השאלון של העוקץ: צילה זן-בר צור

היא הייתה רוצה לפגוש את סבתה של הסופרת טוני מוריסון, בעברית חסרות לה מילים שמתייחסות לעונות השנה, והיא חולמת לפעול באו"ם למען זכויות הנשים האפגניות ופליטים ופליטות בעולם. השאלון מארח את צילה זן-בר צור
העוקץ

באוגוסט השנה ראה אור ספרה של ד"ר צילה זן-בר צור "שמרי על הקיכלי" (הוצאת אסיה, עורכת טל ניצן). השירים בספר נכתבו בעקבות סיפוריהן של נשים אפגאניות, שזן-בר צור ליקטה בעבודת שדה במשך כ-15 שנים. הנשים שנישאו בעודן ילדות אזרו אומץ וסיפרו על חייהן, ושירי הספר הם עדות פואטית וקול לנשים המושתקות.

זהו ספרה החמישי של זן-בר צור, חוקרת ומרצה על תרבויות שבטיות על דרך המשי, מנחה טקסי מעבר, מספרת סיפורים וכלת פרס אביב לשירה לשנת 2019. קדמו לו "כותבת במקל של כורכום" (2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית" (2018), "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתֶרָא – פְּסוּקֵי דֶּרֶךְ" (2020), ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (2021). שאלנו את צילה כמה שאלות על היצירה, העבודה והחיים עצמם.

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

במהלך השנה אני מלמדת באקדמיה כך שתיעול הזמן הוא להוראה, ובין לבין אני כותבת נודדת. במיטה, בבית השימוש, מתחת לעץ האורן. בחניונים, על שפת הבריכה עם שפיריות כתומות. רגע מתחת למטרייה כשיורד גשם. מוצאת פינות וזמנים גנובים. כותבת במחברת, במפיות, על הירך, בנייד, במחשב, בשוליים של עיתון. לעתים גם מקליטה את עצמי, בפקקי תנועה או בהליכה בטבע.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית או אחרת – טורדת את מנוחתך?

האלימות ההולכת וגואה בחברה. רצח נשים בחברה היהודית והערבית. אלימות בכבישים. אלימות כלפי זקנים וילדים. אלימות פיזית, רגשית וסימבולית. סוגיה בוערת שחייבת להיות על סדר היום האישי והציבורי.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני, לאומי או דתי?

נולדתי בכפר סירקין וחייתי שם עד גיל שש. זו חברה אשכנזית במהותה ומעולם לא חשתי שם גזענות. לאחר מכן עברנו לעמישב, שכונת מעברה שאוכלסה בקבוצות אתניות שונות. דווקא שם חוויתי גזענות היררכית על רקע אתני. על מוצא אפגאני לא שמעו מעולם, וכינו אותי "פרסית קמצנית". היו קבוצות אתניות "נחשבות" כמו עירקים ומרוקאים, קבוצות ביניים כמו תימנים ורומנים וקבוצות "נמוכות" כמו פרסים וכורדים. לאחר מכן עברנו למושב במרכז הארץ שרובו מרוקאים, וגם שם הייתה התעללות על רקע אתני שכללה אלימות מילולית ופיזית כאחת. משפחה "פרסית" בקהילה אשר ברובה היא מרוקאית, וכאמור על ה"אפגאנים" אף אחד לא שמע.
למעט זה מעולם לא חוויתי גזענות לאומית או דתית וגם לא דיכוטומיות של אשכנזים-מזרחים. הגזענות הייתה בילדות בעיקר מקבוצות אתניות מזרחיות.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

סוגיות מגדריות נוכחות בחיי היום יום שלי במידה רבה: בעבודת שדה שערכתי עם הנשים האפגאניות על תפישת הנשיות שלהן. בהנחיית טקסי מעבר לנשים בהשראת המורשת הנשית שלי: טקסי "נזיד אדום" לנערות מתבגרות וטקסי "נזיד לבן" לנשים בשלב המעבר, שבו הן מעניקות משמעות לחייהן. בהוראה של קורסים במגדר: אמנות ומגדר, שירה ומגדר, תרבות ומגדר. יש לי קורס שבו אני נוגעת בממשק שבין מגדר, חברה ואמנות. הסטודנטים.יות חוקרות את האמנות כמשאב מחולל שינוי חברתי במיקוד על מגדר. עולים ממצאי מחקר מרתקים של הסטודנטיות מקבוצות דתיות ואתניות שונות. הן מראיינות אמניות ישראליות ופלסטיניות ומעניקות פרשנות סמלית לעבודות שלהן. ההביטוס שבו הן גדלו מהווה מצע לאמנות מחאתית, חתרנית וביקורתית על החברה.

צילה זן-בר צור
צילה זן-בר צור. "מתוך בחירה אני נשארת כאן"

ספרי לנו קצת על "שמרי על הקיכלי" ותהליך העבודה עליו.

"שמרי על הקיכלי" הוא ספר שירה שנכתב בהשראת המפגשים שהיו לי עם הנשים האפגאניות מקבוצות דתיות ואתניות מגוונות. העדויות הפואטיות האלו התחילו בתקופה שבה גרתי אצל סבתי האפגאנית. הייתי בת 11 כששאלתי אותה על חייה (היא התחתנה בהראט כשהייתה בת 11) והתשובות השבורות שלה, חצי בעברית וחצי בשפת הדרי, היו כמו שירה. שפת האם שלה הומצאה מחדש. הספר מחולק לשניים: בחלק הראשון עדויות פואטיות של נשים שפגשתי בעבודת השדה שערכתי על תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריים של נשים יהודיות יוצאות אפגאניסטן בישראל (בהנחיית פרופ' הגר סלמון, האוניברסיטה העברית). בחלק השני עדויות פואטיות של נשים תחת משטר הטאליבן. הנשים ביקשו ממני שאשמיע את קולן המושתק.

מני שלושה א.נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה

הראשונה היא פרופ' גלית חזן רוקם – חוקרת יצירות ספרותיות, הוגה, בין המייסדות של רשת הנשים לשלום בישראל לשיתוף פעולה בין נשים ישראליות לפלסטיניות, מורתי רבת ההשראה באוניברסיטה העברית. השני הוא האמן ואיש החינוך סעיד אבו שקרה, מקים הגלריה לאמנות באום אל פאחם, סוכן תרבות והידברות. לימדנו במקביל במכללה האקדמית לחברה ואמנויות, והתארחנו אצלו בגלריה לשיח מגשר בין תרבויות. השלישית היא המשוררת ד"ר זמירה פורן, חוקרת ספרות ואמנות. מקיימת מפגשי שיח בממשק שבין שירה, זהות פמיניסטית מזרחית ופעילות חברתית במסגרת פרויקט של תנועת "אחותי – למען נשים בישראל". שלושתם מגשרים בין תרבות לפוליטיקה ומגדר.

הייתי רואה סתוונית ופורצת בבכי. גידלתי ירגזי פצוע בארגז תפוזים ואימנתי אותו לעוף. כל ציפורי הנוד ובעיקר הנחליאלי היו חברי ילדותי

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על זכויות האדם בארץ ובעולם תוך התמקדות במצב הפליטים בעולם. היינו צופים יחד בדוקו של האמן הסיני, איי וייוויי, "הזרם האנושי" (Human Flow), וקוראים יחד שירה של פליטים ופליטות מיבשות שונות.

מי הכי היית רוצה שיקרא את "שמרי על הקיכלי"?

אנשי משטר האמירות האסלאמית של אפגאניסטן. אותם אנשים שמדכאים ושוללים יום ביומו את זכויותיהן של הנשים בארצם. שיקראו עדויות של בנות עמם שיכולות להיות האימהות, הסבתות, האחיות והבנות שלהם.

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

אני מכנה אותן "אמונות עממיות". אמונה תפלה זו כבר עמדה שיפוטית. אין לי אמונות מהסוג הזה אבל אני מאמינה בהשפעה של אנרגיות שליליות או חיוביות על השדה האנרגטי שלי.

כתיבה – גיהינום או גן עדן?

נראה לי שכתיבה נמצאת בדיוק במרחב הלימינאלי שבין גיהינום לגן עדן. משהו שהוא גם זה וגם זה, לא זה ולא זה.

אם היית יכולה או רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

אני אוהבת את הארץ שלי. בילדותי הייתי רואה סתוונית בסתיו ופורצת בבכי. גידלתי ירגזי פצוע בארגז של תפוזים ואימנתי אותו לעוף. כל ציפורי הנוד ובעיקר הנחליאלי היו חברי ילדותי. ריח האדמה אחרי הגשם הראשון. אדמת המדבר והחרמון המושלג.
מתוך בחירה אני נשארת כאן. אם לא יכולתי לחיות כאן בארץ ישראל הייתי בוחרת להיות נַוֶּדֶת במזרח הרחוק ומדי פעם משתקעת ברג'סטאן שבהודו, בקיוטו ביפן, באנאפורנה בנפאל, באיים בתאילנד. בגיל 21 יצאתי למסע למזרח, שם התודעה שלי נפתחה כמו פרח לוטוס. אני מניחה שלשם הייתי מהגרת כנוודת ממקום למקום. והכי הייתי רוצה לחיות כמה שנים בהראט שבאפגאניסטן. זה כנראה לא יקרה בגלגול הזה.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

הָאַרְגוֹנַאוּטִים של מגי נלסון. אם יש מישהי שמפרקת את התודעה המובנית שלנו על קטגוריות בינאריות של חיים ומוות, גבר ואישה, טבע ותרבות, ופוצעת למשהו חדש ומסעיר, זו מגי נלסון. נלסון היא מהמייסדות של הסוגה ההיברידית "אוטותיאוריה" – שילוב בין אוטוביוגרפיה ותיאוריה ביקורתית.

בספרה הָאַרְגוֹנַאוּטִים נלסון כותבת את סיפור אהבתה עם האמן הקווירי הארי דודג' (לא גבר ולא אישה, זהות מגדרית אחרת, אם בכלל) ומשלבת טקסטים ספרותיים, הגותיים, מגדריים, פילוסופים ופואטיים. היא כותבת על רגעים לימינאליים ועוצמתיים בחיים כמו לידה ומוות, טרנספורמציה של גוף באבחת הסכין או באבחת ההכרה. על היומיומיות הקשורה ליחסים משפחתיים והורות, וגם מה, מה, האכילו אותנו-האביסו אותנו כותבי וכותבות המילים באשר הם ועד כמה אנחנו עדר של אסירות ואסירים (ולא מעט אסירי תודה) לטקסטים ארעיים וקנוניים, ומהו רגע הערות של חשיבה עצמית משוחררת מהכבלים של התודעה המובנית.

אני יכולה לרתום את האומץ הנדיר והפואטי של מגי נלסון ולומר שהיא ארגונאוטית מזן חדש, שוברת לרסיסים כואבים יחסים עם הגוף, עם מיניות. היא מראה שבתהומות יש פסגות ובפסגות יש הבל של ענן. שבמוות יש לידה מחדש ובלידה אבלות, שהתיאוריות הן אדמה לכתיבתה הביוגרפית והיא, היא חקלאית מיומנת שיודעת להשתמש באדמת לס ובאדמת טרה רוסה או באדמה לאחר התרסקות הפלנטה או באדמה שנבראה מהתוהו ובוהו. היא תמיד תדע לשתול באדמה את מילותיה.

איזה איש או אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?

דבר ראשון שעולה לי אלו הסבתות שלי, שאותן אני פוגשת בתודעה רחבה. הייתי מזמינה לפגישה את סבתה של הסופרת הדגולה טוני מוריסון. הפגישה בוודאי הייתה בחווה הקטנה שלהם באלבמה.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

מחווה בתוך חלום שהתעוררתי ממנו וסיפרתי עליו לבן זוגי. הכרתי אותו בשנת 88 בקטמנדו.
אחרי זה כתבתי על זה שיר.

שמרי על הקיכלי
כריכת הספר "שמרי על הקיכלי"

מקום

לֹא עַל מוֹתִי

בָּכִיתִי אָז,
כְּמוֹ עַל אַהֲבָתֵנוּ.

בַּחֲלוֹמִי מַתִּי וּבְשָׂרִי נֶאֱכַל רִמָּה,
וְשַׂעֲרוֹתַי הִתְעַיְּפוּ בְּהַכְנָעָה עַל הֶעָפָר.
הוּא בָּא וְרָחַץ אֶת שַׂעֲרוֹתַי בְּמֵי הַפְּרָחִים,
וּבשְׁתִּי בְּפָנַי הַחֲלוּלִים
וּמַגָּעוֹ הֶעָדִין הָיָה חָזָק
יוֹתֵר מִמּוֹתִי, מִחַיַּי.

וְהִנֵּה עַל מִפְתַּן בֵּיתִי, פֶּתֶק בִּכְתָב יָדוֹ:
"הַשְׁאִירִי לִי מָקוֹם עַל שְׁטִיחַ הַתְּפִלָּה שֶׁלָּךְ, אָנָאר".

אֲנִי מְקַפֶּלֶת אֶת הַנְּיָר לְצִפֳּרִים קְטַנּוֹת וּמְעִיפָה אוֹתָן לַשָּׁמַיִם.
אַחַת עָפָה הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ לִבִּי הַמִּתְעוֹרֵר.
"כָּכָה זֶה אֶצְלֵנוּ", לוֹחֶשֶׁת לִי סָבָתִי,
"אֲנַחְנוּ מֵתוֹת עַל אַהֲבָה".

איזו מילה חסרה לך בשפה העברית?

מילים שמתייחסות לעונות השנה. בילדותי היו לנו ארבע עונות. נותרנו עם קיץ וחורף. אבל עדיין חסרות לי מילים כמו בשפה היפנית לתחילת הסתיו, אמצע הסתיו, סוף הסתיו וכן הלאה. אולי כי אני מתגעגעת למעברים העדינים האלה של האקלים שהוא לא רק חיצוני כי אם גם פנימי. עונות הנפש.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

אני עובדת במקביל על שני פרויקטים של כתיבה: על "פפאיות ירוקות מיריחו" – ספר שירה שהוא דיאלוג פנימי בתוכי הנוגע בסוגיות ישראליות-פלסטיניות דרך פריזמה מילדות לבגרות וכל התמורות שחלו בי. ועל הטרילוגיה האפגאנית שבה "שמרי על הקיכלי" ספר השירה שיצא לאור, עיבוד הדוקטורט שלי לספר על תפישת הנשיות של נשים אפגאניות דרך אשכולות פולקלוריים, וסיפורים קצרים: "הנשים שאכלו את הירח".

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

סבתא לנכדים ולנכדות. חצי שנה מלמדת, עורכת סדנאות וטקסים, וחצי שנה עם תרמיל מסתובבת בעולם עם האהוב שלי. כותבת. מוציאה לאור ספרים. מגדלת ירקות אורגניים בגינה. יוצרת שיח דיאלוגי-תרבותי בין פלסטינים לישראלים. פעילה באו"ם למען זכויותיהן של הנשים האפגאניות ופליטים ופליטות בעולם.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.