השמאל שכח מה זה שמאל

נראה שהדבר קרה לפני שנים רבות. אני לא היסטוריונית והזיכרון שלי רעוע, אבל אני משערת שהשכחה הזו החלה לצבור תאוצה בשנות ה-90'.

לתפיסתי, שמאל משמעו פשוט: מדינת רווחה. סוציאליזם. החברה דואגת שלחלשים שבה יהיה אוכל, גג מעל הראש, וסיכוי סביר לגדל את ילדיהם לחיי רווחה סבירים. מבחינתי האלמנט הכלכלי הוא יסודי בעמדה פוליטית שמאלנית ובלעדיו זה לא שמאל. (ברור שרצוי, כדאי וצריך, לדעתי, לעשות חלוקה מחדש של המשאבים, כלומר של הרווחה היחסית, בדומה לשמיטת חובות של היובל – אבל בינתיים בהחלט אסתפק במדינת רווחה). אלא שישראל היא מדינה שמורכבת מתת קבוצות חברתיות, מלאה בסקטורים חברתיים, מגזרים שונים עם ערכים שונים, וכך נוצרה לה בישראל תרבות פוליטית שבה כספי מיסים מועברים לסקטורים. מעבירים כספים לקבוצות בחברה שמכונסות סביב "ערכים" כלשהם, כדי לקנות את שיתוף הפעולה הפוליטי שלהן. זה לא מתרחש רק בכנסת, זה קורה גם בארגונים אזרחיים. ש"ס, למשל, נתנו מעונות יום בזול וארוחות חמות לאורך זמן, ובתמורה הנחילו במעונות ובלבבות את ערכיהם.

עוני, לעומת זאת, הוא לא ערך. הוא מצב. אף אחד לא יגיד שהוא עני כי עוני הוא הערך שאותו הוא שואף להגשים או לכונן. עם זאת, כשמישהו נותן לאדם הקלה חומרית, הוא "קונה מנייה" בערכים של אותו אדם. מי שקיבל יחשוב לעצמו, "הם אנשים טובים, הם עזרו לי. הם עזרו לי בגלל הערכים שלהם. הערכים שלהם טובים". כשנתינה כזו מתרחשת לאורך זמן ובהתמדה, האדם משתכנע. מבין מה מועיל לו ונרתם גם רגשית.

בדיוק משום כך, עניים הפכו להיות אטרקציה פוליטית. ניתן לקנות את נאמנותם הפוליטית הזמנית באמצעות צדקה. עדיף שהצדקה לא תיתפס כצדקה, כי זה משפיל, ולכן יוצרים מסגרות פורמליות יותר, שבהן הצדקה לא ניתנת באופן פרסונלי. הארגונים מטרגטים אוכלוסיות עניות ובאים לעזור. לתת צדקה. הם מצמידים את כרטיס הביקור המטאפורי שלהם לעזרה הזו. כרטיס הביקור המטאפורי הזה הוא התוכן הערכי. כלומר, העוני הוא נכס פוליטי רב ערך. ניתן להשתמש בו באופן אינסטרומנטלי כדי לקנות תמיכה פוליטית, פוליטית עד רמת ההצבעה בבחירות וקביעת המדיניות בכל תחום.

שימוש פוליטי נרחב נעשה בעוני של אנשים. אני חושדת שאולי מדובר במטבע הפוליטי רב הערך ביותר. זה לא מקרה, לדעתי, שתמיד מדברים על "הצבעת המזרחים", או בשם המכובס יותר "הצבעת הפריפריה". זה לא מקרה שלמזרחים אין נאמנות פוליטית ברורה ואחידה. הם העניים הכרוניים (ולא היחידים, ולא בה"א הידיעה), ולא מדובר במחלה חשוכת מרפא, כמובן. מדובר בפרואקטיביות חיצונית, פוליטית, שחשוב לה לשמור את העניים בעוני, כי כך ניתן להמשיך ולרכוש את הקול הפוליטי שלהם בכל "עונה פוליטית" מחדש. זה לא מקרה שרע"ם הצטרפה לקואליציה בתמורה לכספים שהובטחו לאנשים שהצביעו עבורה. מדובר במכניקה פוליטית שמבוססת על קיומם של עניים רבים, שחיים בקהילות שונות זו מזו, שהמשותף להם הוא העוני הקשה שבו הם חיים. אנשים שבשביל גג מעל לראש של הילדים שלהם, בשביל תשתיות כמו ביוב, תחבורה ציבורית ומשטרה – יהיו מוכנים לעשות הרבה מאוד. גם לוותר על הערכים האישיים שלהם.

ואז אנחנו מגיעים לעניין הערכים. מגיעים, למעשה, לעניין המהותי בדמוקרטיה. בדמוקרטיה העם אמור להחליט, כל אדם על פי מצפונו, על המדיניות שבה ינקוט השלטון. אבל תגידו, איזו מין בחירה חופשית ומצפונית היא בחירה שבה אדם נאלץ להשכיר את ערכיו תמורת לחם וגג מעל לראש? זו לא בחירה מצפונית ובוודאי שלא חופשית, זה שוחד.

וכך, אזרחי ישראל התרגלו לחיות בתרבות פוליטית שבה הם מהווים "קולות להשכרה". ככל שיש יותר עניים כך פלח השוק גדל. ומה עושים אלו שאינם עניים? אה, טוב ששאלתי. הם מכתיבים את הערכים. מזרימים כספים כדי לקדם את הערכים הראויים בעיניהם. יש להם את הפריווילגיה לבחור את הערכים שלהם בחופשיות הרבה יותר גדולה.

ישראל, המדינה היהודית, היא מדינה שמבוססת על יהדותה. זה עניין יסודי. לכן לעוני של סקטורים "יהודיים" יותר, יש ערוץ כלכלי פורמלי יחסית של צדקה שמגיע מכספי המיסים, מהמערכת הפוליטית השלטונית. לאחרונה נפתח ערוץ דומה גם לסקטור ערבי עני. שם מדובר כמובן בכספים שמוזרמים למטרות הרבה יותר בסיסיות, של קיום חומרי, גופני ממש.

אבל למי עוד יש ערכים וגם מספיק כסף כדי להיות מסוגלים להחזיק בערכים שלהם בלי להשכיר אותם תמורת מעון במחיר מוזל, דיור ציבורי או קצבת ילדים? ובכן, לאשכנזיות החילונית. יצא ככה, במקרה… לא אכנס פה להסברים, אבל זהו המצב הקונקרטי. רוצים האשכנזים החילונים להחיל את ערכיהם על החברה גם כן. הם קוראים לערכים הללו "שמאל". אבל זה לא שמאל במובן של מדינת רווחה, זה "שמאל" במובן האחר והרווח, המתעתע שלו: שמאל של ערכים, בדיוק כמו בצד השני, המכונה ימין. ב"שמאל" מדובר בערכים כמו ליברליזם, חילוניות, רב תרבותיות, דמוקרטיה, שוויון, זכויות נשים, להט"ב, הכיבוש, פליטים. ערכים "נאורים", אבל עדיין ערכים. נכון, המילה שוויון נמצאת שם ברשימה, וגם רב תרבותיות. אבל כל שאר ה"ערכים" מבטאים את קיומם של סקטורים חברתיים שמשוייכים לשמאל. כלומר, חזרנו לפוליטיקה סקטוריאלית.

מה שהלך לאיבוד בדרך, מה שנשכח, הוא מדינת רווחה. צדק ולא צדקה. זכות יסוד ולא חסד. חוק ולא נדבה מזדמנת. מדינה שדואגת לכל העניים שלה באופן קבוע וסדיר, בלי קשר או תלות בהצבעה שלהם ובעסקאות הקואליציוניות, צינורות הצדקה המקובלים בתרבות הפוליטית הזו. מדינה שבה יש פחות ופחות עניים "כרוניים".

עכשיו, מתברר שגם "ארגוני זכויות אדם", או "ארגוני חברה אזרחית", אלו ששמם נקשר תמיד לשמאל – מתברר שגם הם, כבר משנות ה-90', נוקטים בגישה זו, שרואה בעניים אווזה שמטילה ביצי זהב. נבוא אליהם, נשקיע בהן, בנשים העניות, ניתן להן מילה טובה, נחמיא להן בכך שאנחנו מתעניינים בהן, נתחנף אליהן, ננסה לגרום להן להרגיש שממש אכפת לנו מהן ומהעוני שלהן – וכך נקווה לקנות את עמדתן הערכית. נקווה שההתעניינות המזויפת הזו שלנו, ההימור האסטרטגי הזה, יניב פרי ויגרום להן להזדהות בהדרגה עם הערכים ה"שמאליים" שלנו.

עם היוודע תוצאות הבחירות, לא איחרו להגיע קולות הבכי והנהי של מחנה "השמאל" לדורותיו, והרשת מלאה בציטוטים שחלקם כמעט לא יאומנו. בין היתר כתבה אישה בעלת זכויות רבות בחברה האזרחית שעל המגזר השלישי להפסיק את פעילות הסיוע לנשים מהפריפריה או נשים שחיות בעוני. היא טענה שנשים אלו נמצאות עכשיו בשלטון ושדרעי יפתור את הבעיות שלהן. עוד היא כתבה שהעיסוק של ארגוני זכויות אדם בעוני ובפריפריה הוא תוצר של חשיבה אסטרטגית (שאבד עליה הכלח). שמדובר באסטרטגיה שהייתה נכונה לשנות התשעים, שגרסה שיש להתמקד בפעילות כזו, כי אולי היא תביא את הקהלים האלה לשמאל. כלומר, העניים שוב נתפסים, והפעם מ"שמאל", כפלח שוק פאסיבי שרק מחכה שמישהו ידוג אותו ויניח אותו בצלחת. מתברר שאחרי הבחירות האחרונות התקווה הזו התנפצה, ולכן צריך לחשב שם מסלול מחדש.

לאור התגובות הנסערות לדברים שכתבה, הסירה כעבור כמה יממות את הפוסט ואף התנצלה. הטעם המר נשאר. אגב, גם ההתנצלות הזו הצביעה בבירור על כך שהעניין מעולם לא היה עצם העוני, אלא תמיד הערכים; ליברלי מול דתי. כאמור, ה"שמאל" שכח מה זה שמאל.

מסתבר שההימור האסטרטגי לא השתלם ל"ארגוני החברה האזרחית". לאכזבתם, מתברר שעניות לא משכירות את קולן בקלות. הארגונים הללו אולי חשבו שעניים הם טיפשים, אבל הם לא. מילות חנופה והתעניינות מזוייפת לא שמות לחם על השולחן. כספים קואליציוניים כן. עניים הם לא טיפשים, הם פשוט עניים וזה הכול. עניים גם לא ימכרו את הערכים שלהם בתמורה למחוות, לחנופה או לדיבור מנומס ומכבד. עניים צריכים לחם, גג. עניים יודעים היטב מה הם צריכים, והם יודעים גם להבדיל היטב בין מה שהם צריכים למה שהם רוצים. הצורך הקונקרטי תמיד יגבר על ההעדפה הערכית. עניים רואים דרך הבולשיט של המחוות ויודעים היטב שהשורה התחתונה היא החלק החשוב. לא אכפת לנו מגינוני כבוד, אנחנו צריכים קיום חומרי מכובד. ואת זה השמאל המתנשא לא מבין. סובר בטעות שמדובר בחבורה של סתומים שאפשר לקנות אותם במילה טובה.

לא שהימין טוב ממנו, תזכרו מה כתבתי בהתחלה: הימין משתמש אינסטרומנטלית בעוני בדיוק באותו אופן, אלא שכיסיו מלאים בכספי מיסים ולא בכספי תרומות. אלו כיסים עמוקים יותר, כן, אבל המכניקה זהה. עומק הכיס הוא אלמנט משמעותי, אבל הוא לא חזות הכול.

שמאל שהיה זוכר את המהות הבסיסית שלו – מדינת רווחה (לכל הפחות) שבה כל אדם נזקק יכול לקבל תמיכה חומרית מובטחת מהחברה – היה יכול להיות שמאל קיים ושריר. שמאל ששכח את העניין היסודי הזה והפך לכוח שמהותו היא ייצוג ערכים שמהווים קונטרה לערכים של הימין – הוא לא שמאל. הוא ימין, פשוט עם ערכים אחרים. למעשה, מדובר ב"שמאל" שמתהדר בדמוקרטיה אבל סותר את עקרון היסוד שלה באופן מהותי. עיקרון היסוד של דמוקרטיה הוא הצבעה חופשית, כמו רצון חופשי. ורצון חופשי הוא משהו שאין ממש לעניים. לעניים יש הכרח קיומי שקודם לפריווילגיה של בחירה חופשית.

עוד אחד מההיגדים טורדי המנוחה שעלו בדיון על היחסים בין ארגוני זכויות האדם לפריפריה התמקד בטון שהגיע מארצות הברית, ערש הפרוגרסיביות והליברליזם, שלפיו העיסוק בעוני ממש נועד להעברת קולות לגוש הליברלי. הכותבת טענה שבזכות הכסף שעבר מארצות הברית העיסוק בזכויות חברתיות ובעניים התעצם מאוד מאוד. אני משוכנעת שמילים כאלו נשמעו בחדרי החדרים של ארגוני זכויות אדם לא מעטים. וכמובן, גם בקמפיינים הפוליטיים של אותו "שמאל", שלבו מלא בערכים ודרכו מרוצפת בעניים.

ובכן, משאבים וערכים מתערבבים יופי, העוני היה ונשאר כלי לשימושם, מימין ומ"שמאל". רצינו שדמוקרטיה תהיה הדרך שבה האנשים מבטאים את הרצונות שלהם, את ההעדפות הערכיות שלהם. ובכן, הדרך היחידה להגיע לשם היא מדינת רווחה. וזה לא משנה מה יהיו הערכים שבהם העם יבחר בממשלה זו או אחרת בהמשך. הבסיס של הבסיס לבחירה חופשית הוא לשחרר את האנשים מהשעבוד החומרי, זה שגורם להם להשכיר את עצמם פוליטית בתמורה לאוכל ולגג מעל הראש. מדינת רווחה זה היסוד. רק על יסוד של יציבות חומרית אפשר לבנות דמוקרטיה, מרחב שבו יש התגוששות חופשית בעניינים ערכיים. דמוקרטיה שאינה מבוססת על רווחה לא תוכל להיות דמוקרטיה.

אבל בישראל נוצר מצב שבו העוני הוא המטבע הפוליטי החזק ביותר. העניים הם כוח אלקטורלי שאותו רותמים כוחות שמרניים או ליברליים מימין או משמאל בעזרת מזומנים. כוח אלקטורלי שאחריו מחזרים, שאותו קונים בצדקה, ותמיד מלפנים משורת הדין. אף פעם לא בזכות, תמיד בחסד, תמיד בתמורה ותמיד על תנאי.

לא השמאל ולא הימין מעוניינים בסילוק העוני, בשחרורם של העניים מכבלי השרידה שלהם, כבלים שרותמים אותם לטובת המדיניות (הערכים) של בעל הכוח. כולם, משמאל ומימין, רוצים רק לנגוס בעוגת העניים הדשנה שמונחת לפניהם, תפוחה ושחומה. עוגה שאותה הם מתפיחים ומטפחים, משמאל ומימין, לשימושם האינסטרומנטלי, הערכי. זו לעולם לא תהיה דמוקרטיה.