השאלון של העוקץ: נועה חזן

ספרה של נועה חזן, מבקרת וחוקרת תרבות חזותית, עמיתת מחקר במרכז למדיה היסטוריה ותרבות באוניברסיטת ניו יורק, רואה אור כעת באנגלית בהוצאת אוניברסיטת מישיגן. Visual Syntax of Race חושף את תפקידם של הצילום הממסדי והמוזיאונים הלאומיים בכינון אבחנות גזעיות בקרב יהודים במדינת ישראל, בשנים שלאחר הקמתה.

זוהי הזדמנות נוספת להתוודע למחשבה של חזן ולעבודתה. ספרה "צילום שחור לבן: גזע ותרבות חזותית בישראל" ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2011, כמו גם "תרבות חזותית בישראל" האסופה הראשונה למחקרים בתרבות חזותית בישראל, שחזן ערכה ביחד עם סיון רג'ואן שטאנג ופורסמה בשנת 2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

ספריית בית אריאלה בתל אביב הייתה המקום שלי במשך יותר מעשור. לפני שעזבנו את ישראל הייתי מגיעה לשם בכל בוקר פנוי ומתנתקת. אהבתי את כל האנשים הקבועים שהיו פותחים פרלמנט בקפיטריה או מקדימים למדור העיתונות כדי לקרוא ראשונים את העיתונים היומיים. והכי חשוב: לא היה שם אינטרנט!!! אחרי לילות ללא שינה, הספרייה האפלולית והשקטה העירה אותי לחיים. היא הייתה אוקיינוס אטום לרעשים שיכולתי לצלול בו עמוק ובלי הפרעה. מאז שנולדו הילדים זה ממש הפוך. רעש כבר לא מזיז לי, אני כותבת על הפלאפון בכל מקום: על הדשא בגינה הציבורית, על בפינת מגרש הכדורסל, בתור לרופא בסאבוויי או בבוקר לפני שכולם קמים. אחרי שהתאבלתי על מה שכבר לא יחזור, הבנתי שצריך לקחת מה שיש ושגם חצאי שעות מצטברות לכדי ספר בסוף.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית או אחרת – טורדת את מנוחתך?

הכי הכי זה הכיבוש. בסוף היום, אי אפשר להצדיק כזו אכזריות, וזה לא נעשה יותר נוח כשמתרחקים. אולי הפוך.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני/לאומי/דתי?

כנראה בגלל שאני עוברת כאשכנזייה במראה, הייתי שומעת בילדות הערות גזעניות על מזרחים מהורים של חברים. עברנו מבאר שבע לקריית אונו כשהייתי ממש קטנה ויצא שלא היו לי חברות מזרחיות. זה היה כל כך מודחק ששנים גם לא ידעתי לנסח את ההבדל בנינו כי לא הסבירו לנו בבית. אני מניחה שלא רצו להעמיס עלינו את הכאב של הדורות הקודמים כדי לתת לנו צ׳אנס. רק העלייה של ש״ס הוציאה את אבא שלי מהארון המרוקאי והתחילתי לשמוע שביבי סיפורים. אחרי שנים שהיה מצביע למפלגות כמו ר״ץ והמערך, הרעיונות של ש״ס דיברו אליו, ורק אז זה חלחל גם לתודעה שלי.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

בעוצמה ובכל צעד. אני מקיפה את עצמי במודע ובנחישות רק בנשים שיודעות להרים ולפרגן לאחרות ולעצמן קודם כל, ומצמצמת מגע עם נשים שצריכות להוריד אחרות כדי להרגיש טוב, גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית למדתי שקואליציות זו הדרך. יש לי בת ובן בראשית גיל ההתבגרות ואני רואה איך התרבות שבה אנחנו חיים מחזקת ומעצימה בנים סביב ספורט קבוצתי ואיך תרבות הספורט אצל מתבגרים צעירים מקדמת תמיכה הדדית ויחסים חבריים שממשיכים גם מחוץ למגרש. במקביל בנות גדלות להיות צ׳ילבות אחת של השנייה והתרבות מלמדת אותן להתחרות זו בזו במקום לעשות מקום אחת לשנייה. יוצא שהן חשדניות יותר כלפי חברות, מודעות למראה שלהן יותר ממה שבריא ובכללי לא מחונכות להרים לחברות שלהן או לעוף על עצמן במידה שהן ראויות לה.

ספרי לנו קצת על "Visual Syntax of Race" ותהליך העבודה עליו.

המחשבה התחילה מזמן אז זה הולך להיות סיפור ארוך. זה למעשה התחיל ברעיון לעבודת תזה על אמנים מזרחים באמנות הישראלית שקיוויתי לכתוב בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. אבל זה היה בשנת 2002 בערך והנושא לא החליק בגרון של ראשי המחלקה לאמנות דאז. האמת שלקחתי את זה די קשה. זה היה בתקופה שאמנות נשים פלסטיניות כבר הוצגה ונדונה אצל טל בן צבי בגלריה הגר, שרה חינסקי כבר סיימה למיין את שדה האמנות בישראל לפי גוונים של מעמד ומוצא, והעבודה האלמותית ״טייגר״ של יגאל נזרי הוצגה באותה שנה בגלריה דביר בתל אביב, ו״זכרונות אסורים״ של אלה שוחט יצא בדיוק בעברית. אלה היו החומרים שהפעילו אותי. בסוף כתבתי באוניברסיטת תל אביב על מופעים של טבע בסוריאליזם צרפתי, סיימתי אמנם בהצטיינות אבל בגישה של וואטאבר, כבר הבנתי שזה לא הכיוון שלי ותוך כדי כבר התקדמתי. למזלי פגשתי בסמינר החדש לאוצרות של קמרה אובסקורה את אריאלה אזולאי ודרכה הגעתי למחלקה לפרשנות ותרבות בבר אילן, שברגע קצרצר בכרוניקה של האקדמיה הישראלית נראתה כמו המקום בשבילי ללמוד בו. לא בטוחה שהיום דוקטורט על ״ייצוגים של גזענות בתרבות החזותית בישראל״ היה עובר שם אבל אז היה רגע שכן. קראתי הרבה על גזענות וצילום בארצות הברית ועל פוסט-קולוניאליזם ותרבות חזותית ופילוסופיה פוליטית. עם הרעיונות האלה הגעתי לארכיוני צילום ועיתונות ונתקלתי בכתבות מצולמות שסיקרו את מצבם של המהגרים המזרחים בצורה מאוד מתוחכמת. מצד אחד בטקסט הכתבות הציפו נושאים חברתיים קשים כמו אלמנות מלחמה שנותרו ללא קורת גג, הדרדרות לזנות מסיבות כלכליות בקרב צעירים וצעירות, ילדים שעובדים כסבלים בשוק, אבטלה של ראשי משפחות – מצד שני, הצילומים שנלוו אליהם היו גזעניים והציגו מזרחים בסיטואציות בהמיות בתוך לכלוך ועזובה, כאילו שטבעי להם להיות לחיות ככה, ובעצם הצדיקו את הפקרתם.

לקח לי זמן לפענח שיש קודים חזותיים לסימון היררכיה בין היהודים באופן שעוקף טרמינולוגיה ביולוגית של הבדלי גזע- כי הרי בישראל כולנו יהודים. בתוך שפע המקרים של גזענות ללא גזע, או גזענות תרבותית, היו כמה ניגודים שכיכבו. למשל של הגיינה מול לכלוך, מודרניות מול עתיקות, טיפוח מול עזובה, חינוך קפדני של ילדים מול הזנחה, בתוך בית ומחוץ לבית (וליתר דיוק סביב שולחן או על רקע שיכון מוזנח). הדוקטורט הלך ונכתב לפי הדגמים האלה מתוך הגיון צורני-חזותי. במעבר מהדוקטורט לספר ומישראל לארצות הברית נחשפתי לכתיבה על נראות יהודית במאה ה-19 באירופה ונדהמתי מהדמיון בנושאים ששימשו להגזעה של יהודים באירופה ומזרחים בישראל. ממש אחד לאחד. הכל כבר היה שם לפני הציונות בכלל: ביקורת על הילודה של היהודים, מנהגי המין והטהרה, נישוי של הגבר, שאלות על אינטיליגנציה ועל הגיינה – כאילו קארל פרנקנשטיין, נורדאו, שיבא ומאיר שפרסמו ממצאים מדעיים על רמתם השכלית הנמוכה של מזרחים רק עשו קופי פייסט ממה שפרסמו נגדם באירופה. מי שמכיר את התחום זוכר את מה שכתבה עזיזה כאזום וכמובן אלה שוחט, אמנון רז קרקוצקין וגיל אניג׳ר, אבל הופתעתי לגלות שהקריטריונים להגזעה היו בדיוק אותם קריטריונים.

המעבר שלי לארצות הברית עזר לספר גם בהבנה שמאפיינים גזעיים הם תלויי מקום. למשל צבע שחור שבארצות הברית הוא מסמן גזעי מרכזי, לא הכי תפס בישראל בשנות ה-50 וה-60 – גם מסיבות אידיאולוגיות (אידיאל עבודת האדמה והפניית עורף לחיוורון המוזלמני) וגם ביולוגיות (יש מזרחים בהירים ויש אשכנזים כהים), במקום העור, היו סגנון השיער והבעת הפנים ובעיקר הגבות והעיניים, מרכזיים להגזעה של הגוף. כך, למשל, שמתי לב שהדגשת השיער ומחוות גוף מוגזמות של חברי הפנתרים השחורים בתצלומי עיתונות אפשרו את הסימון שלהם כמאיימים על הסדר החברתי, בעוד שכמה שנים קודם אותם גברים מזרחים צולמו באופן שהציג אותם כמגניה של מדינת ישראל במלחמת 67.

מני שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

השאלה הכי קלה:  אין לי ספק שעורכות העוקץ לדורותיהן יהוו תוספת נדרשת מאין כמוה לכל ממשלה. וממש לא בצחוק. אני לא חושבת שיש בישראל עוד אתר תוכן שלאורך שנים בעקביות ובנחישות משנה תודעות מרחיב מוסכמות מערער את המובן מאליו ומצליח לתת קול ובמה לבעיות כואבות שאחרים משתיקים, וכל זאת בלי לעגל פינות ובלי לייפות את המציאות. זו הרי הדרישה הכי מאתגרת שאפשר לדרוש מנציגה בממשלה.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

תמיד מפעים אותי להקשיב למתבגרים ובעיקר בענייני אי צדק חברתי ומעמדי. אני מרגישה שהדור שלי זיהה וניסח עוולות מגדריים וגזעיים בהיסוס וביישנות, בדיוק בשביל שהן יבואו ולא יתביישו לקרוא לדברים בשמם, אם זה ניכוס תרבותי או גזענות או סקסיזם- החיישנים שלהן רגישים והן כבר לא נותנות לאי צדק לעבור לידן בלי להצביע עליו ולצעוק אותו בכל רם. כשיוצא לי לדבר עם נערות צעירות אני נותרת שמוטת לסת. מעריצה מקנאה ומאושרת הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית. מנחם שלעבודה שאנחנו עושות יש הד בדור הבא, גם כשנדמה שנחשולים של שמרנות וקיבעון מאיימים להחשיך את העולם.

מי הכי היית רוצה שיקרא את "Visual Syntax of Race"?

כל מי שמעניין אותה לקחת את הרעיון של דגמים צורניים גזענים לעוד זירות, למצוא עוד דגמים חזותיים ולפענח את המשמעות הגזענית שלהם. אני מתרשמת שבעוד שבארצות הברית גזענות היא עוול שמדובר, בישראל יש גזענות מוכחשת. מראים גזענות בצילומים אבל במסווה של נושאים אחרים כמו כור היתוך, או עזרה לעניים או שיקום שכונות או קיבוץ גלויות או פינוי בתים. אז הייתי רוצה שתקרא את הספר מי שמתעניינת במנגנונים של הדחקה מוסדית של עוולות, כדי להבין למה גם 74 שנים אחרי קום המדינה, הפערים העצומים בין יהודים ממוצאים שונים עדין קיימים.

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

כשהייתי ילדה והיינו עורכות את השולחן לארוחות חג או שבת, סבתא שלי הייתה מבקשת שלא נספור את מספר הסועדים מחשש לעין הרע, וכך היה יוצא שהיינו עורכות שולחן בלי לדעת לכמה. זה היה לפני יותר מעשרים שנה אבל איכשהו גם היום אני עדין עורכת שולחן בלי לספור כמה בדיוק הזמנו.

חוץ מזה, כשמרקורי בנסיגה אני לא עושה שיחות חשובות.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

ללא ספק גן עדן שמשתווה לו רק רק החוויה העילאית של לקרוא ולערוך דברים חכמים של אחרות. לפני כמה שנים כשערכתי עם ד״ר סיון שטאנג את ״תרבות חזותית בישראל״ הבנתי כמה עריכה זה כיף ובעיקר כשהשותפה שלך לעריכה היא מישהי שאת לומדת ממנה בכל שיחה. לקח לנו 9 שנים להוציא את הספר הזה, שתפח למימדי אנציקלופדיה, ואני חושבת שזה בגלל שבאמת לא רצינו להפסיק.

אם היית יכולה/רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

אני חיה בניו יורק ומתגעגעת למקום חם, עם אוכל שיודע להיות גם בריא וגם טעים ושבו אנשים מסתכלים לך בעיניים בלי לחשוש שמא הם פוגעים לך בפרטיות.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

הספר Documentary Cinema in Israel-Palestine  של ד״ר שירלי בכר שיצא בשנה שעברה. זה ספר נועז בחיבור שהוא עושה בין העוול המזרחי לעוול הפלסטיני באמצעות דיון בכאב פיזי, תלישות ואבדן בקולנוע דוקומנטרי. הבחירות של הסרטים בספר והניתוחים מדוייקים כך שגם מי שלא צפתה בכל הסרטים יכולה להבין שיש שותפות גורל שבמקום להיבהל ממנה אפשר להתמסר לה. אחרי שנים שמזרחים ופלסטינים נענו לתפקיד שהוכתב להם בפוליטיקה ובמציאות הגיאוגרפית בישראל הספר הזה מטלטל לחלוטין את המובן מאליו. זה הישג ספרותי אבל כזה שחורג מהישג פואטי או תיאורטי, כי גם מי שמתנגדים כבר מבינים שהדרך למהפיכה שלטונית אמיתית עוברת בנתיב הזה.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?

את אבא שלי שמת צעיר מדי ובלי שהיה לנו זמן להיפרד. אנחנו בקשר יומיומי אבל הגעגוע עדין כואב מאוד.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

מחלון חדר העבודה שלי אני רואה זוג אנשים מבוגרים מאוד שכל יום אחר הצהריים מתחילת האביב ועד סוף הסתיו מוציאים כסאות למרפסת הקדמית ויושבים יחד, לפעמים עם עיתון או ספר. הם לא מדברים כמעט, אני חושבת שזה הכי הכי רומנטי שיש.

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

אולי accountable, לא רק במובן של להיות אחראית, אלא גם במובן החברתי, שיש אחרים שבונים עליך ושאת צריכה לעמוד מאחורי המילה שלך. יש לי הרגשה שזה הבדל בתרבות ולא רק בשפה אבל לא ניכנס פה לסטריאוטיפים.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

צריך לשחרר את נכסי התרבות המזרחית והפלסטינית מהמוזיאונים בישראל ואני רוצה לקדם את זה דרך המחקר. זה מזעזע אותי שנכסי תרבות שהיו שייכים למזרחים ופלסטינים עדין נמצאים במוזיאונים מאחורי ויטרינות כאילו מדובר בתרבויות נכחדות שעברו מן העולם, כאילו מוזיאון ישראל זה הלובר ואנחנו מומיות מתפוררות. זה שריד לגזל מאורגן שנעשה בשנות החמישים והשישים, ושמפרנס מאז ועד היום קריירות מצליחות של חוקרים אוצרות ורסטורטורים. במעצמות המערב מתנהל כבר כמה שנים מהלך של השבת הנכסים לקהילות שנושלו, אז הגיע הזמן שגם בישראל.

בנוסף ואולי זה קשור, אני מתחילה לחשוב יחד עם קולגות, על תערוכה של נכסי תרבות של מזרחים ואמנות עכשווית של מזרחים שתנדוד בעולם ושתהווה תשובה לייצוגים המגזיעים שהופצו על ידי הממסד- למשל כמו אלה שהצגתי בספר. זה בשלבי ניסוח ופיתוח כרגע.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

אם אתאמץ מספיק והמזל יאיר לי פנים אולי אולי אצליח להמשיך לעשות בדיוק מה שאני עושה היום. שזה להרצות וללמד ובעיקר ללמוד, לקרוא ולכתוב.