• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

המזרחים: איפשהו בין בן גביר לעבאס

הן מנסור עבאס והן איתמר בן גביר מציעים לחברה הישראלית את שבירת המוסכמה של הקו הירוק, של פנים ישראלי-יהודי וחוץ ערבי. שניהם מייצגים את הפוליטיקה של אירועי "שומר החומות", שבה אין הפרדה בין "ביטחון" ל"ביטחון פנים" ושלפיה אותו "פנים" הוא הוא המפתח להבנת החברה הישראלית כולה, בין הים לירדן

הפוליטיקה הישראלית משתנה לנגד עינינו, ועלינו לשאול: כמה אנחנו מפספסים, מן הסתם, בתוך הסחרור המדהים (כאן התואר הזה במובנו המקורי בהחלט במקום) שאנו מצויים בו. למשל: שתפקיד שר החינוך יכול להוות מקפצה לראשות הממשלה. נפתלי בנט, הפוליטיקאי בעל האגו המופלא (עוד תואר כזה) ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, מישהו שכנראה ייאלצו להגדיר בעקבותיו מחדש בספרי הפסיכולוגיה את מהות הנרקיסיות (בכוונה אינני משתמשת כאן בנרקיסיזם), לימד את כולנו מה המשמעות של סחטנות פוליטית. לאחר כהונה גדולה וחשובה בתפקיד שר החינוך הוא הצליח להגיע לתפקיד שר הביטחון ומשם משרת ראש הממשלה כאילו חיכתה לו, רשומה בטאבו, בחוסר הלימה משווע לתמיכה הציבורית שזכה לה.

כדי להבקיע לשערי משרד החינוך, עליך בכל זאת לזכות באהדה ציבורית מסוימת, ובנט מימש את עצמו כהבטחה אלקטורלית בבחירות 2013 כשהגיע עם נדוניה של 12 מנדטים, מה שאפשר לו בבחירות הבאות, למרות שהיו באמתחתו רק שמונה, לבקש את משרד החינוך. כמובן, עליך להיות גבר אשכנזי, גם ואולי בפרט דווקא חובש כיפה, בשביל להגיע למשרה הנחשקת, אך בנט אינו היחיד. כך בדיוק עשה גם ליברמן, עוד קרוב ותלמיד של בנימין נתניהו. בבחירות 2013 הגיע ליברמן ל-13 מנדטים וקיבל את משרד החוץ, מה שאפשר לו להבקיע גם הוא את הגול הגדול לעבר משרד הביטחון (אך עם מבטא רוסי, כמובן שאף אחד בישראל לא יחלום אפילו להפקיד בידו את משרד ראש הממשלה). באותן בחירות של 2013, היה זה לפיד שקיבל 19 מנדטים ואיתם את משרד האוצר, משרד שעבר בבחירות הבאות לכחלון, שחלש על עשרה.

אם הסקרים האחרונים צודקים, נתניהו לא מצליח להגיע ל-61, ובה בעת נולד לו כחלון, ליברמן ובנט חדש: איתמר בן גביר. מעטים מציינים זאת, אבל בן גביר עשוי היה להיות ראש המפלגה המזרחי השני אחרי דרעי, אילו דרישתו הצודקת הייתה נענית על ידי סמוטריץ' לעמוד בראש רשימתם. בן גביר מביא אלקטורט מזרחי שהוא גם אלסטי וגם ורסטילי: הוא קשור בדת (ש"ס הגיעה בשיאה ל-17 מנדטים), במדיניות (ימין אה-לה בן גביר, אם אכן יתממשו התחזיות ויקבל 14) ובכלכלה (חברתית יחסית, מרוסנת ואזרחית: נתניהו מתרברב כרגיל בהישגיו אולם כחלון היה שר אוצר דומיננטי מאוד). אם יתממשו התחזיות, יהיו אלה בן גביר וסמוטריץ' שיכריעו: קואליציה עם רע"ם או לא. נתניהו ישמח ברע"ם, וגם רע"ם תשמח בסופו של דבר בנתניהו. השאלה היא מה יכריעו השניים.

איתמר בן גביר, מנסור עבאס
איתמר בן גביר (מימין) ומנסור עבאס בכנסת. צילומים: יוסי זמיר, שתיל סטוק

הסבירות שבן גביר ירצה להיכנס לקואליציה היא עצומה, ולכן יש לשער שהוא יקבל גם את גיבויו של ראש מפלגתו. 14 מנדטים בקואליציה הבאה יוכלו להבטיח לשניים תיקים של פעם בחיים: החינוך, ביטחון הפנים ואף האוצר, תפקידים שהמזרחים בליכוד יכולים כנראה להמשיך ולחלום עליהם (מלבד אוחנה שהיה בתפקיד השר לביטחון הפנים והמשפטים, אחד בממשלה קצרה והשני בממשלת מעבר, המזרחים טרם קודמו למשרדים הגדולים באמת).

14 מנדטים יהיו הישג כה גדול שפספוסו עשוי רק להזיק לציונות הדתית. אין לו היתכנות במידה שנתניהו יגיע ל-61 מכיוון שאז נתניהו ישמור את התיקים הבכירים לליכוד, ואין לו כמובן היתכנות במידה שנתניהו יקבל פחות מ-58, שכן אז גוש הימין ייאלץ לעשות ויתורים מרחיקי לכת.

ברור שהפוליטיקאים עסוקים כבר במערכת הבחירות הבאה מכיוון שבישראל נוצר סדר חדש, של בחירות תכופות, סדר שאולי יאומץ במדינות אחרות, דוגמת בריטניה (אני נמנעת ביודעין מהמילה "דמוקרטיות" מכיוון שכשהקמפיין הוא חזות הכול, מה כבר בעצם נותר ממנה?). בבחירות השישיות והשביעיות, ייתכן שנתניהו לא ירצה להתמודד וייתכן שחבריו בליכוד ידיחו אותו (רגב כבר הכריזה במרץ 2022, גם אם בריפיון גדול, על היום שאחריו). או אז בן גביר ייאלץ לנסות ולעמוד מול הליכוד, שבראשו יעמדו מזרחים העשויים "לשתות" אותו ואת סמוטריץ'.

אם יתממשו התחזיות, בן גביר וסמוטריץ' יכריעו: קואליציה עם רע"ם או לא. נתניהו ישמח ברע"ם, וגם רע"ם תשמח בנתניהו. השאלה היא מה יכריעו השניים

אין להתפלא שדוד אמסלם יצא מהבוידעם והתחיל כבר את המערכה הגדולה: המערכה הצודקת וההיסטורית של הריבונות המזרחית. בעתיד הקרוב אזרחי ישראל לא יצטרכו להיבהל מצעקות הגעוואלד של מרצ, כי אם להכריע בין מועמד שמאיים על הסדר האזרחי בשימושו בכלי נשק במרחב הפוליטי לבין מועמדים מזרחים אזרחיים דוגמת אמסלם ושאשא ביטון (השנייה מתונה, הראשון לא).

וכיצד כל זה קשור לפור שאותו אנחנו הולכים להפיל ביום שלישי? אינטלקטואלים מזרחים (שוחט, שנהב ולביא הם הבולטים שבהם) מדברים כבר שנים על מסך העשן של השמאל הישראלי שרואה רק יהודים וערבים באמצעות החלוקה השקרית והמתעתעת של הקו הירוק. אני עצמי התייחסתי לכך במסתי הארוכה כאן בהעוקץ (15 ביוני 2021) על ימי השחוֹר של מבצע "שומר החומות", שבה טענתי שאת המתקפה של חמאס על ישראל יש לראות כמחאה ישראלית צודקת בהתאם למחאות אחרות של קבוצות מן הדרום הגלובלי בין הירדן לים, ובראשן המחאה האתיופית של 2019. כשישראל תוקפת את עזה היא לא תוקפת ישות חיצונית כי אם את ישראל עצמה, ונדמה שיש רק שני פוליטיקאים שמבינים זאת ממש: עבאס ובן גביר.

דוגמה בולטת קיבלנו ממש בסופ"ש האחרון בעלון של עמותת "בצלם" שנשלח עם עיתון הארץ, שאמנם מצהיר על כך שיש משטר אחד בין הירדן לים, אך בה בעת מגלה עיוורון למה שמעבר לדיכוטומיה הברורה והיחידה של אזרחים יהודים למול משוללי אזרחות ערבים. מעבר לבן גביר ולדמויות נוספות מהימין הישראלי הקשה, עבאס הוא הפוליטיקאי היחיד שמבין שיש משטר אחד שניתן להשפיע עליו מבחינה אזרחית, מבעד לדיכוטומיה המוכרת של "הסכסוך". אך עבאס הוא לגמרי היחיד שירסן את שר החינוך הבא, את שר האוצר הבא וגם את ראש הממשלה הבא, היחיד שאומר "אשב" במקום "לא אשב". מי שחשקה נפשו בקואליציה, בפוליטיקאים שבאים לבנות מציאות ישראלית חדשה, של פריפריה, מזרחים וערבים, ישים בבחירות הקרובות את הפתק "עם – הרשימה הערבית המאוחדת".

ד"ר עמרי (חנה) בן יהודה היא חוקרת ספרויות היהודים במחלקה ללימודים רומאנים, סלביים ואוריינטלים באוניברסיטת ליל בצרפת. בסתיו הקרוב עתידה לצאת לאור אסופת המאמרים עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי בעריכתה (בשיתוף עם ד"ר דותן הלוי) ובימים אלה היא שוקדת על המונוגרפיה השלישית פרי עטה "פוליטיקה ומעשי קסמים: ביוגרפיה תרבותית של בנימין נתניהו"

כנראה שיעניין אותך גם: