ועדות החקירה הטעו את הציבור

משימוש במסמך מזויף להתעלמות מוחלטת מעדויות המשפחה: עיון בתיעוד החקירה על ילדי תימן הנעדרים בנימין דהרי ובנימין עדן
דניאל דה מלאך

ד"ר דניאל דה מלאך הוא מרצה לסוציולוגיה במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר

מה עלה בגורלם של הילדים מפרשת ילדי תימן? למרבה הצער, אנחנו עדיין רחוקים מידיעה. עם זאת, בדיקות שיטתיות שאני עורך בשנים האחרונות במסמכים הפרטניים שעל בסיסם קבעו ועדות החקירה מראות כי ברוב המקרים המסקנות שלהן בדבר פטירת הילדים אינן מתאימות לתמונה המצטיירת מהמקורות המתייחסים למקרים אלו, הן במסמכים הן בעדויות שבעל פה. לא רק השמות  או המצב הבריאותי של הילדים בזמן ההיעלמות אינם תואמים פעמים רבות, אלא שגם הגיל שלהם, התאריכים והמוסדות שבהם התרחשה ההיעלמות, ועוד ועוד. ממצאים אלה מובילים אותי יותר ויותר למסקנה שהוועדות פעלו להטעיית הציבור, ושאין לתת אמון במסקנותיהן.

לפני כחצי שנה הדגמתי הטעיה כזאת באמצעות המקרה של הילדה שמעה אבדר. מאז אני בודק עשרות רבות של מקרים נוספים ופועל גם לגבש תמונה על מכלול ההטעיות, מעבר למה שעולה מכל מקרה לחוד. עם זאת, ועל רקע הקריאות הנשמעות תדיר בתקשורת להגביל את הדיון על היעלמות הילדים רק לאותם מקרים מעטים יחסית שלא "נפתרו" על ידי ועדות החקירה, אבקש כבר עתה להדגים בפירוט שני מקרים נוספים של חקירות פרטניות שלהן, ולהראות שהן היו כושלות בעליל.

האירועים שאציג, שראשיתם בשנת 1950, עוסקים ככל הנראה בשלושה פעוטות שונים בשם בנימין. אחד מהם, בנימין סלימן, נפטר לפי המסמכים שבידינו בבית החולים הממשלתי בחיפה (לימים רמב"ם) ב-21 באפריל 1950 מדלקת מעיים. בנימין היה אז לפי הגיליון הרפואי בן שלושה חודשים, והתפתחותו "קטנה לגילו". הוא נקבר במחנה דוד בחיפה. מהלך המחלה שלו, הפטירה והקבורה מתועדים בשורה של מסמכים שאיתרו ועדות החקירה ונראים אמינים למדי. אולם מכאן הלאה הסיפור מתחיל להסתבך. שתי ועדות חקירה שונות "גייסו" את המסמכים האלה כדי "לפתור" כביכול את חידות ההיעלמות של שני ילדים אחרים בשם בנימין, ולקבוע את פטירתם וקבורתם. הוועדה הראשונה לפרשה, ועדת בהלול-מינקובסקי, שייכה את המסמכים עוד בשנת 1968 לנעדר בנימין דהרי. ואילו הוועדה השלישית, ועדת החקירה הממלכתית, ייחסה אותם בשנת 2001 לנעדר אחר, בנימין עדן, שעניינו נחקר בשנות התשעים בוועדה השנייה, ועדת שלגי, אך ללא "פתרון". כפי שאראה להלן, בשני המקרים ה"שידוך" בין המסמכים של בנימין סלימן לשני הבנימינים הנעדרים למשפחות דהרי ועדן, נראה מופרך לחלוטין. בהמשך אפרט את השתלשלות העניינים.

מסמך 1: חלקים מתיעוד הפטירה של בנימין סלימן בבית החולים הממשלתי בחיפה בתאריך 21.4.1949, לאחר שאושפז בראשית מרץ כילד בן שלושה חודשים. תיק בנימין עדני, הוועדה הממלכתית, עמודים 15-14

מקרי ההיעדרות וחקירתם

הוועדה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי, פעלה בשנים 1967—1968. לוועדה הגיעה פנייה מצד משפחת דהרי. ההורים, ראובן וסעדה (בת סלימן), דיווחו על היעלמות בנם, בנימין בן אחד עשר החודשים, מבית החולים הממשלתי בחיפה (לימים – רמב"ם) בפברואר 1950. האם, שרק היא הייתה אז בארץ, התבשרה על הפטירה באמצעות הודעה ברמקול המחנה, אך ההורים לא קיבלו תיעוד כלשהו, לא השתתפו בקבורה ולא ראו קבר. הוועדה "הצמידה" מקרה זה לתעודות של בנימין סלימן למרות אי התאמות רבות. מלבד ההבדל בשם המשפחה (דהרי לא נזכר במסמכים) היו גם הבדלים במועדי האשפוז והדיווח על הפטירה ועל גיל הילד. על פטירת דהרי הוכרז בפברואר 1950, כשבועיים לאחר אשפוזו, ואילו סלימן נפטר בשלהי אפריל אותה שנה, אחרי אשפוז של יותר מחודש וחצי. דהרי היה בן אחד עשר חודשים עם פטירתו ואילו סלימן נפטר בגיל שלושה חודשים.

מסמך 2: תיעוד קבורה של בנימין סולומן [סלימן] ב-21.4.50, ע"פ רישום החברה קדישא לעדה הספרדית בחיפה. תיק בנימין דהרי, ועדת בהלול–מינקובסקי, עמ' 19.
הזיהוי הבעייתי של הוועדה נתמך כביכול על ידי מסמך של בית החולים הממשלתי בחיפה, ובו מופיעה – לצד הדיווח על קליטתו של בנימין ופטירתו – כתובתה של משפחת דהרי, "רחוב העליה 49 בראשון לציון". אלא שמסמך זה הוא זיוף מאוחר. בתקופת האשפוז של סלימן בבית החולים המשפחה התגוררה במחנה העולים עתלית (רישום בגיליון החולה המופיע לעיל). לא ניתן היה אז לנבא כי כחודש לאחר הרישומים בבית החולים תישלח המשפחה לאותה כתובת ספציפית בראשון לציון (מסמך 4 להלן). גלוי לעין כי מסקנות הוועדה אינן עומדות במבחן הביקורת.

הוועדה השנייה לחקר הפרשה, ועדת הבירור בראשות שלגי, פעלה בשנים 1988—1994. לוועדה הגיעה פנייה מצד משפחה אחרת, משפחת עדן. ההורים, שלמה (סלימן) ומזל, דיווחו על היעלמות פתאומית של בנם, בנימין, מבית התינוקות במחנה עתלית, לאחר שראו אותו יום קודם. רופא המחנה הוא שדיווח להם על הפטירה, שוב ללא הצגת כל תיעוד או הפנייה לקבר. הוועדה לא הגיעה לממצאים לגבי תינוק זה, וכללה אותו ברשימת המקרים שהיא לא הצליחה לפענח. לזכותה ראוי לציין שהייתה זהירה במסקנתה בנידון.

הוועדה השלישית, הממלכתית, פעלה בשנים 1995—2001. היא קיבלה פניות משתי המשפחות, דהרי ועדן. ה"פתרון" שהיא מצאה היה מקורי. מצד אחד היא זיהתה ככל הנראה את הבעיות בקביעה של ועדת בהלול-מינקובסקי שלפיה מסמכי הנפטר בנימין סלימן מלמדים על פטירת הנעדר בנימין דהרי, ופרסמה בדוח שלה מסקנה שונה בתכלית ומשכנעת ולפיה: "חוקרי הוועדה ערכו סריקות מקיפות בארכיונים שונים", אך "לא הצליחו לאתר כל ממצא היכול להצביע על גורלו של בנימין". באיחור של 32 שנים אם כן, נמסר למשפחת דהרי כי המקרה שלה איננו "פתור" וחוזר להיות בגדר תעלומה.

מסמך 3: (מזויף) העתק רישום משנת 1967 מספר קבלת חולים מבית החולים הממשלתי בחיפה (רמב"ם) בתאריכים מרץ ואפריל 1949. על הרישום מופיעה כתובת בראשון לציון שטרם הייתה קיימת בזמן האשפוז.
מסמך 4: תעודת ההעברה של משפחת דהרי ממחנה עתלית לראשון לציון, 16.5.1949.

מצד שני, עשתה ועדה זו שימוש חדש ושונה באותם מסמכים של בנימין סלימן, שעם ביטול המסקנה של ועדת בהלול-מינקובסקי "התפנו". על בסיס מסמכים אלה היא קבעה עתה "בוודאות" את פטירתו של הנעדר בנימין עדן, ובכך צמצמה את מספר המקרים של ועדת שלגי שעניינם לא "נפתר". השימוש החדש שלה במסמכים של הנפטר סלימן, שיוכם הפעם לעדן, מעלה  עם זאת קשיים לא פחותים מקודמו. שוב לפנינו הבדל בשם המשפחה (עדן לא נזכר במסמכים), ומי שיעיין בעדות האם, שהוגשה בכתב (מסמך 5), יראה שיש כאן שוב גם הבדלים בגיל, במקום הפטירה ובנסיבותיה. לפי העדות בנימין עדן היה בן עשרה חודשים, ולא שלושה כמו סלימן. לפי העדות עדן נעלם במחנה עתלית, והמשפחה ראתה אותו יום לפני שרופא המחנה בישר לה על הפטירה, ואילו לפי המסמכים של סלימן הוא היה מאושפז בבית החולים בחיפה במשך יותר מחודש. למעשה, הקישור של עדן למסמכי הפטירה והקבורה של סלימן נקבע אך ורק על סמך הדמיון בשם. מסקנתה של הוועדה הממלכתית בעניינו, שנוסחה כ"ודאית", אינה סבירה לכן כלל. אלא שבכך טרם הסתיימו הבעיות בטיפול הוועדה בתיק.

מסמך 5: קטעים מעדות מזל עדן, אמו של בנימין, לוועדה הממלכתית: תינוק בן עשרה חודשים נעלם מבית התינוקות בעתלית והוכרז על ידי רופא המחנה והאחיות כנפטר, יום אחרי שהוריו ביקרו אותו שם.
חמורים לא פחות מהקישור התמוה בין בנימין סלימן לבנימין עדן הם מהלכיה של ועדת החקירה הממלכתית לטשטוש עקבות הטיפול ההפכפך בחקירת שני התיקים

חמורים לא פחות מהקישור התמוה בין בנימין סלימן לבנימין עדן הם מהלכיה של ועדת החקירה הממלכתית לטשטוש העקבות של הטיפול ההפכפך בחקירה של שני התיקים. הוועדה נמנעה מלהזכיר בדוח שלה על בנימין דהרי את ה"פתרון" של ועדת בהלול-מינקובסקי, שאותו החליטה לפסול. היא לא כללה בתיק החקירה של דהרי את המסמך המזויף שבו השתמשה אותה ועדה ראשונה כדי להצדיק את הזיהוי של הנפטר עם דהרי, ובכך התחמקה מהצורך לבחון את  נסיבות יצירתו. גם בדיווחה על בנימין עדן הטעתה הוועדה את הציבור: היא לא רק התעלמה מהחקירה של שלגי את המקרה הזה אלא כתבה במפורש ש"המשפחה לא מסרה עדות לוועדות קודמות". דיווח זה אפשר לה להימנע מהתמודדות עם טענות סותרות של ועדת שלגי ובהן לא רק המסקנה, אלא גם לדוגמה דיווח של החוקר עמי חובב שלפיו לא נמצאו ברישומי בית החולים רמב"ם מסמכים הקשורים למקרה.

מילא מסקנה מופרכת, אבל למה טיוח?

מה ניתן אפוא ללמוד מהסיפור המוצג כאן על עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית? ראשית, נראה שהיא הייתה להוטה לא פחות מוועדת בהלול-מינקובסקי "לפתור" את מקרי ההיעלמות הנדונים של הילדים גם במחיר אמינות מסקנותיה. שנית, בשונה מקודמותיה, היא נקטה יחס מבטל לגמרי לעדויות המשפחות. ועדת בהלול-מינקובסקי, כפי שהראיתי, לא התעלמה מהעדות של משפחת דהרי על ההיעדרות של בנה בנימין. אדרבה, בניסיון להראות שיש קשר בין עדות זו לבין פטירתו של בנימין סלימן היא עשתה שימוש במסמך מזויף בעליל. ועדת שלגי מצדה התייחסה ברצינות לעדות של משפחת עדן כשהודתה שאין בידיה פתרון לתעלומה של היעלמות הבן בנימין. ואילו הוועדה הממלכתית, לעומתן, ניסחה מסקנות הסותרות מכל וכל את עדות משפחת עדן בלי לנמק את הסתירות כלל. שלישית, כמו במקרים נוספים, הוועדה הסתירה בדוח שלה את העובדה שהיא פסלה "פתרון" של ועדה קודמת.

את כל הכשלים האלה חשוב לזכור בימים אלו, שבהם התקשורת מציפה אותנו בטענות מופרכות שלפיהן הממצאים ה"דומים" של שלוש ועדות החקירה, וחשיפת המסמכים של חקירותיהן, מראים שהפרשה כולה היא פרי "עלילה מאוחרת" שנולדה בדמיונם של אנשים תמימים בעקבות הסתה.

תימניות ותינוקותיהן בעין שמר
אימהות תימניות ותינוקותיהן במחנה עין שמר, 9.9.1950. צילום: פריץ כהן, לע"מ
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.