"שנא את האחר, ותיפטר מהאחרות שלך": על בן גביר ופרוטו-פשיזם ישראלי

מצחיק שהתקשורת מתעסקת עכשיו לכאורה בבני הטובים מקיבוץ איילת השחר, הדוחים את כניסתו של ח"כ בן גביר לתוך הקיבוץ שלהם. כמו גם בתיכון בתל אביב, חוזר אלינו המסגור התקשורתי של "הנה אנחנו בני הטובים מסרבים לכניסת המזרחי הגזען לתוך הבית הספר או הקיבוץ". אך הסיפור של עליית וצמיחת בן גביר הוא הרבה יותר מסובך, וכרגיל לתקשורת אין זיכרון ארוך מספיק כדי להבין את המורכבות. קל להוקיע את בן גביר, קשה יותר לספר כיצד דווקא האליטה האשכנזית שחיה בתל אביב או בקיבוצים היא זאת שאפשרה את צמיחת המזרחי שונא הערבים.

ההצלחה של בן גביר להגיע למרכז הבמה של הפוליטיקה הישראלית היא אחת התוצאות של הזנחת השכונות המזרחיות בידי האליטה האשכנזית והותרתן לחסדי ההסתה של הרב כהנא והאידיאולוגיה הלאומנית שלו. במשך שנים ארגונים מזרחים ופעילים מזרחים דרשו את התיקון החברתי והאתני העמוק הדרוש לחברה בישראל, אך דפיקותיהם על הדלת האשכנזית האליטיסטית לא נענו. הרב כהנא נכנס בוואקום הזה, נגע בסנטימנט של ההדרה וההשפלה ונתן למזרחים נרטיב מוצק. הוא התיק את הבעיה המזרחית לבעיה הערבית, כאילו רצה לומר "שנא את האחר, ותיפטר מהאחרות שלך", כלומר: הצטרף לציונות מהצד הגזעני הרדיקלי שלה, שדורש טרנספר והפרדה מלאה לערביי ישראל או לפלסטינים של 1948.

הפנתר השחור ראובן אברג'יל נוגע בדיוק בנקודה שבה הציע הרב כהנא למזרחים את הציונות ואילו הפנתרים השחורים הוגדרו כאנטי-ציונות:

"האמת? הציונים עצמם הם שהסבירו לנו שאנחנו אנטי־ציונים. מהרגע שבחרנו את השם 'הפנתרים השחורים' הבין הממסד הישראלי שיש לו עסק עם אנטי־ציונים, ואת זה בדיוק אמרה לנו גולדה כשהיא שאלה אותנו 'למה קראתם לעצמכם הפנתרים השחורים? הרי הם אנטישמים עוכרי ישראל'. לאמירה זו של גולדה הצטרפו הפשיסטים היהודים בהנהגת הרב מאיר כהנא, שהכריז עלינו כאויבי המדינה. העימות בינינו לבין אנשי כהנא הלך והחריף עד שהגיע לעימות פיזי ומכות. בהתאם, כל הפעולות של הפנתרים השחורים מאז שנות השבעים נתפסו על ידי השלטון כאקט אנטי־ציוני. מהר מאוד הבנו שכל מי שנאבק על הזכויות שלו במדינת ישראל בעצם נאבק בציונות, ולכן אנחנו יכולים להצביע על עצמנו כאנטי־ציונים גאים, כי ממשלות ישראל לדורותיהן ראו את ההתנגדות למדיניות ולהחלטות שלהם כמאבק בציונות".

מסע הבחירות של בן גביר לכנסת החל, והוא תלה השבוע שלט צהוב-כתום ועליו כיתוב "יהי רצון שיסתלקו אויבנו, הגיע הזמן בן גביר". עוד על השלט פניהם של חברי הכנסת עופר כסיף, אחמד טיבי ואיימן עודה, חברי  הרשימה המשותפת, ובצד השני רימון לציון ראש השנה היהודית. השילוב הזה של דמוניזציה לצד תיאולוגיה הפוליטית מוכר לנו ממשטרים אפלים. אך בתוך המושגים המקומיים, איתמר בן גביר הוא בן לאב יוצא עיראק ששינה את שם המשפחה מ"חאנן" בערבית ל"גביר" בעברית. האם שושנה, בת להורים יוצאי כורדיסטן. בן גביר שמשפחתו חיה במדינות האסלאם, מבקש למחוק את ערביותו באופן סימבולי וממשי באמצעות המחיקה של הפלסטיני (וגם של עופר כסיף, הפרו פלסטיני) מהמרחב הישראלי.

השאלה היא איך קרה הדבר שבתוך שלושה דורות (אם נניח שאיתמר בן גביר הוא דור שלישי מזרחי כמוני, הוא נולד ב-1976 ואני ב-1972) עלה בן גביר למרכז הפוליטיקה הישראלית תחת המטרייה הרעיונית של הרב כהנא, ויש הרואים בו ראוי לקבל תפקיד של שר בממשלה בקרוב? ובכן, כאן ארצה דווקא להניח דעה לא שגרתית ולא מוכרת לציבוריות הישראלית: בן גביר ולא מעט מזרחים מהדור שלו (וגם מדורות מזרחים שבאו לאחריו) הלכו אחר התורה של הרב כהנא בגלל אי היכולת של הציבוריות הישראלית והאליטה האשכנזית לתת מקום לתיקון חברתי ואתני עמוק שיכיר בהדרה המזרחית.

כבר נכתבו תילים על גבי תילים של מילים על ההדרה האשכנזית שהיא קודם כל מעמדית, פוליטית ואתנית בישראל בידי מפלגת מפא"י. אך שוכחים שהמחאה המזרחית דרשה את מקומה בישראל הרבה לפני המחאה של בגין בשנות השבעים. פעילים, יוזמות וארגונים מזרחיים דרשו את השינוי אך דפקו על דלת שהייתה אטומה. השכונות הוזנחו בידי מפא"י, אך גם בידי בגין שדרש את שיקום השכונות (כאילו היו פגומות ומפגרות כי את מי צריך לשקם) אבל לא עשה הרבה. בתוך הפערים העצומים שנוצרו בעקבות הסללת המזרחים בישראל, האדמה הייתה פורייה לזרעי שטיפת המוח הכהניסטית. גם כאן אשתמש בדברי ראובן אברג'יל הפנתר השחור, שמתאר את הדרך שבה הממסד וגם ארגוני השמאל דחו את האופציה החברתית הרדיקלית של הפנתרים השחורים ובתוך כך נוצר ואקום:

"היו זמנים שכל בתי המשפט בארץ פעלו כמקשה אחת לשלוח מזרחים להגליה באילת בגין תיקים שנפתחו נגדם באשמת אלימות או הפרת סדר, שבדרך כלל קרו בלשכות העבודה ובמקומות שהתעמרו באזרחים, כשאנשים ביקשו עבודה ולא קיבלו. אותם אנשים נדונו להישאר באילת כדי לעזור להקים אותה. הוקמו בתי סוהר ומוסדות לעבריינים צעירים למכביר כדי לכלוא את הצעירים שלנו, ומעולם לא ראינו רופאים לזכויות אדם או לוחמי זכויות אדם אחרים באים להגן על הזכויות שלנו בזמנים הקשים, לפני ואחרי הפנתרים ועד היום. היינו ועודנו חשופים לגמרי אל מול האלימות השלטונית. לעומת זאת, ארגוני השמאל דאגו שלפעילים פלסטינים יהיו עורכי דין, עצומות תמיכה, מאמרי תמיכה באנגלית בחוץ לארץ – אמצעים שאף פעם לא ראינו במאבק שלנו".

בן גביר נאסף בתוך הוואקום הזה והלך לכיוון הגזעני והכמו פשיסטי של טרור נגד האליטה האשכנזית, כולל איום מפורש על יצחק רבין ז"ל. ולא במקרה, מי שרצח את רבין עצמו היה גם יהודי תימני: יגאל עמיר. כתבה על כך בזמנו גם אריאלה אזולאי בכתב העת תיאוריה וביקורת במאמרה מאיר העיניים "רוח הרפאים של יגאל עמיר": "מנקודת מבטו של עמיר הדברים מסובכים הרבה יותר. הוא כאילו יודע שמרגע שיתפוס את המשבצת של רוצח ראש הממשלה הוא יהיה הערבי, המוסלמי, האחר, המזרחי: 'אני זוכר שלפני כן אמרתי לעצמי: אוי ואבוי לי אם אני אומר אללה אכבר. מה אני, ערבי? בפירוש אמרתי לעצמי שאסור לי להגיד שום דבר, בשביל לא להזהיר'. גם בסטרוקטורה הסימבולית של עמיר, חייל גולני שמכה ערבים גם כשאינו מוכרח, רוצח ראש הממשלה הוא בהכרח ערבי. משיהפוך הוא עצמו לרוצח ראש הממשלה מוטל עליו אפוא להשתדל שלא להסגיר את העמדה הסימבולית הזו. לדחות את המילים 'אללה אכבר' המהוות חלק מן הזהות של הרוצח המיועד. אבל הערבית רודפת אותו, לא רק ביחס לזהותו".

צריך להתנגד לבן גביר, אך מבלי ליפול לעיוורון הגזעני וללעוג לחיבור הקלוקל בין אתניות, לאומיות ודת בישראל. קל מאוד במערכון של "ארץ נהדרת" על בן גביר לערוך הומאז' לקטע סאטירי על הכשרת היטלר. אך קשה יותר ליוצרי "ארץ נהדרת" להכות על חטא אשכנזי כלפי דורות שלמים של יהודים-ערבים שהוסללו לפשע, להזנחה, בלי מערכת חינוך, ובלי מערכת של מדינת רווחה שתסייע לצאת מתוך ההסללה.

איני מקל חטא בדמוניזציה הנעשית לציבור הפלסטיני בישראל, ואסור לתת לכזאת הסתה להיכתב על שלטים כחלק ממערכת בחירות לגיטימית. בדרך כזאת ניתן הכשר לפגוע בפלסטינים או בפרו פלסטינים פרוגרסיבים שבאמת דורשים שינוי מתקן גם עבור ציבור הפלסטיני בישראל/פלסטין. אך בואו לא נשכח איך נוצר הפרוטו-פשיזם הישראלי.