על ערסיות ואלימות נורמטיבית

מופעים אלימים ורצחניים בציבוריות הישראלית מעלים בכל פעם מחדש את הצורך בהסבר. הרצח של יורי וולקוב בחולון, בידי עדי מזרחי, העלה על שולחנה של החברה הישראלית פעם נוספת ה"ערסיות" כמשתנה חברתי בלתי תלוי ומסביר. "ערסיות" כהסבר לאלימות מופיעה בדרך כלל אחרי אירועים דרמטיים. כך למשל הסביר העיתונאי אמנון דנקנר את הרצח של אמיל גרינצוויג (10 בפברואר 1983), במאמרו "אין לי אחות" (שהופיע כשבוע לאחר הרצח). יגאל עמיר – רוצחו של יצחק רבין – ומאפייניו החברתיים הם מוקד למחקר חברתי פורה למדי גם כיום.

וכך, בעקבות המבול הנוכחי של אלימות בכבישי הארץ וברחובות הערים, זוכה הסבר ה"ערסיות" פעם נוספת לפופולריות רבה. אבל כמו בעבר, טיעון זה מופיע בתפריט כמתאבן של צביעות ולא כמנה עיקרית. כאז כן עתה יש לא מעט "מופתעים ותוהות" על אודות הדרך שהובילה את החברה הישראלית לגילויים בוטים כל כך של אלימות יומיומית – בכביש, בתור, בחיים. מופתעים ותוהות אלה חיים בעולם נוסטלגי ורומנטי, ונראה כי רק לעיתים רחוקות הם פוגשים את ממשיותה של החברה הישראלית.

האלימות המדינתית שאין לה צבע

ההסבר לאלימות בחברה הישראלית חייב להתחיל באלימות המאורגנת של החברה הישראלית. אותה אלימות "חוקית" ו"לגיטימית", זו המוגדרת כ"נורמטיבית" ושאליה מחנכים את בני ובנות הנוער, למשל, דרך "שירות משמעותי" בצבא ההגנה לישראל. אלימות "נורמטיבית" זו מתבצעת באמצעות מוסדות מרכזיים ו"איכותיים" של החברה הישראלית. מוסדות הממונים על הביטחון "הלאומי" (הצבא), ועל אכיפת החוק (בית המשפט והמשטרה).

לעומת אלימות מדינתית ונורמטיבית, שנתפסת בעיני רוב הישראלים גם כ"הכרחית", הרי שהשררה והגידול בכוחו של ההון (הבנקים והמערכות הפיננסיות), כמו גם חלוקת משאבים לא-שוויונית בקרקע, בעבודה, באופי המיסים, בחינוך, בשיכון, בבריאות ובמשאבי טבע, אינם נתפסים כאלימות מדינתית, אלא כדרכה של כלכלה "ניטרלית" ו"טבעית".

במרבית המקרים אלימות נורמטיבית זו, המתבצעת מעשה יומיום על ידי משרדי ממשלה שונים, אינה נקשרת במחשבתם של רבים לתופעות של אי-שוויון, אי-צדק, או השררת כוח ההון. במציאות חייהם של בני אדם ובנות אדמה, לעומת זאת, קיימים קשרים סיבתיים מובהקים בין אי-צדק ואי שוויון, לבין אלימות מוסדית בהקצאת משאבים של הון וקרקע. לבני תמותה ברורים הקשרים שבין הפקרה, הזנחה ושחיתות לבין אלימות יומיומית. למשל, צמיחת הפשע המאורגן היהודי והערבי, שהפך למוקד כוח משמעותי ביותר בעשורים האחרונים, לא יכולה להיות מוסברת רק בדחפים הכלכליים ובתחכום של פושעים ושל פשע. פשע מאורגן הוא חלק ממערך חברתי פוליטי וכלכלי, וצמיחתו היא פועל יוצא של הפקרות שלטונית, שחיתות מערכתית, וזלזול ארוך שנים ביישום חוקים ובהגנה על זכויותיהם של אזרחי המדינה. מאמרה המצוין של אילת מעוז על הפשע המאורגן בחברה הערבית מביא דברים אלה בבהירות.

אי אפשר להבין את הסחר בנשים ובגופן, כמו את תעשיית המין, רק על בסיס המוטיבציות הפסיכולוגיות והכלכליות של תעשייני הסחר במין, ושל אלה הנאלצות לחיות בתעשייה זו. ברור לגמרי כי תעשיית מין היא חלק אינטגרלי של כלכלה פוליטית ושל מבנה תרבותי בחברות רבות. לא במקרה חולשת כיום תעשיית המין על שיעור נכבד מהכלכלה הלאומית ברוב החברות האנושיות.

אם כך, אלימות מוסדית נורמטיבית בחברה הישראלית מאפשרת את קיומה של אלימות יומיומית – כמעט כפי שקליינטליזם פוליטי מבטיח שחיתות חברתית וחיסול פרוצדורות דמוקרטיות; ובדיוק כפי שתעשיית המין והסחר בו מאפשרת אלימות מינית ברמת הרחוב. האלימות של הפשע המאורגן והרחוב משרתת אינטרסים עמוקים יותר, גם אם אינטרסים אלה אינם מוצהרים בציבור. אינטרסים של סדר חברתי שבו אי-שוויון ואי-צדק הם מאפיינים בולטים ביותר.

שום כינויי גנאי בנוסח "ערסיות" לא יצליחו לשנות את העובדה שזרעים של הרס ואלימות חברתית הוטמנו לפני שנים רבות, ובאו לידי ביטוי באי-שוויון בהקצאת משאבים, באי צדק ביחס המוסדי כלפי קהילות שלמות, וכמובן בדריסת זכויות אדם בוטה. אלה הם שורשיה החברתיים והכלכליים של האלימות כתרבות רחוב, והם גם הוריה של תחושת היד החופשית והמופקרות שבה נוהגים אזרחים רבים בכבישי ישראל.

"פרחי רוע" אלימים אלה מופיעים במלוא הדרם במעשי אלימות רצחניים בדרמת היומיום הישראלי. נכון שניתן לתייג את הפורעים ולסווגם חברתית במידה רבה של אמינות. יונה אברושמי רצח את אמיל גרינצוויג. יגאל עמיר רצח את יצחק רבין. עדי מזרחי רצח את יורי וולקוב. אלה הן עובדות ברורות וישירות. אך בניגוד לדרמת היומיום מחרישת האוזניים ומסמאת העיניים, את האלימות הנורמטיבית קשה יותר לזהות ולראות.

עד היום מדינת ישראל וכל מנגנוניה הממוסדים אינם מסוגלת לספק תשובה מלאה לסדרת האירועים המהווה את פרשת ילדי תימן מזרח ובלקן. זה 70 שנה בקירוב מנסים הורים ומשפחות לברר מה עלה בגורל יקיריהם, שנעלמו בדרך זו או אחרת בשנות ה-50 וה-60. 70 שנה של התעמרות במשפחות הילדים שנעלמו – זוהי אלימות נורמטיבית יומיומית שהפכה ללחם חוק.

המבוך הביורוקרטי של המוסד לביטוח לאומי משתווה אולי רק לגיהינום המובנה על ידי משרד השיכון, שדרכו נאלצות אימהות חד הוריות לעבור כדי להבטיח פת לחם וקורת גג לילדיהן ולהן עצמן. הוצאת ילדים מחסות הוריהם למוסדות חינוכיים בכפייה היא רק צד אחד במסע הייסורים של משפחות בישראל. אלה הן פרוצדורות נורמטיביות של מוסדות מדינה. זוהי אלימות שיטתית שמופעלת כלפי אוכלוסייה זו.

על ניכור ותהליכי דגירה

הוויכוח על נחל האסי וקיבוץ ניר דוד הוא דוגמה מצוינת לתהליך חברתי וכלכלי ארוך שבו משאבי טבע של החברה הישראלית (של "הלאום היהודי") מפוקחים, מנוהלים ומסבסדים יישובים קיבוציים כאלה ואחרים. האסי הוא מקרה פרטי בעל סממנים של בעיה כללית ורחבה יותר: מדוע הדרישה לרפורמה אגררית באדמות הלאום בישראל אינה נשמעת? האם זכויות האזרח והאדם של המפגינים והמפגינות על גדרותיו ושעריו של קיבוץ ניר דוד אינם משקפים מבנה אינטרסים הנטוע באלימות מוסדית? דיון ברפורמה אגררית מסוג זה עשוי היה להאיר לא רק את השימוש במשאבים ציבוריים, כגון מקומות בילוי וחופי רחצה, אלא גם את זכויות השימוש באדמה כמשאב ציבורי, שהן בעלות השלכות רבות, מקיפות ועמוקות על שליטה, בעלות ומחיר האדמה. גם כאן מופעלת אלימות שיטתית שהפכה ללחם חוק של חלקים ניכרים בחברה הישראלית.

כדי לראות את תוצריה החברתיים של אלימות נורמטיבית זו יש להתבונן עמוקות במושג הניכור. לניכור חברתי יש משמעויות מרחיקות לכת, בעיקר בכל הנוגע לחוסר אונים ולאובדן תקווה נרכשים של אזרחים ואזרחיות מהשורה. לעיתים מזומנות אלימות רחוב נראית כחסרת היגיון ותכלית, אך יש לזכור כי חוסר אונים ואובדן תקווה – תוצריו של ניכור חברתי עמוק – הם שיעורים הנלמדים לאורך דורות של דיכוי וייאוש חברתיים. אלימות מוחצנת ברמת הרחוב, פשע מאורגן כדרך להשגת משאבים, ותרבות של התנגדות הם חלק מניכור חברתי. לאלימות, כמאמרו הקולע של מלקולם אקס, יש תהליך דגירה ארוך שבו האלימות חוזרת למקורותיה. באנגלית הוא אמר: The chickens have come home to roost.

אבל בחברה הישראלית לא אוהבים לראות תובנות, מחשבות והגיונות שהם פירות של תהליכי דגירה ארוכים. במיוחד לא אוהבים לראות זאת בהקשרים של אלימות הרחוב. דעות קדומות מושרשות כאן היטב. הן שולטות בהסבר להתנהגותו של "הרחוב" הישראלי. הפנייה לדעות קדומות היא כמעט אוטומטית, והאלימות מוסברת באמצעות "ערסיות" ותיוג האלימים כמי שאינם חלק מהמשפחה ("אין לי אחות"). אך הרחוב הישראלי אינו מרחף בחלל, יש לו קשרים עבותים לחברה שיצרה, הרתה והולידה אותו. הרחוב הישראלי הוא החברה הישראלית.

מה כן "רואים" בישראל? רק כוח. בחברה הישראלית רואים ומבינים כוח. מפעל ההזנק של איתמר בן גביר, באמצעות המפלגה "עוצמה יהודית", מבטא זאת היטב. המפלגה זכתה בנתח עצום של 500,000 בוחרים ובוחרות בבחירות האחרונות. היא הגיעה לממשלה. כרטיס הכניסה שלה לשותפות בתהליך קבלת ההחלטות היה הדרישה ל"ביטחון אישי" ו"משילות". הימין מאשים את "הפלסטינים" כגורמים העיקריים להיעדר ביטחון ומשילות בנגב, בגליל ובפריפריה. מיותר לציין שעבודה, מיסוי, חינוך, בריאות, פנאי ואיכות חיים אינם חלק מאג'נדת העוצמה היהודית לגבי הנגב, הגליל והפריפריה. "ביטחון עצמי" ו"משילות" כבעלות דמיונית על בית לא קיים ובלתי אפשרי.

לעומת הימין, "הישראלים האיכותיים" מאשימים את ה"ערסיות" בתרבות ואת "הערסים" ברחוב באלימות. האיכותיים ממהרים לציין את זהותם החברתית של אברושמי, עמיר ומזרחי. לעולם הם לא יציינו את אלימותו של שער הברזל הנסגר כאשר ועדות קבלה פוסלות מועמדות וכניסה של אזרחים בסעיף אי התאמה למרקם החברתי ליישוב קהילתי. לעולם ישכחו את 70 שנות ההתעמרות בנפשם של הורי ילדים ומשפחותיהם, שעדיין לא יודעים מה עלה בגורל יקיריהם.

"הערבים" מצד אחד ו"הערסיות" מצד שני הם פתרונות פשוטים, נגישים, שקריים ומלאי צביעות חברתית, אבל הם קליטים ומניבים תוצאות מיידיות: הם מייצרים כוח, וכל מה שיש להם להציע זה עוד פתרונות אלימים. לא במפתיע גם כאן האלימות "החוקית" ממשיכה לממש את עצמה דרך אידיאולוגיה של "חוק וסדר".

יורי וולקוב נרצח בידי עדי מזרחי ברחובות חולון. המכה עם הקסדה עשה זאת בנתיבי איילון. אזרח ישראלי הוכרע לרצפה, והוכה בידי חייל של צבא ההגנה לישראל החובש כומתה סגולה בחברון. אלה הן עובדות ישירות ומצולמות.

אלימות היא שפתו הישירה של הרחוב בישראל, אבל גם של השלטון היהודי-ישראלי. על האלימות הישראלית בשטחים הכבושים לא צריך להרחיב את הדיבור. כולנו חיים זאת כל יום מחדש. מקשיבים בדריכות למספר היהודים שנפגעו, וכמעט שלא שומעים את ההרג וההרס בצד הפלסטיני של כל אירוע ביטחוני.

מבחינתי, מי שאינו קושר את שאלת אלימות הרחוב והאלימות "הנורמטיבית" לעימות החברתי בישראל, המתקיים בין אשכנזיות למזרחיות, חי על אדיו של סיפור מעשיות מתוק, שרחוק מהמציאות כמו מזרח ממערב וכמו השחר מהלילה. בדיוק כמו המופתעים והתוהות, ובדיוק כמו אמנון דנקנר שטען כי אין לו אחות כי אחות זו היא "ערסית" ו"פרחה".

תוכנו של השד העדתי האשכנזי

מוטיב האלימות הוא עוד סלע מחלוקת בין מזרחים לאשכנזים. האחרונים מציגים אלימות של ערסים ופרחות, בעוד הראשונים מנסים להצביע על קיומה של אלימות אחרת, שקופה, שאינה מורגשת בחושים. הסברים אלה נדחים פעם אחר פעם כבעיה לא קיימת. אך מבחינתם של הדחויים מדיניות הקצאה לא שוויונית, מנגנוני סלקציה חברתית, כמו גם בחירה ומיון בין אנשים – הנעשים מדי יום, כל שעה, כל דקה ולעיתים בכל שנייה, לאורכה, לרוחבה ולעומקה של החברה הישראלית – עונים להגדרה של אלימות מאורגת וחוקית.

מדובר באלימות אתנו-מעמדית מובהקת. זהו תוכנו של השד העדתי האשכנזי. היא כוללת את כל השרשרת של אי צדק, תיוג, תיעול, מיון, סיווג והכפפה במוסדות ומנגנונים החל בצבא; דרך כניסה למועדונים, לפארקים, למקומות בילוי ציבוריים ועיקומי אף ורמיזות פה במקומות עבודה; וכלה בוועדות קבלה ליישובים קהילתיים ולהרחבות בקיבוצים. זוהי אלימות עם מאפיינים גזעניים המופעלת באמצעות פרוצדורה, שבה אנשים "איכותיים" מגדירים את עצמם כאנטיתזה ל"ערסים ופרחות".

לצורך זה הם מפעילים מערך מאורגן, בהיקף עצום, של הבחנות בעלות השלכות דרמטיות. האלימות הזו כל כך עמוקה, עד שאין היא נתפסת כאלימות, אלא כתביעה לאיכות או לסגנון חיים. זוהי אלימות הדורשת ומקבלת הגנה מצד החוק. היא הופכת לסדר חברתי שריר וקיים.

השאלה שבאמת צריך לשאול מי הם האלימים בחברה הישראלית, ומי מפעיל אלימות בקנה מידה פנומנלי וקורא לכך "חוק"? צריך לשאול אם אלימות הרחוב אינה פועל יוצא – הגיוני אך נורא – של סדר חברתי אלים. אלימות הרחוב היא אלימות של המוחלשים. לעומתה, אלימות של השוק הכלכלי, של הפרוצדורה הבנקאית בקביעת גובה הריבית, של החלטות על מדיניות מיסוי ישירה או עקיפה, וכן תהליכי סלקציה, מיון, הבחנה, תיעול והכוונה – הם ביטויי אלימות של "החבר'ה האיכותיים". של החזקים.

זוהי אלימות מאורגנת המכוננת על אי-שוויון ואי-צדק כיתרונות חברתיים וכזכות יתר. הדרך להפחתת אלימות הרחוב חייבת לכלול הפחתת האלימות המאורגנת של החברה הישראלית-יהודית – בתוך החברה היהודית, ולבטח כלפי החברה הפלסטינית בתוך הקו הירוק ומעבר לו. הפחתת אלימותם של אזובי הקיר מחייבת את הכפפתם של הארזים לשלטון חוק המגן על זכויותיהם של אזרחים ואזרחיות מפני הרחבת אי השוויון והעמקת אי-הצדק.