השאלון של העוקץ: גואל פינטו

הוא כותב רק באמצע הלילה, היה שמח לבית קטן באיסלנד ולא חסרה לו אף מילה בעברית (!) לכבוד צאת "מיומנה של אישה מתה" גואל פינטו מתארח בסלון של העוקץ
העוקץ

"צחקתי. צחוק ראשון מאז מַתִּי. כנראה שיש גם רגעים של שמחה במוות. שמחתי שטרקה לו את השפופרת בנזונה קטן. כן, אני הזונה, אבל לא היה אכפת לי. רגעים קטנים של הנאה בחיים היו לי עם הבכור, שבכלל לא היה בכור, והרגעים האלה היו תמיד רגעים של ניצחון עליו. ילד קטן, גם כשגדל, אגואיסט, גם כשלא מודה בכך, שחושב, כמו כל זכר במשפחה מזרחית, שהשמש זורחת לו מהתחת. ככה הסביבה גידלה אותו. לא אני, הסביבה, המעטפת. איתי תמיד ידע שהוא לא עושה עליי רושם, אף פעם לא ייחלתי לבנים, הסתדרתי מצוין עם הגדולה השקטה והמסודרת עד שהוא הגיע, אבל כל הסביבה, כל הסביבה וסביבתה, כל הסביבה וסביבתה וסביבתה של סביבתה, בשביל כולם הוא היה ה־בכור. לא צריך להוסיף עוד מילה".

זוהי פסקה מתוך הפרק הראשון של "מיומנה של אישה מתה", ספרו החדש של העיתונאי גואל פינטו, שאת קולו אפשר לשמוע מדי יום בתוכנית "גם כן תרבות" של תאגיד השידור "כאן". זהו ספרו השני של פינטו, וקדם לו "מפורסם", שראה אור בשנת 2016 בהוצאת ידיעות ספרים. שאלנו את גואל כמה שאלות על יצירה ועל החיים עצמם.

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

הכתיבה שלי מתרחשת בדרך כלל באמצע הלילה. זו לא בחירה, זו חוסר ברירה. שעות העבודה שלי, בהגשת תוכנית יומית בכאן-תרבות, החליפו אצלי בין יום ללילה, ואני מוצא עצמי רוב שעות היממה רודף אחרי מה שיהיה בתוכנית הבאה, או מסיק מסקנות על מה שהיה בתוכנית הקודמת. מצאתי שהשעות היחידות שבהן המוח ריק, לא טרוד, מנותק מהחובות של היום יום, הן בין 2 ל-4 לפנות בוקר, ואלה השעות שלי. אני מכין לי ג'ארה של קפה, פילטר, בלי חלב, משאיר את האור בחדר כבוי, רק האור שמציץ ממסך המחשב מעיר לי את המקלדת, וכותב.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית או אחרת – טורדת את מנוחתך?

באופן טבעי, מכיוון שהעיסוק היומי שלי הוא תרבות, אז מה שמטריד אותי הם ענייני תרבות שנושקים לפוליטי, למשל הפיאסקו שהתרחש בתחילת השנה במוזיאון רמת גן לאמנות, כאשר ראש העיר, כרמל שאמה הכהן, התבטא נגד העבודה של דוד ריב (ירושלים של זהב / ירושלים של חרא). ההתבטאות גלגלה כדור שלג שהוביל לסגירת המוזיאון – שעד היום לא נפתח עדיין! (התערוכה הדיגיטלית שהוצגה בו בחודשים האחרונים היא תערוכה מסחרית לא מוסדית).

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני, לאומי או דתי?

כמי שגדל בחינוך החרדי בשנות ה-80, אז כמובן. אני אומר "כמובן", כי כך היו הדברים אז: השם שבו פנו אליי באופן קבוע היה "פרענק", על כל נגזרותיו. כמובן שזה שרט אותי בכל חלק בגוף, וקריאות הילדים או דברי המחנכים, עדיין נמצאים בתוכי. אבל הבחירה שלי הייתה ללמוד מזה דווקא הכלה, ופחות נקמה.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביום-יום שלך?

הן נוכחות מאוד כחלק מהעבודה היומית שלי בהגשת התוכנית. כאשר עלינו לאוויר, לפני כ-6 שנים, היה ברור לנו – לי, לצוות, ולמנהל האחראי עלינו – שהתוכנית תיתן מקום לקולות תרבותיים שעד אז כמעט ולא נשמעו, ובראש ובראשונה נשים וערבים. על פי חוקי תאגיד השידור, אנחנו מחויבים לספק נתונים של מרואיינים על פי חלוקה מגדרית, נשים וגברים, ובשנה הראשונה של שידור התוכנית הרקורד שלנו היה גרוע, גרוע כמו בשאר התוכניות, רוב מוחלט של מרואיינים גברים שעלו לשידור – 60% גברים, ו-40% נשים. והיינו על זה, ואנחנו עדיין על זה, אנחנו לא מוותרים, לא לעצמנו, וגם לא למרואיינות שלנו, שאומרות לנו "כן, אבל", או "אני מכירה מרואיין מעולה עבורכם!" או "חקרתי את אלבר קאמי, אבל לא את ילדותו", ומשכנעים, ומחפשים, עד שבשנתיים האחרונות כבר הגענו לכ-52% נשים מרואיינות בכל שנה.

מיומנה של אישה מתה
כריכת הספר "מיומנה של אישה מתה"

ספר לנו קצת על הספר ותהליך העבודה עליו.

"מיומנה של אישה מתה" מספר את סיפורה של אישה יהודייה שחיה בצרפת, ומתה בעמוד הראשון של הספר. לאורך כל ימי "השבעה" שיושבים עליה, רוחה מרחפת בתוך הבית, בין החדרים, בין הנוכחים, ועושה חשבון נפש עם ילדיה, משפחתה וחייה. לצידה מרחפת רוח נוספת, רוחה של ראידה, ילדה ערבייה בת 12, שהייתה חברתה הטובה ביותר של האישה היהודייה באלג'יר. המוות עניין אותי, תמיד ענין אותי, ורציתי לעסוק בו, כמו גם בתחומים אחרים, ולשאול לאן הם הולכים. אולי גם לתת לעצמי, ולשאר יתומי העולם, מתנה בדמות של אישה שמתה אבל עדיין חיה יותר מאנשים חיים אחרים.

מנה שלושה א.נשים שהיית מלהק בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

ממשלה? מה לי ולממשלה? האנשים היחידים שישמשו נציגי ציבור, שיטפלו באזרחים, שידאגו להם, שימלאו את צרכיהם, הם נבחרי ציבור עם לב רחב, שרואים את האזרח לפני שהם רואים את עצמם.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

הייתי שמח להגיד להם שהכל יהיה בסדר, שהעתיד שלהם לא יימדד על פי מידת הפופולריות או ההצלחה שלהם בבית הספר. שתמיד יתעקשו להיות נאמנים לעצמם, במסלול שיבחרו, במקצוע, באהבה, במיניות, כי לא שווה לחיות חיים שאינם שלמים, גם אם חוטפים בהם כאפות.

מי הכי היית רוצה שיקרא/תקרא את הספר?

רונית מטלון. סופרת נערצת, שלמדתי רבות ממנה. וחלום אמיתי היה לקבל ממנה הודעה "קראתי. שיחקת אותה".

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

לא.

כתיבה ויצירה – גיהינום או גן עדן?

גיהינום, דפנטלי גיהינום, גיהנום אמיתי, זוועת עולם. הכתיבה קשה לי, קשה קשה קשה. אני מתעב אותה, אבל לא יכול בלעדיה. אני סובל בכל מילה שאני מניח על הדף. אבל התוצאה תמיד תמיד מפעימה אותי.

אם היית יכול/רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

איסלנד. אין לי מושג למה. אולי כי אולפור אולפסון, שחקן הטלוויזיה האיסלנדי, הוא השחקן האהוב עליי ביותר, ואולי כי חופשה שבה טיילתי שבועיים בערבות איסלנד, לכל אורכה ורוחבה, הייתה מהיפות שחוויתי. הייתי שמח לאיזה בית קטן, באמצע השום מקום, אח, וכתיבת רומנים איסלאנדיים קרים ומקפיאי לב.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

"לחסל" של מישל וולבק. אמאאאאאא, איזה ספר, ואיזה סופר. מהיצירות הטובות ביותר שלו, אולי הטובה ביותר, ובעיקר בגלל הכתיבה: וולבק ב"לחסל" החזיר לי את האהבה לאמנות הכתיבה, לא לעלילה, לא לצורה, לא להתחכמות, בטח לא למסר, אוף, כמה מסרים דידקטיים בספרות משעממים אותי. וולבק פשוט כותב מרהיב, מעורר קנאה כמה מחשבות מורכבות עוברות אצלו בניסוחים פשוטים. פשוט לקרוא, וללמוד.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמין לפגישה בארבע עיניים?

אין לי כזה.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

אני לא גבר של מחוות גדולות, לא נותן אותן, ולא זקוק להן. רומנטיקה בשבילי היא הרגעים הקטנים של החיים: כשהוא דואג שתהיה צלחת פסטה מוכנה כשאני חוזר שבור מעייפות מהעבודה. כשהוא רואה לבד שסבון הפנים שאני אוהב נגמר, ורוכש חדש בלי שאני אומר לו. שהוא מוריד ממני את כל מטלות הבית שאני מתעב. שהוא מגיש לי כוסית אלכוהול כל לילה לפני השינה.

איזו מילה חסרה לך בשפה העברית?

אין לי אחת כזאת שעולה לי לראש.

מה הפרויקט הבא שאתה עובד עליו?

אני כבר בתחילתו של הספר הבא. הלב שלו ברור לי. אפילו המסע שהקורא ילך בו. גם הדמויות. גם החלל שבו הוא מתרחש. יש אפילו מילים ראשונות "הלילה אני אמות", (מעניין יהיה לבחון בעוד איקס שנים, כשיצא הספר, אם אכן המילים הראשונות עדיין יישארו גם במוצר הסופי).

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

ממשיך להתעסק בתרבות, לעשות תרבות, ואולי, אולי, אולי, מצליח לגעת בלבבות.

גואל פינטו
גואל פינטו. "אני סובל בכל מילה שאני מניח על הדף". צילום: רונן אקרמן ו"כאן"
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.