הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
הקו הישיר שבין הטבח בידוובנה, חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן ופרשת טנטורה
מורה להיסטוריה, מרצה, דוקטורנטית, פעילה, אמא לשמ(שון), נוירוטית
מעת לעת, ולא במרווחי זמן גדולים, שב ועולה הדיון ביחס לאמת היסטורית והאופן שבו סיפור כזה או אחר מתקבל אל מועדון ה"עובדות ההיסטוריות" הראויות לציטוט ולמעמד הבכורה כ"אמת" היסטורית ופוליטית. רבות נכתב על הקשר שבין ההיסטוריה לבין תודעתה העצמית של הקבוצה המספרת לעצמה את סיפורה וקשה למצוא היום חולק על האמירה המיוחסת לפילוסוף והפוליטיקאי האיטלקי בנדטו קרוצ'ה, שעד לפני כמה עשורים נחשבה לרדיקלית, כי "כל היסטוריה היא היסטוריה עכשווית".
לא אחת אנו עדים ועדות להתפרצויות כמעט טנטרומיות של כותבים הרואים בעצמם בקיאים בהיסטוריה הישראלית והיהודית וזועקים גוועלד אל עבר עובדות חדשות, המשקפות אירועים ישנים, העושות דרכן אל עבר הסיפור ההיסטורי הישראלי. אך האם זעקות השבר משקפות מהלך מחשבתי כן אל תהליכי יצירתה של ההיסטוריה הכתובה? האם בזמן שאותם כותבים שאינם אלא קולות נגד למגמות של הרחבת העדשה ההיסטורית הישראלית, מבקשים להתהדר בנוצות הפוזיטיביזם ההיסטורי הבלתי מתפשר, הם אינם אלא חוטאים להיסטוריה היהודית שאותה, לכאורה, מבקשים לשמר?
את השאלות האלה אבחן דרך מקרה ייחודי בתולדות שואת יהודי פולין, שבו ניתן לצפות מן הצד בתהליך מרתק ומכאיב שבו אירועים עושים דרכם אל ההיסטוריה הכתובה. האירוע שאדון בו, פרשת רציחתם של יהודי ידוובנה בידי שכניהם הפולנים ללא עזרה מצד הגרמנים, האיר דיון מרתק על האופן שבו עובד ההיסטוריון במעבדתו ועל מה שנשאר זרוק "על רצפת חדר העריכה", אבל גם, ואולי בעיקר, על מה שקורה לחיבור ההיסטורי מרגע יציאתו מהמעבדה. האם מה שהוכר כ"עובדה היסטורית" על ידי ההיסטוריונים יזכה למעמד זה במפגש עם הנרטיב הלאומי? ובהורדת הידיים הזו, שבין העובדה לבין הנרטיב, מי יוצא כשידו על העליונה?
ספרו של ההיסטוריון יאן טומש גרוס "שכנים"[1] יצא בשנת 2000 ובגרסתו העברית שנה לאחר מכן. הספר ערער עד ליסודה את החברה הפולנית, לא רק בשל תיאור מקרה יוצא דופן באכזריותו של רצח יהודים בידי שכניהם הפולנים בזמן מלחמת העולם השנייה, לכאורה ללא התערבותם של הגרמנים – אלא גם מפני שהכותב הציע בו דרך חדשה להתבוננות בעדויות היסטוריות, ששיקפה אז, ונדמה לי שגם כיום, מהפך אתי באופן שבו מטפלים אנשי מחקר באירועים היסטוריים ובשאלה מי זכאי לספר את סיפור המעשה. ספר צנום זה פתח תיבת פנדורה של סוגיות כמו יחסי פולנים ויהודים בתקופת השואה, מקומה של האנטישמיות הפולנית בתקופה זו ושאלת השפעתה על תוצאות השואה, ועל כן יש הרואים בו "סיבת הסיבות" להתפתחויות פוליטיות מאוחרות יותר בפולין, שהביאו לניסוחו של מה שמכונה "החוק הפולני".
בעיירה ידוובנה שבמחוז ביאליסטוק חיו ערב המלחמה כ-2,500 תושבים, ובהם כ-1,600 יהודים. עם כניסת הסובייטים התארגנה בידוובנה קבוצת מחתרת אנטי-קומוניסטית, שנחשפה כעבור זמן קצר בעקבות הלשנה. חבריה נאסרו, כמה מהם הוגלו ואחרים הוצאו להורג עם תושבים נוספים שנחשדו בפעילות אנטי-קומוניסטית. בכל אלה דמתה העיירה למאות מקומות אחרים בשטחים המסופחים. שמועות עקשניות בידוובנה סיפרו שיהודי הוא שהלשין על קבוצת המחתרת ועניין זה הוא רלוונטי לרצח שיתבצע לאחר מכן. ב-23 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את ידוובנה, ומיד החלו מעשי התאכזרות כלפי יהודי המקום כפי שהתרחשו במקומות אחרים. אולם מה שהתרחש בשבועיים שלאחר מכן הוא יוצא הדופן וסלע המחלוקת אשר מעלה ספרו של גרוס:
ב-10 ביולי כינסו הגרמנים בידוובנה ישיבה עם ראשי הציבור הפולני בעיירה. אלה כנראה הסכימו לעזור לגרמנים במבצע איסוף היהודים בכיכר העיר לקראת גירושם. היהודים הוצאו מבתיהם בידי שכניהם הפולנים אל כיכר העיר ועברו השפלות והתעללות קשה המתוארת בספרו של גרוס. הם הוכו במקלות ובמוטות ברזל, נסקלו באבנים ונחתכו בסכינים. חלק מהם מצאו את מותם עוד בתהליך ברוטאלי זה של העברתם. לאחר מכן הוליכו הפולנים את היהודים אל אסם תבואה גדול והעלו אותו באש. הקהילה היהודית בידוובנה חוסלה בתוך כמה שעות, חוץ מכמה ניצולים שהצליחו להימלט בסיוע שכנים אחרים, הזכאים יותר להיקרא בשם זה, בפראפרזה הפוכה לשם הספר.
האירוע האפל הזה לא היה גנוז במשך שישים שנים בארכיונים עלומים, ולכן מעניין במיוחד לשאול כיצד לא זכה אירוע זה לתשומת לב מיוחדת עד להופעת ספרו של גרוס בשנת 2000?
העדות כמקור היסטורי – שינוי היחס למקורות
הטענה שהרצח בידוובנה הוא מקרה יוצא דופן של פעילות רצחנית כלפי יהודים הצומחת כמעט ללא התערבות הגרמנים מעמידה את ההיסטוריון המבקש לתעד את האירוע במבוכה. שהרי המקורות הטובים ביותר עבור ההיסטוריון הם תמיד אלה שיתארו את האירועים השוטפים בדיווח שאופיו "מנהלי" ועל כן נטול לכאורה התייחסות סובייקטיבית של עד זה או אחר. ובכן, זוהי בעיה מכרעת מכיוון שבשל אופיו של אירוע היסטורי מסוג זה שהתרחש בידוובנה כמעט ולא ייתכן תיעוד רשמי שלו. ואכן, בדוחות היום של האיינזנצגרופן באזור הנדון לא מוזכרת העיירה ידוובנה כלל. גרוס טוען שדיווח כזה הוכן כנראה על ידי גרמנים שנכחו במקום, אך אבד או הושמד. גם הסרטון שצולם על ידם בזמן הפוגרום, והוזכר בעדויותיהם של יהודים ופולנים שנכחו במקום, אבד ולדעתו של גרוס עוד ישוב ויתגלה.
מכל האמור כאן עולה שהדוח הראשון והמקיף ביותר על הטבח הוא העדות של שמואל וסרשטיין, שצפה בפוגרום ומצא מחבוא לאחריו. את עדותו הוא מסר ב-5 באפריל 1945 במכון היהודי להיסטוריה בביאליסטוק והנה עיקריה:
"ב-10 ביולי 1941 באו לעיירה שמונה אנשי גסטאפו ונפגשו עם נציגי השלטונות במקום. כששאלו אותם אנשי הגסטאפו בדבר כוונותיהם לגבי היהודים, ענו נציגי השלטונות פה אחד שיש להשמיד את היהודים כולם. (…) הוחלט לאסוף את כל היהודים במקום אחד ולשרפם. שלז'ינסקי מסר לשם כך את האסם שלו שעמד בקרבת מקום. אחרי הפגישה הזאת החל הטבח.
חמושים בגרזנים, במקלות משובצים במסמרים וכן בכלי משחית ועינויים אחרים, גירשו החוליגנים המקומיים את כל היהודים לרחובות. (…) אי- אפשר לתאר את עוצמת אכזריותם של החוליגנים וקשה למצוא לה אח ורע בתולדות ייסורינו. זקניהם של יהודים קשישים נשרפו ותינוקת נרצחו על שדי אימם, אנשים הוכו מכות רצח והוכרחו לשיר ולרקוד. לבסוף ניגשו לעיקר- השריפה. העיירה כולה הוקפה שומרים כדי שאיש לא יוכל לברוח. אחר כך ציוו על היהודים להסתדר בשורות, ארבעה בשורה, ואת הרב, יהודי בן 90, ואת השוחט, שמו בראש. שמו בידיהם דגל אדום והם נצטוו לשיר. הצעידו אותם אל האסם במכות אכזריות. על יד השער עמדו כמה חוליגנים שניגנו על כלי נגינה שונים מתוך ניסיון להשתיק את צעקותיהם של הקורבנות האומללים. שותתים דם ופצועים נדחפו האנשים אל תוך האסם. אחר כך שפכו הפורעים בנזין על האסם והציתו אותו ויצאו ופשטו על בתי היהודים בחיפוש אחר חולים וילדים. את החולים שמצאו הביאו בעצמם אל האסם, ואילו את הילדים קשרו כמה יחד ברגליהם וסחבו אותם על גבם, ואז שמו אותם על קלשונים והטילו אותם על הגחלים הלוהטות. אחרי השריפה התנפלו על הגופות שטרם הרקיבו ועקרו שיני זהב בגרזנים והשחיתו בצורות שונות ונוראות את גופות הקדושים."[2]
נוסף על עדותו של וסרשטיין תוארו המאורעות גם בפרוטוקולים של המשפטים בגין שיתוף פעולה עם הנאצים שנערכו בלומז'ה במאי 1949 ובנובמבר 1953. בשנת 1980 יצא לאור ספר זיכרון של יהודי ידוובנה שבו תיארו כמה עדי ראייה את הטרגדיה של עיירתם בזמן המלחמה ונוספו לכך ראיונות שקוימו עם כמה מתושבי ידוובנה ב-1998 לצורך סרט.[3] זוהי, למעשה, כל ה"תשתית הראייתית" לאירוע זה והמקורות ההיסטוריים היחידים למחקרו של גרוס.
נשאלת כאן שאלה מתודולוגית סבוכה לגבי אופן השימוש בעדויות אלה והיחס אליהן כמקורות היסטוריים. כאן, במקום שלכאורה אמור היה גרוס לעמוד נבוך לנוכח מיעוט המקורות ולנוכח האשמות בדבר חלקיות החומר ומוגבלות ה"אמת" הנשקפת ממנו, מציע גרוס מהפכה של ממש בגישה כלפי עדויות היסטוריות. בעוד הגישה הקלאסית מציעה להתייחס לעדות בחשדנות ולהיצמד עד כמה שניתן לדוקומנט ההיסטורי, מצביע גרוס על יתרונותיה של העדות על פני המסמך המנהלי, האובייקטיבי לכאורה. גרוס מצביע על כך שבמסמך תמיד נכתב על ידי המשקיף, או הרוצח עצמו, יש מלכתחילה מידה של אי דיוק הנובע מתוך אינטרסים שונים של הכותב: תחת המשטר שעודד רצח יכול הכותה להבליט את מקומו והישגיו, ולאחר נפילתו האינטרס יהיה בדיוק הפוך. כך או כך, בבואנו להשתמש בחומר שסיפק לנו הרוצח תמיד יש להביא בחשבון שהוא נגוע באינטרס כלשהו, הן בזמן כתיבתו והן בזמן הצגתו. בעדות הקורבן, לעומת זאת, לא נמצא את נוכחותה של מערכת מנהלית המחייבת אותו להצגה עצמית כזו אחרת.
כאן חשוב גם לזכור כי עדויות ודוקומנטים בדרך כלל מופיעים לפנינו בהקשר משפטי, וגם כאן רוב המסמכים הם פרוטוקולים משפטיים. עניין זה מעמיד בצורה בולטת עוד יותר את יתרונותיה של העדות. מבחינה משפטית אין החשודים מחויבים לומר את האמת שכן הם בעמדה שבה יעשו הכל על מנת להוכיח זכאותם – הן בבית המשפט הקונקרטי והן בבית המשפט ההיסטורי. לעומתם העדים, שנשבעים לומר את האמת ורק את האמת, מופיעים לרוב כחסרי אינטרסים להעללה כזו או אחרת. נכון, טוען גרוס, שאלה יכולים לזכור דברים בצורה סלקטיבית והזמן, הטראומה הנפשית והרצון לנקום עלולים לעמוד כאן לרועץ. למרות כל אלה מציע גרוס יחס של שוויון בין העדות לבין הדוקומנט, הסובלים שניהם מבעיות של אמינות היסטורית.
למעשה, גרוס מציע כאן מהפכה של ממש ביחס לעדויותיהם של ניצולי השואה. לא רק שמשתמע מדבריו שהעמדת המקור הכתוב מעל העדות ההיסטורית יוצרת כמעט תמיד ראייה היסטורית מנקודת המבט של הרוצח, אלא שגם היחס אל העדות עצמה צריך להשתנות לחלוטין. עמדת המוצא, לדעתו, צריכה להפוך מעמדה של ספק מראש לעמדה של קבלה עקרונית. קבלת המידע הכלול בעדות בתור עובדה עד שיוכח אחרת תצמצם לדעתו טעויות במחקר. בנוסף, גישה הפוכה – הטלת ספק בכל עדות עד שתימצא "הוכחה" – יוצרת היררכיה בין גרסת הקורבן לגרסת הרוצח ובדיוק בשל כך מתגלה כאן גם בעיה מוסרית, נוסף לזו המתודולוגית.
גרוס מוסיף וטוען שבעיסוקינו בשואה יש להביא בחשבון שככל שהיה האסון גדול יותר, כך יש פחות ניצולים. לכן יש לפתוח את אוזנינו אל הקולות היחידים הללו המגיעים מן השאול, כמו עדותו של וסרשטיין, לא רק מתוך ציווי מתודולוגי אלא גם מתוך היגיון פשוט ומוסר אנושי: שהרי כל מה שאנחנו יודעים על השואה מתוך עדויות אינו מדגם מייצג של גורל היהודים תחת המשטר הנאצי. מדובר בעדויות מוטות מעצם כך שהן מסתיימות בהישרדותו של ה"גיבור", העד, שמתווך בין עולם המתים לעולם החיים. מבחינת ההיסטוריון זוהי אמירה חתרנית ביותר, מכיוון שיש כאן קריאה להעניק לעדות היחידה מעמד כמעט מקודש במקום שבו עד לא מזמן היא הייתה מועמדת להשמדה בגריסה במקרה הרע או להתעלמות גמורה במקרה הטוב.
אוסיף כאן זיכרון ילדות אישי מסיור ב"יד ושם" שעלול אולי להבהיר טענה זו של גרוס. נדמה לי שזה היה בכניסה ל"יד לילד", המונומנט שהוקדש לקורבנות הילדים בשואה, כשהכתה בי אמירתו של המדריך. הוא סיפר את סיפורו של עוזיאל בן השנה וחצי שהוריו תרמו את הכסף להקמת המקום והוסיף: "כל סיפור שמגיע מן השואה, הוא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד הכלל. הכלל בשואה הוא שבסוף הסיפור היהודי נרצח". כילדה הבנתי מכך שרק אם "יתמזל מזלו" של הקורבן סיפורו יגיע אלינו דרך קרוביו ואם לאו, הרי שיישכח לעד וסיפורו ייבלע בתוך המושג העלום "ששת המיליונים". חשבתי על כך שבעצם איני יודעת דבר, ואולי גם איני רוצה לדעת, על מה שקרה לאחר שדלת התא נסגרה, לאחר שנלקחה המשפחה שהוסגרה או לאחר שסגרה אנה פרנק לעולמים את יומנה. והרי אלה הם לב הסיפור. מה תעשה נערה בת 10 עם תובנה שכזו? אני זוכרת שאכן האינסטינקט הראשוני שלי היה להיצמד לעדות ניצול השואה בכל כוחי, ולהקשיב לו ביתר תשומת לב וביראת כבוד גדולה.
כשבגרתי והייתי לסטודנטית להיסטוריה למדתי לפקפק בעדויות. למדתי שהזמן מסלף את הדברים, שהגיל עושה את שלו, שעמדות ההווה משפיעות ואפילו רמת הקשב של הכיתה. למדתי לחפש את המקור. את הפונט הדהוי של מכונת כתיבה מיושנת ואת חותמת המפלגה. למדתי להעדיף את הלשון הרשמית המדווחת על "טיפול מיוחד" או "היפטרות מוצלחת ממטען העודף" על פני האיש הזקן והמבולבל. "עדות יחידה היא לא מקור היסטורי!" פסקו המרצים והוסיפו "שתי עדויות, שלוש או עשר – כבר כן". אבל איך אפשר לפקפק בעדות יחידה אם מלכתחילה עצם העניין בה הוא מכיוון שמדובר באוד מוצל? הכיצד הופך מקור העניין בעדות לנקודת התורפה שלה?
גרוס מסכם: "עלינו לקבל כפשוטם את אותם קטעי מידע שבידינו ולתת את הדעת שמה שקרה ליהודים בזמן השואה יכול להיות רק נורא יותר מן התיאורים של המאורעות המבוססים על עדויותיהם של הקורבנות". עמדה זו על שלל בעיותיה, ובראשן העובדה שהיא משכנעת רק את המשוכנעים כמותי, היא בראש ובראשונה עמדה חתרנית ומוסרית המסרבת לספר את השואה מנקודת המבט של הרוצח ובכך לאשרר את מפעלו. קולו של העד, למרות חלקיותו ולמרות חסרונותיו הוא-הוא הסיפור ההיסטורי. אליו בוודאי יש להצמיד את המסמך, אולם אין כוחו של האחד אמור לגבור על האחר, בהינתן סכנות ההטיה הרבות שקיימות גם למסמך ההיסטורי, הלכאורה אובייקטיבי.
היסטוריה וזיכרון: פרשת ידוובנה והחברה הפולנית
את הפרק "מי רצח את היהודים בידוובנה?" מסכם גרוס באמירה גורפת:
"טבח יהודי ידוובנה נמשך כל היום בשטח שלא היה גדול ממגרש ספורט. האסם שבו נשרפו אחר הצהריים רוב הקורבנות היה במרחק זריקת אבן מן הכיכר שבמרכז העיירה. בית הקברות היהודי שבו נדקרו בסכינים, הוכו באלות ונסקלו למוות קורבנות רבים היה מעבר לכביש. וכך כל מי ששהו בעיירה באותו היום וחושי הראייה והריח והשמיעה שלהם היו תקינים השתתפו ברצח יהודי ידוובנה או היו עדים לו."[4]
טענתו של גרוס בדבר האופי הכולל וה"עצמאי" של רצח היהודים בידוובנה על ידי שכניהם, על אף היותה שוברת מוסכמות, מתקשרת לדיון רחב יותר בחברה הפולנית: אפשר לזהות בציטוט זה, הפונה אל השכל הישר ומסיק על האחריות של כל תושבי העיירה לרצח, קשר סימבולי אל הדיון הכללי על אחריות החברה הפולנית לרצח היהודים. הם היו במרחק קטן מאתרי הרצח והכליאה, הם יכלו לראות, להריח ולשמוע, ובוודאי לא יכלו לפטור עצמם באי ידיעה. ולכן הדיון על פרשת ידוובנה אינו אלא דיון על אחריות החברה הפולנית כולה.
הדיון סביב פרשת ידוובנה הוא הדיון המעמיק ביותר שניהלה החברה הפולנית מאז נפילת המשטר הקומוניסטי בשאלת יחסה ליהודים בתקופת המלחמה.[5] עניין זה מתקשר לשאלת דימויה העצמי של פולין כקורבן של שתי דיקטטורות רצחניות שהשתלטו עליה במהלך מלחמת העולם השנייה. כשלושה מיליונים מבניה ובנותיה של פולין נרצחו במחנות ריכוז ובמחנות לעבודות כפייה, אנשי הכמורה והאינטליגנציה שלה נרצחו או ברחו, והיא נשדדה ונהרסה כליל בהפצצות אוויריות ובמעשי ביזה. בנוסף, פולין ראתה עצמה כבעלת ברית נאמנה של המערב שהותיר אותה לבד מול הכובש הסובייטי והנאצי. כיצד יכול קורבן הרשעות האולטימטיבית להיות לרודף רצחני?
הקושי להכליל את הפולנים בקבוצת העמים ששיתפו פעולה עם הנאצים לא נובע רק מדימויים כקורבן, אלא גם מבדיקה של אופי האנטישמיות הפולנית. זו, אפילו בתקופת המלחמה, לא נשאה אופי רצחני ולא הייתה בעלת מסר חסלני, ועל אף קיצוניותה המסר העיקרי שלה היה הצורך בהגירת היהודים מפולין. במונחים המוכרים של אנטישמיות חסלנית לעומת זו העממית שביטוייה הם לכל היותר אלימות ספורדית נגד יהודים, פולין נחשבת לחברה "קלאסית" בקבוצה השנייה.[6]
ואולם, הדימוי האנטי יהודי תפס חלק משמעותי בחייה הציבוריים של פולין ואין להתעלם ממנו. שילוב דימוי זה עם המאבק למען שחרור לאומי בפולין גרם לכך שרק בפולין, למשל, הייתה תנועת מחתרת אנטי נאצית שבין עקרונותיה נכללה גם האנטישמיות – אחד מעקרונות היסוד של האויב שבו היא נלחמת.[7] כלומר, הסיטואציה הפוליטית בפולין יצרה מצב של אויבות קשה לנאציזם, ובו בזמן דווקא האידיאולוגיה של המאבק הלאומי היא שיצרה ביטויי אנטישמיות קשים.
ובכל זאת, המחקר לא מצא מקרים נוספים בעלי סימוכין היסטוריים, שבהם השתתפו פולנים ברצח שכניהם היהודיים באופן עצמאי מעבר לגבולותי מחוז ביאליסטוק.[8] כאן חשוב לומר כי האנטישמיות לבדה, על אף חלקה המשמעותי, אינה מניחה את הדעת בתור הסבר עיקרי. שהרי זו הייתה משותפת לכל חלקי פולין ולא רק למחוז המסוים. גם גרוס בעצמו מתקשה לספק תשובה או הסבר לעניין זה. הוא טוען שאין כל אפשרות להציע הסבר אנליטי מקיף להתפרצות הרצחנית הזו, ובוחר רק לתאר אותה. במחקריו הקודמים עסק גרוס בסוגיית התנאים המיוחדים ששררו באזורי הכיבוש בפולין ובהשפעתם על קריסת אמות המידה של ההתנהגות האנושית. החברה הפולנית התמודדה בשנות המלחמה עם משטרים טוטליטריים שלא בחלו בשיטות של דיכוי, טרור וחיסול קבוצות אוכלוסייה גדולות. משטרים אלה זרעו הלך רוח אלים, חיסלו את התשתית התרבותית המסורתית, פגעו בערכי דת ומוסר ושיבשו את מהלך החיים הכלכליים. השפעותיו המשחיתות והמרסקות של הכיבוש על הסדר החברתי ועל הסולידריות החברתית היו בוודאי הרסניות עוד יותר בחברה הכפרית. החברה הפולנית בבילרוסיה נפגעה כאמור לא רק מהבחינה הפוליטית, אלא גם, ובעיקר, ברמה ערכית ומוסרית. קשה להסביר את אירוע ידוובנה בלי להביא בחשבון מציאות זו.
הוויכוח הציבורי שהצית ספרו של גרוס מעורר תשומת לב מיוחדת דווקא בגלל ההשתתפות חוצת הגבולות שבו בין היסטוריונים וחוקרים מדיסציפלינות אחרות, אנשי כנסייה, פוליטיקאים ואנשי ציבור. ברור כי לאו-דווקא צורך מחקרי הניע דיון זה (שהרי כמעט ולא היה ויכוח על ה"עובדות" לאשורן, למעט על מספרם של הגרמנים במקום[9]), אלא סוגיות של זהות לאומית וזיכרון השואה. החשש מפני פגיעה בדימוי הפולני הלאומי כקורבן ומפני צירוף פולין לקבוצת העמים שהשתתפו ברצח היהודים, מטריד את מנוחת החברה הפולנית. כך למשל מדגים חוקר הספרות הפולני מאוניברסיטת קרקוב יאן בלונסקי במאמרו 'פולנים מסכנים מסתכלים בגטו' את עצם הפחד מהתמודדות עם יחס הפולנים ליהודים בזמן המלחמה כפחד הלאומי מהדימוי הפולני למול ה"עולם":
"נדמה כי כל מי שיצא לחו"ל וביקר, למשל, במערב אירופה, שמע בוודאי את השאלה, האם הפולנים הם אנטישמים, או בנוסח הבוטה: 'מדוע הפולנים הם אנטישמיים?' אני עצמי שמעתי את השאלה הזאת פעמים רבות וניסיתי להשיב עליה פעמים כה רבות."[10]
מאמר זה, שהפך זה מכבר לציון דרך בבחינת סוגיית היחסים בין הפולנים ליהודים, נכתב עוד בטרם נחשפה פרשת ידוובנה והוא חושף את האופן שבו הדיון בשאלות אשמת החברה הפולנית מלווה את הפולנים כמי שראו עצמם נושאים אות קין של אשמה עוד לפני שנחשפו עובדות המצביעות על כך. שאלת "תגובת הנגד" אם כך, אינה מאפיינת רק את השיח הישראלי בהתמודדות עם שיירי עבר אפל המחייבים התייחסות בהווה. בלונסקי קובע שאמנם יש לנקות את הפולנים מ"אשמה", אך יש לעמוד על "אחריותם" לרצח שנעשה על אדמתם, ולמולם. הצורך שבעמידה על ההבדל בין שני מושגים אלה חיוני לדעתו על מנת לדייק את המקומות שבהם נדרש העם הפולני לחשבון נפש.
בספרה "החשבון הפולני" מתארת מירי פז את ביקורה בידוובנה, לאחר פרסום ספרו של גרוס וההד הציבורי שבא בעקבותיו. תיאורה מותיר את הקורא המום לנוכח גילויי האנטישמיות הרבים בעיירה, אך גם מבעד לתיאור הקשה ניתן לעמוד על מורכבות שאלת האנטישמיות בפולין:
"לפני שביקרתי בידוובנה לא שיערתי איזו אנטישמיות יש בארצי. העיירה הייתה מוצפת, פשוט כמשמעו, בעלוני שטנה אנטישמיים מבהילים, שבכמותם עוד לא נתקלתי (…) הכומר המקומי נשמע כמו דובר קיצוני במיוחד של האנדציה הלאומנית בשנים שלפני המלחמה, או קריקטורה בוטה של דובר כזה, כאילו לא היה פער בין הזמנים ההם לזמננו, כאילו דבר לא אירע בשישים השנים האחרונות. (…) משלחת מכובדים בראשות נשיא המדינה אלכסנדר קוואשנבסקי מגיעה לעיירה כדי להשתתף בטקס. נשיא המדינה מבקש מחילה בשם העם הפולני, אבל העם הפולני אשר בידוובנה נעדר מן הטקס…"[11]
המבקרת העירונית, שבהחלט ניתן להגדירה כחלק מאליטה אינטלקטואלית מסוימת בפולין, כותבת תיאור שבו ניכרת תחושת ההלם שלה מהאנטישמיות שמתגלה לה בידוובנה. אך התיאור מזמן גם פרשנות אחרת, רחוקה מכוונת הכותבת. מראית העין מצביעה על פער מעיק ואנאכרוניסטי, בין עמדת "פולין הרשמית", המיוצגת באמצעות הטקס, ראש העיר וראש הממשלה, לבין "פולין של מטה" – אנשי העיירה האנטישמיים והמפוחדים, השותקים והמחרימים.
לטעמי, דווקא התיאור שנועד לחשוף את העובדה שחלק מפולין עודו חי בעבר ("כאילו דבר לא אירע בשישים השנים האחרונות") לעומת החלק העירוני, המודע והאינטלקטואלי, יוצר דיכוטומיה המשקיטה את המצפון במקום להעירו, בניגוד לכוונת הכותבת. שהרי, העניין המבהיל בפרשת ידוובנה הוא לא הסתרת הפרשה, אלא דווקא העובדה שהפרשה הייתה ידועה לחוקרים פולנים שבחרו לא להתעמק בה. האנטישמיות ששוררת בידוובנה היום מזעזעת את הקורא ובצדק, אולם קשה לא להבין את תושבי ידוובנה החשים שיש מידה של צביעות בביקור אנשי פולין הרשמית בעיירתם. אלה, המתנצלים בשם העם הפולני כולו ומצקצקים בלשונם לנוכח שתיקת אנשי העיירה, מציגים את אנשי ידוובנה כאילו טעו, כאילו לא פעלו מתוך שנאת היהודים שרווחה בפולין. לו בחשבון נפש עסקינן, האם הוגן להעמיס "על גבם" של תושבי ידוובנה את כל האשמה כולה? האם נכון לסמן אותם כיוצאי הדופן שלכאורה פעלו ללא כל קשר להווי החברה שמסביבם? עם כל הקושי והייסורים לנוכח תיאור מה שהתרחש שבידוובנה, נדמה שגם פרקטיקה זו של זיכרון כפי שהודגמה בטקסים השונים שנערכו בידוובנה, אינה מדייקת דיה את שאלת האשמה.
כאן קשה לא להזכיר את תגובות הנגד הקשות שלהן זכו בישראל מי שביקשו לספר את סיפור הטבח בטנטורה. נדמה כי אחד המכשולים בחשיפת הפשע הספציפי הזה היה ועודו זהותם של המעוולים. בעוד בסיפורים אחרים (הטבח בדיר יאסין למשל) נדמה שתהליך התקבלות הסיפור אל תוך הנרטיב הישראלי היה פשוט יותר, דווקא כאן, כשהעוול מקורו באחת מחטיבות הפלמ"ח, הווה אומר – הסבים הסוציולוגים של האליטה האינטלקטואלית בישראל, הסיפור קשה עוד יותר לעיכול. מילא לספר זוועות על ההם מהאצ"ל או מידוובנה, אבל בנו ובסבינו לא ייתכן שיידבק הרבב.
המשורר צ'סלב מילוש, בשירו המפורסם "קמפו די-פיורי", עוסק באדישות הפולנים לנוכח גטו ורשה הבוער בזמן המרד. בשיר מתואר המשורר כמי שמתעקש לערער את מסך האדישות ומכריח את החברה, באמצעות שירו, להתבונן בנעשה:
"ואלה האובדים, הבודדים,
הנשכחים כבר מלב העולם,
שפתנו הפכה זרה להם,
כשפת כוכב לכת קדמון,
עד הכל יהיה לאגדה
ואז מקץ שנים רבות
בקמפו די פיורי חדש,
מרד יצית דבר המשורר".
עמדת המוכיח בשער באה לידי ביטוי מובהק: המשורר, במידה מסוימת, נפרד מבני עמו במוסריותו, ביכולת ההתבוננות שלו ובעיקר במילותיו – שבכוחן לעורר את המרד. אולם אם באמת היו האדישות או האלימות נחלתם של אלה שבמילה אחת יכול היה המשורר להניאם ממעשיהם – אולי לא היה צורך בחשבון נפש. המשורר יוצא ללא פגע, מכיוון שהיה מסוגל לזהות את העוול המוסרי ואף לנסחו במילים גבוהות, אך בזה תם חלקו. דווקא העובדה שהמשורר כותב מעמדת מתבונן ולא "מתוך המחנה", כפי שאולי ראוי היה לכתוב, הובילה את מילוש להודות בשלב מאוחר יותר שהשיר "אינו מוסרי"[12]. מה טעם בחשבון נפש שממנו יוצאת האליטה האינטלקטואלית ללא פגע? או במילים אחרות – מה הטעם בדיון שהציתה פרשת ידוובנה אם הוא אינו עוסק בהלך הרוח הכולל של החברה הפולנית, כולל הפלח האליטיסטי שבה, אלא דן בידוובנה, ורק בה, כיוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל?
בחזרה להיסטוריה של ההווה
השיעור העיקרי שמלמד אותנו ספרו המאלף של טומש גרוס, גם יותר מעשרים שנים לאחר פרסומו, הוא שיעור בצניעות בכל הנוגע לתהליכי הבניית ידע היסטורי. ידע היסטורי אינו רק תוצר של עבודת איסוף דוקומנטים ואף לא עדויות, אלא גם תוצר של שיח חברתי מתפתח. השני אינו מזהם את הראשון ושני האלמנטים חשובים והכרחיים, גם אם ניתן להתווכח על המינונים הרצויים שלהם בבניית הידע ההיסטורי. נחירות בוז לעבר הקורבנות או המבקשים לספר את סיפורם והאשמתם בניסיון להשחיר את עברה של החברה בתוכה הם מתקיימים, לעומת זאת, לא רק שאינן תורמות להרגעת הרוחות החברתית שישראל (ופולין) של היום כה זקוקות לה, אלא פוגמות בעיקר בהבנה שלמה יותר של ההיסטוריה שעליה מבקשים קולות הנגד להגן, ועל האופן שבו ההיסטוריה יכולה ואף רצוי שתהיה – כלי ללימוד זהיר של החברה האנושית, על כל פגמיה ורגעי ההתעלות שלה.
במובן זה, פרשות ידוובנה, טנטורה וחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן אינן תוצר של שיח אנטי-עובדתי או עובדות אלטרנטיביות כפי שקולות השמרנים מבקשים להציגן. פרשות אלה עומדות בליבו של העיסוק ההיסטורי, שלמרות הדימוי הרווח שלו שונה מהותית מהעיסוק הארכיאולוגי המבקש לגלות עובדות חדשות. ההיסטוריון מבקש לעשות מעשה כמעט הפוך: לשרטט קווי מתאר חדשים עבור עובדות ידועות וישנות, ותוך כך ליצור הסברים חדשים, תלת-ממדיים ותלת-נרטיביים של היסטוריה ישנה שחשבנו שכבר מוכרת לנו.
*** [1] טומש, גרוס, יאן, שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, מפולנית: יז'י מיכאלוביץ',
הוצאת יד ושם וידיעות אחרונות, ירושלים, 2001 [2] שם, עמ' 41 [3] ספר ידוובנה – היסטוריה וזיכרון, הוצאת וועד יוצאי ידוובנה, ירושלים, 1980 [4] שם, עמ' 80 [5] ראה: פז, מירי (עורכת), החשבון הפולני: עימות עם זיכרון מבחר מאמרים, מפולנית: מירי פז,
הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2007. [6] וולקוב, שולמית, "המילה הכתובה והמילה המדוברת: על שבר והמשכיות בתולדות האנטישמיות בגרמניה",
בתוך: יעקב בורוט ועודד היילברונר (עורכים), האנטישמיות הגרמנית הערכה מחדש, תל אביב, תש"ס, עמ' 29-51. [7] Joanna Michlic-Coren, "Anti-Jewish Violence in Poland, 1918-1939 and 1945-1947," Polin ראה: 13 (2000), pp. 34-61 [8] פרט לעוד שני מקרים באותו האזור, בעיירות רדזילוב וונסוש שבהם השתתפה האוכלוסייה המקומית ברצח היהודים
אולם לא ברור לחלוטין האם גם שם, כמו בידוובנה, נוכחותם של הגרמנים הייתה כה מצומצמת.
בספרה של מירי פז "החשבון הפולני הערכה מחדש" (ראה הערה 9) חוזרת הכותבת אל אזורים אלה ומוצאת הכחשה,
פחד ואנטישמיות הן בניתוח אירועי העבר והן ביחס לגילויי ההווה. [9] כך למשל עמדתו של ההיסטוריון הפולני טומש שארוטה אשר האשים את גרוס, בכינוסים ובראיונות שונים,
על שהתעלם מן התפקיד שמילאו הגרמנים בטבח. [10] בלונסקי, יאן, "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו", בתוך: פז, מירי, (עורכת), החשבון הפולני עימות עם זיכרון,
הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2007, עמ' 34. [11] פז, מירי, החשבון הפולני עימות עם זיכרון, עמ' 118. [12] שם, עמ' 33
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
הרוצחים בטנטורה לא היו פלמ:חניקים אלא צעירים מהסביבה מחטיבת אלכסנדרוני. על החשיבות שבעדויות ניצולים והשוואתה ל"דו"חות" צה"ל הרבה לבאר מנע בהנכבה והשורדים (הוצ' ואן ליר)