המהפכה היא אישה: המקרה של תחריר

הכול מכירים את האמרה הידועה: "ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים". דומה שהדבר כבר מזמן אינו נכון – עם התפשטותם של אמצעים שונים ומשונים לכתיבה ולהפצה, משתמרים נרטיבים מגוונים יותר ויותר, גם של "מפסידים" ומובסים למיניהם. די אם נזכיר למשל את "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'", ספרו של אלכסנדר סולז'ניצן, ספר שנכתב תחת המשטר הסובייטי הדכאני ושתיאר באופן מבריק ומחריד יום יחיד בחייו של אסיר יחיד במחנות העבודה הסטליניסטיים. הספר אומנם פורסם באישורו של משטר חרושצ'ב, שביקש להתנער מקודמו סטלין, אך הצליח לעורר בכוחות עצמו דיון נרחב הן בברית המועצות הן מחוצה לה בפשעי המשטר, שסבל מטלטלה של ממש, פנימית וחיצונית, בעקבות הפרסום.

מירהאן פואד סבורה גם היא שהציטוט שגוי. את הסיבה לכך היא מסבירה בטור שלה באתר דרג', במת תקשורת ערבית עצמאית. יותר משהציטוט שגוי, היא מטעימה, הוא מעורר בה ניכור – שכן לדעתה ישנם סיפורים מכל הסוגים והמינים כיום – אך כולם, היא חשה, הם סיפורים של גברים, בין אם מדובר בסיפורי מנצחים, מנוצחים, מדכאים או מדוכאים, דיקטטורים או מורדים. את הבעייתיות הזו, פואד מבקשת לבחון בהקשר של אחד האירועים הדרמטיים והמעצבים בהיסטוריה של מצרים ושל המזרח התיכון כולו במאה הנוכחית – מהפכת כיכר תחריר בין השנים 2011 ל-2013, שהביאה בבת אחת אל סופו את שלטונו הדיקטטורי בן ארבעים השנים של מובארכ, והביאה למצרים, לראשונה מאז עזבו אותה הבריטים, בחירות דמוקרטיות (ולבסוף, ב-2013 העלתה את השלטון האוטוריטארי הנוכחי). למלחמה, מצטטת מירואן את סבטלנה אלכסייביץ, אין פנים נשיות – נדמה שכל השחקנים בה, דיקטטורים כלוחמי חירות, הם גברים. כשהתותחים רועמים, בייחוד, הנשים שותקות.

טענתה של פואד מזכירה לנו תובנה חשובה של אחת מחשובות הוגות הפמיניזם סימון דה בובואר. בפתח ספרה פורץ הדרך "המין השני", הצביעה דה בובואר על עובדה כמעט ברורה מאליה, אך באותה מידה כזו שחמקה מראייה: בחוגים הסוציאליסטיים-קומוניסטיים של האינטלקטואלים הצרפתים בני הזמן שאליהם השתייכה דה בובואר, דגלו הכול במהפכה של הפועלים – "המעמד האוניברסאלי", שתביא לקיצו כל דיכוי; האינטלקטואלים היו אמורים לדבר בשם הפועלים, לייצגם ולסייע בגיבוש "תודעה מעמדית" שתביא למהפכה, אך הנשים, מציינת דה בובואר, סובלות מדיכוי חמור בהרבה מן הפרולטריון משום שאין להן אף אחד שידבר בשמן. הן פזורות על פני המעמדות כולם, ועל כן אין להן קבוצה שתאחד אותן; דיכוין נגזר מעצם מקומן במשפחה, מקום שנדמה טבעי ובלתי-ניתן לערעור. בניגוד לפועלים, שיכולים להתאחד לכדי מעמד ולפעול, הנשים הן בלתי-נראות, ולכן המשימה החשובה מכול היא לתת להן קול. ביטוי לאי-הנראות הזו נמצא גם בספרה של רוזלינד מילס "מי בישלה את הסעודה האחרונה", שפואד מצטטת: "מי בישל את הסעודה האחרונה? לו היה זה גבר, האם לא היה מתייחד לו יום קדוש, האם לא היה הופך לקדוש המגן של הטבחים המפורסמים?"

אך דומה שהסיפור של מעמד האישה במזרח התיכון, אפילו יותר מאשר בצרפת של שנות השישים, הוא נושא כאוב. רק לאחרונה, בעקבות מחאת הנשים כנגד השלטון באיראן, פרסם הפובליציסט הלבנוני ז'ילבר אל-אשקר טור חריף, ובו ביקש לטעון שהמזרח התיכון הוא האזור הגרוע ביותר בעולם מבחינת זכויות נשים. אל-אשקר הדגיש שהדבר איננו קשור בהכרח לדת האסלאם, שנפוצה גם במקומות אחרים בעולם. דיכוי נשים לדעתו קשור באופן מהותי לדכאנות כללית של המשטר – האופי הגברי, ככזה, הוא דכאני ושתלטני, וככל שהמשטר "גברי" יותר באופיו ומדכא נשים באלימות רבה יותר – כך יסבלו כולם, לא רק הנשים, מדיכוי חריף יותר. במצרים באופן ספציפי, מצב זכויות הנשים מחפיר למדי – אונס אישה בידי בעלה איננו נחשב לאונס מבחינה חוקית, ואף זוכה למעמד נורמטיבי מבחינה חברתית. האלימות כלפי נשים, שנפוצה מאוד במצרים, עולה כעת אל סדר היום הציבורי, במה שנדמה כהתעוררות מאוחרת במקצת הקשורה הן באירועי אלימות קשים שזעזעו את דעת הקהל והן בהצטרפות לתנועות עולמיות כמו "metoo".

אכן, כפי שמטעימה פואד, גם המהפכה מסופרת בדרך כלל מנקודת מבט גברית מובהקת. הגברים שעמדו בשורות הראשונות, הגברים שהגנו על נשיהם מתקיפה, הגברים שביקשו מנשיהן לשוב לביתן מוקדם כדי שלא יפריעו להן בכיכר תחריר – גברים ששיחזרו את אותם דפוסים פטריארכליים מסורתיים. האם, שואלת פואד, מגיע לסיפורים של הנשים במהפכה להיות מסופרים?

שער הכניסה להיסטוריה של הנשים במהפכה הוא באופן לא-מפתיע לחלוטין נושא "נשי" במובהק – הטרדות ותקיפות מיניות. מהפכת תחריר לוותה באירועים מסיביים ומפושטים של תקיפה מינית. אלו הושתקו למשך זמן רב בידי אלו שביקשו לצייר את המהפכה כאירוע אידיאלי ואוטופי שבוצע על ידי טהורי לבב; אך כבר תוך כדי המהפכה, נשים השמיעו את קולן וסיפרו על אירועי האלימות המינית המתרחשים בכיכר תחריר. הן הושתקו, מסבירה פואד, על ידי אלו שרצו להציג את המהפכה כאוטופיה. הנשים שהתלוננו אף נאשמו שהן מספרות עלילות שווא, שנועדו להפריע למהלך המהפכה. כמו בצרפת של שנות השישים, המאבק של נשים אלו על זכויותיהן נתפס כשולי וככזה שמסיט אנרגיות מן המאבק ה"אמיתי" – המהפכה כנגד השלטון (או מהפכת הפועלים). פואד מזכירה שאף היו כמה תהלוכות של נשים בזמן המהפכה שהותקפו באלימות. עם חלוף השנים, החלו לצוף הסיפורים של המותקפות, והעניין בתיעודן החל הולך וגובר – אבל זה איננו מספיק. לדעת פואד, האירועים כולם, ולא רק אספקט זה שלהם, עוד זקוקים למי שתספרם מנקודת המבט הנשית.

למה הכוונה בקריאה נשית? את זאת מבקשת פואד להמחיש תוך עיון בסרט המצרי "כירה ואל-גין", העוסק בעלילותיה של קבוצת טרור מדומיינת בזמן השלטון הבריטי במצרים. קבוצת הטרור, שאין לה שם, והכול מתייחסים אליה רק בשם "ההתנגדות", עוסקת בהתנקשות באנשי הצבא הבריטי. הארגון הוא ארגון היררכי, שבראשו עומד עבד אל-כרים עבד אל-עזיז, או בכינוי שמופיע בכותרת הסרט – כירה. כירה הוא מעין "שליט יחיד" שתכנן תוכניות, מפקד על חברי הארגון ודורש מהם דין וחשבון. אחריו מגיעים חברים אחרים בארגון – ארבעה גברים ולמרבה ההפתעה (אולי) גם שלוש נשים. בהמשך מצטרף לסרט אחמד עיז המכונה אל-גין, גיבורו השני. אל-גין וכירה הם מעין גיבורים כמעט קריקטוריים, סוג של על-אדם – הכדורים הרבים שנורים לכיוונם לעולם אינם פוגעים בהם, הם אינם פוחדים מן המוות. על הנשים בסרט, לעומת זאת, איננו יודעים כמעט דבר. הן אומנם נושאות נשק – אך גם ממלאות את התפקידים הנשיים ה"רגילים" שלהן, כמו הכנת אוכל לחברי הארגון או תפירת בגדיהם. בכך הן מאשררות את הסדר המסורתי השורר בין גברים לנשים.

הנשים נמצאות בסרט כאילו על פי נומרוס קלאוזוס של נוכחות נשית – אך אין בהן עניין אמיתי, הן אינן דמויות "עגולות". אנו יודעים כיצד ולמה כירה ואל-גין הצטרפו להתנגדות, אך פואד הייתה רוצה לדעת כיצד אחת מהן, דוולת פהמי, או השנייה, הינד סברי, הצליחו לעזוב את הכפר שלהן בדרום מצרים ולהגיע לעבוד בקהיר או להצטרף לארגון. הדבר נכון גם לגבי נשים נוספות בסרט, כמו דמותה של נערה ארמנית או דמות אחרת של רקדנית בטן המסייעות לארגון בפיתוי קצינים בריטים. איננו יודעים עליהן כלום – הן יותר פונקציות מאשר בני אנוש או סובייקטים. זוהי רק היקרות אחת, מודרנית יותר, של הדפוס שאותו היא מזהה בכל סיפורי ההיסטוריה – נשים מוזכרות בהם אולי כבית שהגבר, הגיבור שמגן על ארצו, צריך לעוזבו כדי להילחם.

אם כן, משמעותו של סיפור נשי איננו, בסופו של דבר, רק סיפור על עוולות מסוימות ומושתקות בעל אופי נשי כתקיפות מיניות. זוהי רק ההתחלה. מה שנדרש הוא לספר את ההיסטוריה מנקודת מבט נשית – כיצד הסתכלו הנשים על המהפכה; מה חשבו עליה; כיצד היא גרמה להן להרגיש; כיצד היא השפיעה על חייהן, פחדיהן, תקוותיהן, חלומותיהן? בעיני פואד, מובן מאליו שכל אלו שונים עבור נשים מאשר עבור גברים, וגם שכל אישה ואישה שונה מחברתה. לכן, המקום צריך להינתן לסיפורים של נשים, אבל גם של כל אישה באופן אינדיווידואלי ולא פלקטי. יש לשים לב למי מדברת, מאין היא מגיעה, באילו מעמד ושכבה חברתית היא חברה – אבל גם איזה סיפור היא מספרת, אילו שאלות עומדות בפניה, והאם היא מייצגת רק את עצמה או גם נשים אחרות.

המלאכה, לפי פואד, כבר החלה. הסרט "אמבטיה חמה" (حمّام سخن), או “Trapped” בשמו האנגלי, שבוים על ידי מנאל ח'אלד ואת תסריטו כתבה רשא עזב, מספר את סיפורן של שבע נשים ממקומות שונים ומרקעים שונים שדרכיהן הצטלבו בימים הראשונים של מהפכת ינואר 2011 כנגד משטר מובארכ. הנשים נלכדות בכמה מקומות בימים הראשונים של המהפכה בעוד התקשורת נקטעת ברחבי מצרים. בזמן שהמצב ברחבי מצרים משתנה ומידרדר במהירות, הן נאבקות כולן לצאת לחופשי.

המשותף לנשים אלו הוא שהן נשים רגילות, משולי החברה – כפי שמתארת אותן פואד. מדובר בנשים שמי שהיה רואה אותן ברחוב לא היה משער שיש להן סיפור ייחודי במהפכה. השאלות הנשאלות על הנשים הללו הן בעת ובעונה אחת פשוטות ונוקבות: מה עשו ב-28 בינואר עת נקטעה התקשורת ברחבי מצרים כדי ליצור קשר עם יקיריהן? כיצד הלכו לעבודתן? כיצד נראתה להן המהפכה? הסרט מתאר את סיפורן של נשים אלו, את פחדיהן ואת רגשותיהן באופן לא-פלקטי. אין מדובר בגיבורות קולקטיביות וגדולות מהחיים או בקורבנות ותו לא – אלו הן נשים שנאבקות לצאת מפתח ביתן יותר מאשר הן נאבקות בשלטון; חלקן מפחדות יותר מהאימהות שלהן מאשר מן המשטרה; וחלקן חוות תקיפות מיניות ברוטאליות בעת שהן נמלטות מכוחות הביטחון. אך המאבק הממשי שלהן ליציאה לחופשי מן המקומות שבהם הן לכודות הוא גם מאבק מטפורי של יציאה לחופשי – בעצם הדיבור בקולן שלהן, בעצם העובדה שהן מספרות את סיפורן בקול ראשון.

לסיכום, מסבירה פואד, כולם וכולן – תומכים ותומכות, מתנגדים ומתנגדות – צריכים לדבר; הדבר חשוב ולו רק כדי שהזיכרון לא ירד אל תהום הנשייה. אך דומה שישנה חשיבות מיוחדת לכך שהנשים, שהיו תמיד שותקות, כלואות בבתיהן בידי סוהריהן הגבריים, ישמיעו את קולן – הן בהיסטוריה והן בקולנוע.

אליצור כותב ב"פרויקט אופק", מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת