השאלון של העוקץ: סיגלית בנאי

ספר השירה של סיגלית בנאי, "בכוח שבפה", רואה אור בימים אלה ממש, ומופע הנושא את שמו יושק בבכורה בפסטיבל לבי במזרח של עמותת אחותי למען נשים בישראל. המופע של בנאי – במאית וחוקרת קולנוע ישראלי, משוררת ופרפורמרית – מוציא את השירים מהמרחב הביתי השביר שבו הם נכתבים, ויוצר מהם מארג ייחודי של קולנוע-פסקול-תיאטרון.

שני ספרי השירה הקודמים של בנאי, "שכונת התקווה, קהיר" (2013) ו"עברייה" (2016), יצאו בהוצאת ספרי עיתון 77 ועלו כמופעי שירה מדוברת (ספוקן וורד) שביצעה בנאי, בבימוי חנה ואזנה גרינוולד. שאלנו את בנאי על עבודתה כמרצה לקולנוע, על תהליך היצירה ועל חיי היום-יום שלה.

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

בימי ראשון אני בדרך כלל כותבת: עובדת על ספר השירה החדש שלי, על  התסריט למופע תיאטרון השירה הקולנועי שמבוסס על שירי הספר, ועל רשימות אישיות למוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

בימי שני אני קמה מוקדם, עולה על הרכבת של 7:30 לשדרות ומלמדת יום ארוך במכללת ספיר: בימוי לסטודנטים לקולנוע, ווידאו-אקטיביזם לסטודנטיות בדואיות. המעברים בין השפות והתרבויות מציפים, מתישים, אבל ממלאים השראה.

בימי שלישי חברתי הבימאית חנה ואזנה גרינוולד מגיעה אליי בבוקר לחזרות על המופע. השירים עוסקים במרקם השברירי של הבית, ובבקשת אמונה בעולם של אינדיבידואליזם וסגידה ל"אני". זה מוזר לעבוד על השירים במרחב הביתי: לפעמים מיכה, בן זוגי שהוא הנמען העיקרי, עובר בדרך למטבח  ואז אני מדברת אליו ישירות:

"אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים בְּשָׂפָה מְקֻדֶּשֶׁת / רָבִים בְּשָׂפָה מְקֻדֶּשֶׁת / נוֹעֲלִים אֶת דֶּלֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה / אֲנַחְנוּ שְׁנֵי יְחִידִים / עַל מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת / עַל מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת / אֲנִי נוֹעֶצֶת מַחַט / בִּשְׂפָתַיִם קְרוּעוֹת / מְבַקֶּשֶׁת לִתְפֹּר / פִּצְעֵי מִלִּים".

בימי רביעי אני עורכת את קטעי הווידאו שמלווים את המופע עם העורכת רומי מנחם, שהייתה סטודנטית שלי בספיר. על המסך צילומים של הבית. נסיעות ברכבת. מעברים בין הים של תל אביב לכותל בירושלים. חיפוש. אני מדברת בקולי את השירים. כל קאט חותך בחומרי החיים.

בימי חמישי אני שוב לובשת את מדי המרצה ועומדת מול סטודנטים שנה א' באולפן הטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב. הם יוצרים בחדווה, מתלהבים מהצילום, התאורה, העריכה, ואני שואלת את עצמי בהפסקה אם הם עושים עליי גוגל ורואים אותי מדברת שירה, מציצים לי לתוך שבריריות הבית, החיפוש, השאלה הגדולה.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית או אחרת – טורדת את מנוחתך?

מערכת הבחירות והכסף שהיא עולה. כשאני רואה את שלטי החוצות על הבניינים, הבתים, המכוניות, עם הדיוקנאות המרוטשים של הפוליטיקאים המרוצים מעצמם, אני חושבת על המחסור במעונות לנשים נפגעות אלימות, על בתי החולים הפסיכיאטריים שאין בהם מיטות. כל תוכנית הריאליטי הזאת שנקראת הפוליטיקה הישראלית גובה כזה מחיר מטורלל, ולמה שבאמת  צריך – לא נשאר.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני/לאומי/דתי?

לא. אני חצי חצי, ממשפחה ירושלמית ותיקה, "עוברת" אצל מזרחים, אשכנזים, מרכז ופריפריה, בעולם הערבי, ובבירות המערב הקוסמופוליטיות. או שכך לפחות הייתי רוצה להאמין…

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

נוכחות מאוד. אני חיה עם מיכה שמחון, אמן, אקטיביסט ופמיניסט, ואנחנו מגדלים בן ובת בחינוך שוויוני. חלוקת התפקידים בבית איננה מגדרית, כך שעל כל משבצת יש שני אנשים. זה גורם ליותר גיוון, אבל גם ליותר נקודות חיכוך. אנחנו דנים הרבה בסוגיות מגדריות, גם עם הילדים סביב השולחן בארוחות, ולפעמים  הדיבור הופך להיות החיים.

ספרי לנו קצת על המופע ותהליך העבודה עליו.

לקראת העבודה על המופע בחרתי שירים שמצטרפים למהלך עלילתי, והתחלתי לכתוב תסריט שמשלב וידאו ופסקול קולנועי. חלק מהקטעים צילמתי בעצמי – בבית, ברכבת תחתית באנגליה, בשדה התעופה. כמו לכתוב שירה במצלמה. חלק צילם מיכה בן זוגי שהוא גם צלם אמן, וחלק חברתי הצלמת החרדית ליטל שחר. איתה צילמתי בירושלים בשכונת גאולה, באוטובוסים, ברכבת ובכותל.

בחדר עריכה אני מדברת את השירים בקולי,  ואז מצטרפת התמונה למילה. בשלב האחרון חברתי הבימאית חנה ואזנה גרינוולד עובדת איתי על ההגשה הקולית וההעמדה הבימתית, ולבסוף יש מן מארג של שירה-קולנוע-פסקול-תיאטרון, שהוא בעצם אני.

מני שלושה א.נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

אני לא מאמינה בפוליטיקה. לא הייתי מלהקת אף אחד שאני מעריכה לשבת בממשלה, השיטה עצמה משחיתה.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

הייתי עושה להם קטע ספוקן וורד:

בָּעִיר הַלְּבָנָה / אֲנִי שְׁחֹרָה / מוּל הִיפְּסְטֶרִים שֶׁהַהוֹרִים מְשַׁלְּמִים לָהֶם שְׂכַר דִּירָה / וְעוּגַת "הַבִּימָה" הַחֲלוּלָה / אֲתַר הַנְצָחָה לַתַּרְבּוּת הַ"גְּבוֹהָה" / / בָּעִיר הַשְּׁחֹרָה / אֲנִי לְבָנָה / קוֹלוֹנְיָאלִיסְטִית שֶׁבָּאָה לָגוּר בַּ"שְּׁכוּנָה" / אֲנִי זֹאתִי מֵהָאוּנִיבֶרְסִיטָה / אֲנִי הַשְּׁכֵנָה / שֶׁתְּקוּעָה כְּמוֹ עֲצִיץ / בְּלִי אֲדָמָה

ואז הייתי שמה להם ביט היפ הופ ומבקשת שיכתבו בעשר דקות ארבע שורות ספוקן וורד, שמתחילות  במשפט: "אתם לא מבינים שאני…", ואז מעבירה ביניהם את המיקרופון בסבב ורואה מה יוצא.

מי הכי היית רוצה שיבוא/תבוא לראות את המופע?

חברותיי היוצרות החרדיות. כמה גם יגיעו למרות שהמופע איננו בהפרדה מגדרית. אני מקווה שאוכל לעשות את "בכוח שבפה" גם לנשים בלבד, כמו שחלמתי להופיע עם "שכונת התקווה, קהיר" בקהיר ובעמאן, ועם "עברייה" גם מעבר לקו הירוק, אבל לפעמים חציית הקווים הזאת היא יותר תודעתית ובסופו של דבר אני מופיעה באולמות ובפסטיבלים בערים הגדולות.

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

כל בוקר אני מתחילה את היום במדיטציית אותיות עבריות על פי המקובל הספרדי מימי הביניים ר' אברהם אבולעפיה. אני מאמינה שלשפה העברית יש כוח מהווה (העולם נברא במילה, אלוהים אמר "יהי" – והיה), ובהגיית האותיות המחשבה שלי מתפשטת מהמילים ומתמזגת בהוויה. ובאותה נשימה אני יכולה לחשוב שאלוהים והבריאה הם בעצם אמונה טפלה.

כתיבה ויצירה – גיהינום או גן עדן?

הייתי רוצה לומר "גם וגם", אבל אם להודות באמת אני לא אמנית סובלת ולא יוצרת מתוך ייסורים. הכתיבה היא זכות, והיצירה היא פריבילגיה. אני יוצרת בתוך מקום ומרחב שמאפשרים לי ביטוי, ויש לי גם במה שזה ממש לא מובן מאליו. אני אסירת תודה על כל רגע ורגע של גן העדן הזה.

אם היית יכולה או רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

יש לי חלום לחיות בביירות. חלום אמיתי: כלומר כבר שנים אני מתעוררת מחלום חוזר שאני גרה בביירות, ברובע הצרפתי, בדירה עם מרפסת ותריסי גלילה, שמשקיפה אל הים. אני מדמיינת את ביירות כמו קהיר, שגם בה חלמתי לגור, אבל אולי זה רק חלום אוריינטליסטי, שמשקף את הפנטזיה על זהות לבנטינית שבה אתמזג במרחב הים תיכוני, אקנה ירקות בערבית, ואכין סלט פאטוש לחברים אחרי שנשמע את משרוע לילה במועדון HNGR.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

הספר שמיכה שמחון, בן זוגי, כותב עכשיו. אני קוראת אותו תוך כדי מהלך הכתיבה, הוא מטריד ומטלטל. בניגוד לספר הקודם של מיכה: "שיירה של נמלים", שנכתב בזרם תודעה של סטודנטית מזרחית לפסיכולוגיה, כאן הוא נכנס לעורו של רואה חשבון מזרחי בורגני, שטופלים עליו הטרדה מינית ומביישים אותו ברשתות החברתיות. במקביל הוא עובר לזרם התודעה של הדמויות האחרות, מה שהופך את הרשומון הזה למארג מורכב ומתעתע. כמו החיים עצמם.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?

המקובל ר' אברהם אבולעפיה. הייתי רוצה לחוש בקולו ובמבט עיניו פנים אל פנים – האם הוא המשורר, הפילוסוף הנביא ובעל החזיונות כמו שאני מרגישה מכתיבתו, או אמן נרקסיסט, קפריזי על גבול מאחז עיניים. ובמחשבה שנייה – לא. לא הייתי רוצה לפגוש אותו באמת. אלא רק את אבולעפיה שאני אוהבת לדמיין.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

מתכוני יום הולדת שמיכה ממציא בשבילי – לעשות אהבה דרך יצירה שבפה. מעבר למילים.

איזו מילה חסרה לך בשפה העברית?

לא חסרה לי אף מילה בעברית. עבורי העברית שבפי מכילה בכל גווניה, צליליה וטעמיה את כל המשמעויות הגלויות והנסתרות.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

מפגש של שירה, מילה ויצירה סביב  ר' אברהם אבולעפיה, והטכניקה המיוחדת של כתיבה קבלית שפיתח. בספרי "בכוח שבפה" יש שירים שמוקדשים לו, ואבצע מהם גם במופע. בני אימרי יצר במיוחד אנימציית תלת ממד של אותיות עבריות שעולות עם הקול בעמוד ענן, רוקדות יחד, ומתפוגגות אל האינסוף, שממחישה בצורה קולנועית נפלאה את החוויה התודעתית שאני חווה. התפשטות השפה.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

מתפללת שרק אוכל להמשיך בכל היש הזה. שירה וקולנוע. כתיבה אישית ב"הארץ". הוראת בימוי. חממה לקולנועניות בדואיות. זוגיות יצירתית עם מיכה. הורות לאימרי ולעלמא. מדיטציית אותיות מול הים.

אבל באותה נשימה יודעת שהכול רגעי ובר חלוף,
טמיר –
ונעלם.

המופע "בכוח שבפה" יעלה בבכורה בפסטיבל לבי במזרח של תנועת אחותי למען נשים בישראל, ב-6 בנובמבר בתיאטרון ענבל, בשעה 19:30. לכרטיסים