אקטיב-אגרסיב עם נעמה קטיעי

היא הגיעה לאקטיביזם אחרי שהבינה שהאקדמיה יכולה להיות גורם שמעכב שינויים ויוצאת מהבית רק כשחייבת. העוקץ מברכות את נעמה קטיעי לרגל קבלת פרס סמי מיכאל
העוקץ

נעמה קטיעי היא יו"ר הוועד המנהל של עמותת עמר"ם, העוסקת בפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. היא משלבת עבודה בהייטק ואקטיביזם חברתי, ומתגוררת בחיפה עם בן זוגה ושני ילדיה. היום, 6.12.2022, תקבל קטיעי את פרס סמי מיכאל לשוויון ולצדק חברתי לשנת 2022, לצד דוד מזרחי ודב חנין. כדי לחגוג את הזכייה שאלנו אותה כמה שאלות על העשייה, על העבודה ועל החיים עצמם.

***

מה מוציא אותך מהדעת?

אנשי זכויות אדם שכל העקרונות עפים להם מהחלון כשמדובר במזרחים. ורעש. בעיקר כשזה מגיע בצורה של קקופוניה.

מה מוציא אותך מהבית?

ההכרח. משתדלת לא לצאת מהבית אם אני לא חייבת, ורוב הפעילות השוטפת שלנו בעמותה מתבצעת אונליין, ממש ברמה יומיומית. אז מה שמוציא אותי מהבית זה העצרת השנתית שלנו, ההכרח לצאת לעבודה, וכשהמצפון מכריע אז הילדים, אבל כנראה שמה שמוציא אותי הכי מהר מהבית זה קפה עם חברות.

האם יש לך זיכרון ילדות או רגע מכונן שמניע אותך לפעולה?

למרות שיש לי הרבה ביקורת על מערכות ממסדיות אני לא טיפוס מרדני ובדרך כלל לא נכנסת "ראש בראש" במערכות האלה. אבל היו כמה נקודות בזמן שאני זוכרת שהרגשתי שאין לי ברירה. הפעם הראשונה היתה בכיתה ט׳, למדתי באולפנא בתנאי פנימייה והייתה לנו מדריכה שמאוד לא התחברנו אליה מכל מיני סיבות. בשלב מסוים הבנו שהיא משקרת לנו בכל מיני נושאים וארגנתי תלונה עליה להנהלה. התגובה של ההנהלה הייתה מאוד אגרסיבית ובשורה התחתונה האשימו אותי ב"המרדה" של הבנות והשעו אותי מהמוסד. במשך שבועיים סירבתי להתנצל, קיבלתי גיבוי מלא מההורים שלי, אבא שלי הסביר להם ש"יצא להם עשן מהאוזניים" לפני שהם "ישברו" אותי. בסופו של דבר נמצאה דרך שכולנו ירדנו מהעץ, אבל בסוף השנה המדריכה הזו סולקה מהמוסד ומבחינתי זה היה ניצחון קטן.

הדרישה הצודקת לייצוג היא ממש טאבו, בעיקר במוקדי כוח. אנשים ונשים יקרים מאוד שמבינים היטב מהי אפליה העדיפו להסתתר מאחורי הסברים קלושים דוגמת "אנחנו לא יודעים מי מזרחי ומי לא"

הפעם המשמעותית הבאה הייתה באוניברסיטה. למדתי תואר שני במדעי הרוח בגילמן ולמרות שעוד לא הכרתי את האקטיביזם המזרחי הייתה לי תחושת אי נוחות מההיעדר של מזרחים סביבי. לא רק ההיעדר שלהם כמרצים ומרצות באקדמיה אלא גם בשיח זכויות האדם והביקורת הפוליטית שדנו בו במסגרת הלימודים. דיברנו על נשים, על פלסטינים, על מאבק השחורים בארה"ב אבל על מזרחים כמעט ולא דיברנו. בשלב מסוים החלה מחאת האוהלים ובקבוצה המחקרית שהייתי קרובה אליה התארגנה אסופת מאמרים על מאבקים חברתיים. נדהמתי לגלות שאין ברשימת הכותבים והכותבות חוקרים מזרחים. בתמימות רבה הערתי שקשה לי להבין איך באסופת מאמרים כזו נעדר קול מזרחי, והתפתח דיון מאוד טעון, שהבהיר לי שהנושא הזה של אפליית מזרחים והדרישה הצודקת לייצוג הוא ממש סוג של טאבו, בעיקר במעגלים האלה של מוקדי כוח. אנשים ונשים יקרים מאוד שמבינים היטב מהי אפליה ואיך גזענות עובדת, העדיפו ברגע האמת לעצום עין ולהסתתר מאחורי הסברים קלושים דוגמת "אנחנו לא יודעים מי מזרחי ומי לא" וכו׳. למרות שבסופו של דבר, בעקבות הביקורת, האסופה כללה שני מאמרים של חוקר וחוקרת מזרחים, התאכזבתי מאוד מהגישה וזה היה משבר די רציני מבחינתי, שגם שכנע אותי שהשינוי לא יגיע מהאקדמיה ואולי אפילו להפך, שהאקדמיה יכולה להיות גורם שמעכב שינויים ומונע ערעור על סדר קיים.

ובכל זאת יצא גם משהו טוב מהשבר הזה, והוא שנחשפתי לאקטיביזם המזרחי והכרתי פעילות ופעילים מזרחים שהם חברים ושותפים קרובים עד היום. זה היה המקום שבו נחשפתי לראשונה לשפה ולשיח שמאפשרים לי לפעול ולשנות באופן משמעותי. אפשר לומר שבמידה רבה זה היה שבר חיובי מאוד.

האם יש לך דיי ג'וב? אם כן, האם הוא סותר או משלים את העשייה האקטיביסטית שלך?

אני מהנדסת תוכנה בחברה שעוסקת באיכות סביבה וניטור שפכים בשם "קנדו" ומאוד גאה להיות חלק מהעשייה הזו. רוב הזמן אני מקפידה על הפרדה ברורה בין הפעילות האקטיביסטית שלי לבין הדיי ג׳וב שלי, אבל שמחה מאוד שגם הדיי ג׳וב שלי בהייטק עושה טוב בעולם.

מה הדבר הכי מעליב שאמרו לך?

יש הרבה דברים שכותבים עלינו שמכעיסים אותי מאוד – שמה שמניע אותנו זה שנאת אשכנזים, שאנחנו מקדמים "עלילת דם", שאנחנו עושים כסף על חשבון הסבל של המשפחות, או שיש לנו איזה רווח אישי מהמאבק הזה. זה ממש עושה לי גירוד בגוף מרוב כעס, וחמור יותר כשאני מדמיינת את הסבים והסבתות שלנו עומדים מול ההאשמות המכוערות האלה. אבל ברמה אישית קשה להעליב אותי, ואני נוטה לשכוח עלבונות די מהר.

נעמה קטיעי. צילום: ינאי יחיאלי, יח"צ טנג'יר)
נעמה קטיעי. צילום: ינאי יחיאלי, יח"צ טנג'יר

מהו הדבר הכי מעצים שאמרו לך?

בני המשפחות שכותבים לי בפרטי שאני נותנת להם קול, שהכתיבה והעשייה שלנו במאבק מחזקת אותם ונותנת להם את ההרגשה שהם לא משוגעים ולא הוזי הזיות, שהם לא לבד.

מה עדיין לא עלה בידך לעשות וחשוב לך מאוד להגשים?

הייתי שמחה שמדינת ישראל תכיר באופן רשמי וברור בפרשה ובאחריות הממסדית בפרשה. זה קורה בשנים האחרונות במקומות רבים בעולם, ואין סיבה שהחברה הישראלית לא תזכה לריפוי ולתיקון כאלה.

באיזו הצלחה אקטיביסטית שלך את הכי מתגאה?

בהקמה ובפעילות של עמותת עמר"ם, בשינוי של השיח הציבורי בשנים האחרונות סביב הפרשה ובהבאת הפרשה הזו למוקדי כוח כמו מוסדות אקדמיים, אירועים בכנסת ובבית הנשיא, פעילויות בתחום התרבות והאמנות ועוד.

מני שלושה שמות של אקטיביסטים.ות שצריכים להתארח אצלנו בסלון.

יש באמת רבות ורבים אבל אתמקד בשלוש נשים קרובות – מעיין נהרי, מומחית להיסטוריה אוראלית שאחראית על מערך גביית העדויות והקשר ההדוק עם המשפחות; סיון תהל, אחראית קשרי קהילה אצלנו, שאין מאבק חברתי שהיא לא לוקחת בו חלק באינסוף מחויבות ורגישות; ואורטל בן דיין שבזכותה הכרתי את עולם האקטיביזם המזרחי.

נעמה קטיעי ופעילי עמותת עמר"ם
מימין לשמאל: מעיין נהרי, תום מהגר, שלומי חתוכה, נעם שוסטר אליאסי ונעמה קטיעי. "גאה בשינוי של השיח הציבורי בשנים האחרונות סביב הפרשה"

מכיר.ה אקטיביסט.ית שכדאי להקדיש לה מקום במדור אקטיב-אגרסיב? נשמח לשמוע במייל info@haokets.org 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.