימות הפוליטית במדעי החברה ומצאה תימה משותפת למרבית המחקרים בתחום: דיכוי מגביר את שיעור האלימות הפוליטית והטרור (אם כי על בסיס עקומת פעמון, לא באופן ליניארי). במילים אחרות: אתוס מיליטריסטי מגביר את הסיכוי כי סיטואציות של דיכוי ייתרחשו, ישתמרו ויזכו ללגיטימציה חברתית (כי: שקט, יורים!), ולכן צפוי להגביר בעקיפין את האלימות הפוליטית. מכאן עולה מילכוד: האתוס המיליטריסטי בה בעת חיוני לשם הפעלת צבא לנוכח סיכונים ביטחוניים וגם מחזק את אותם סיכונים ביטחוניים שכנגדם הוא מכוון. זהו אבסורד המובנה בתוך המיליטריזם.

היש בנמצא מיליטריזם הגנתי?

מצב עניינים כזה חושף שניות פונקציונלית של המיליטריזם ומעלה את השאלה: האם ייתכן לייצר מיליטריזם הגנתי – כזה שלא תורם לדיכוי אך כן מאפשר התגייסות המונית לשם הגנה לנוכח איומים ביטחוניים? לכאורה, כן! מול המורכבות הזו צה"ל, מעצם שמו כצבא הגנה, ניסה לצייר עצמו כהגנתי, ולאורך השנים אימץ לעצמו את עיקרון טוהר הנשק כמרכיב מרכזי בתוך הקוד האתי שלו – רוח צה"ל. השמאל הציוני הדהד את התפישה הזו הלאה, כשדיבר על עוצמה צבאית לצד חתירה לשלום, ודרש שרוח צה"ל תילקח ברצינות כל פעם שהתפרסמו ידיעות על חיילים סורחים – ובמידה רבה הרעיונות הללו הפכו להגמוניים ואפיינו גם חלק ניכר מהימין הממלכתי (התגובה של משה יעלון לתקרית החייל אלאור אזריה היא דוגמא מובהקת לכך). לכאורה מדובר בשילוב של מיליטריזם וסד אתי שאמור להגביל אותו לתחום ההגנתי בלבד.

בפועל, הרעיונות הללו – שאפשר לכנותן בשם הכולל "טוהר הנשק" – תיפקדו כעקרונות של הצדקה ולא כעקרונות של הכוונת הפעולה של הצבא, אם להידרש לאבחנה של הסוציולוג סטיבן ואייסי (Vaisey) – הכוונה היא למנגנון מודע שנועד להצדיק פעולות בדיעבד, ולא באותם מנגנונים (לרוב פחות מודעים) שמכוונים את הפעולה מלכתחילה. כך אפשר עיקרון טוהר הנשק לייצר אתוס של "הגנה עצמית (כוזבת)" – כלומר פעולות צה"ל נחשבות א-פריורי להגנה עצמית שכן מדובר בצבא "המוסרי בעולם" – שזה התרגום הפופולרי הרווח לאתוס טוהר הנשק – ולכן אין לגיטימציה לביקורת ציבורית עליהן. אם כן, במקום למנוע עוולות, דיכוי והפרות של זכויות האדם, שימש רעיון טוהר הנשק כגורם המכשיר הפרות של זכויות האדם מצד כוחות הביטחון או מסווה אותן. בהקשר רחב יותר, מכוון שנקודת המוצא של מדינת ישראל היא דיכוי שיטתי של הפלסטינים – דיכוי לו רוב הישראלים עיוורים – כל מתקפת טרור פלסטינית מהווה אישרור לאותה הגנה עצמית, שהיא למעשה הגנה על משטר אפלייה ודיכוי – קרי: פייק הגנה עצמית (במאמר המשך אעמוד על הכשלים במנגנון "טוהר הנשק" שהופכים אותו לפייק הגנה עצמית).

במקום למנוע עוולות, דיכוי והפרות של זכויות האדם, שימש רעיון טוהר הנשק כגורם המכשיר הפרות של זכויות האדם מצד כוחות הביטחון או מסווה אותן

שאלה נוספת היא האם נכון אתית ופוליטית לקדם אתוס של מיליטריזם הגנתי? האם קידום של אתוס כזה לא ישמר את אותה מערכת מושגים דכאנית שהרעיון המארגן בבסיסה הוא שכוח צבאי הוא כלי מרכזי בחברה, עניין נערץ – והרי זו אחת הסיבות העיקריות לקושי להעביר ביקורת ציבורית על כוחות הביטחון. העליונות של הצבא מבחינת יוקרה חברתית היא – לפי תיזה זו – פתח לסכנות רבות. גם אם יש מידה רבה של אמת בניתוח כזה, השאלה היא מהן החלופות. על בסיס הניתוח מעלה הגיוני לטעון כי בישראל הסיכוי לייצר אתוס א-מיליטריסטי (או אפילו משמעותית פחות מיליטריסטי) שואף לאפס, כי זה אומר לאיין או להפחית את חשיבות הצבא או לפחות לצמצם אותה מאוד בכל ספירה ציבורית ותרבותית שאיננה בסיסי צה"ל וכל זאת דווקא על רקע עלייה בתחושת ההכרח בצבא. מבחינה נורמטיבית, עולה התהייה האם נכון בכלל לנקוט בצעד שיכול – כאמור – להחליש את היכולת של החברה להתגייס למען פעילות צבאית, גם כשאופיה הוא הגנתי ומוצדק לנוכח איומים על הציבור הרחב. לפיכך, בהיעדר יכולת מעשית – והצדקה נורמטיבית – לחסל את המיליטריזם, ראוי שהכוחות הפרוגרסיביים ישאפו להיאבק על נשמתו, לשנות את אופיו, לשאוף למיליטריזם הגנתי כהלכה.

ואז עולה השאלה: איך לייצר או לעודד מיליטריזם הגנתי? אפשר להעלות על הדעת שהמתכון הבא יכול להיות כיוון מוצלח: ראשית, עוד לפני שיורדים לרמת התכנים והרעיונות שמאחורי מיליטריזם הגנתי, יש צורך בשחקן שיזום מהלך כזה, שחקן רב עוצמה בזירה הפוליטית – למשל מחנה פוליטי. כרגע קשה לראות את זה קורה. בעצם, יש צורך לשכנע את אותם חלקים ביקורתיים בשמאל או בקרב הכוחות הפרוגרסיביים לעבור לאתוס של תמיכה במיליטריזם הגנתי ולא לנקוט בהתנגדות גורפת למיליטריזם מחד או באימוץ – מסוייג או נלהב – של המיליטריזם הישראלי הקלאסי המבוסס על הגנה עצמית כוזבת. לאחר שמהלך זה יתבסס הרי שיש צורך לייצר סביב מיליטריזם זה אתוס בולט ומושך של הגנה. שנית יש צורך באתוס שמציג את שיקולי הביטחון וסוגיות של זכויות הפלסטינים כשני היבטים המשלימים זה את זה – לא מתנגשים זה בזה, כפי שמנסה לעשות היוזמה לביטחון וזכויות האדם (גילוי נאות: אני עומד בראשה). ולבסוף, האתוס הזה צריך לכלול בתוכו את הרעיון שכוח ללא פיקוח חיצוני עליו מועד לנפילה למקומות אפלים. ברמה השטחית – זו המתקבעת בעולם הדימויים הקולקטיביים שלנו – נדרש סט דימויים של כוח צבאי ולוחמות.ים הממוסגרים וממותגים ככוח הגנה – כשההגנה היא לא על עליונות יהודית, אלא על עקרונות של שוויון וזכויות האדם.

לבסוף, אפשרות כינונו של מיליטריזם הגנתי היא האפשרות להבחין בין הצורך בהגנה עצמית ובין מאבק לשימור יחסי הכוח, השליטה והדיכוי של היהודים על הפלסטינים – והיכולת לחבק את הראשון ולדחות את השני. אך היכולת לתרגם את האבחנה האנליטית הזו לסט של דימויים, סמלים, אתוס ופרקטיקות ותצורות מוסדיות – כך שיעוצב מיליטריזם הגנתי – עוד לוטה בערפל.

—-

ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג החוקר הנעה לפעולה קולקטיבית בתחום של ארגונים אזרחיים, מחאות, מהומות וארגוני טרור, והוא גם ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם

ילדים על טנק ביום העצמאות
ילדים מטפסים על אחד הטנקים אשר מוצגים בתערוכה של חיל השריון ביום העצמאות, 1970. צילום: דוד אלדן, לע"מ
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.