אבודים בלי היסטוריה: בעקבות הסדרה ״אבודים במרוקו״

המקרה הפרטי של משפחת פרץ – שהתפזרה בין מרוקו, צרפת וישראל ואוחדה על המסך – הביא את הילה דיין לשאול שאלות רחבות על פוסט קולוניאליזם, זהות יהודית-ערבית, פירוק קהילות, ניתוק ילדים מהוריהם ושכתוב היסטוריה בעזרת זיכרון ישראלוצנטרי

בשנים האחרונות אנחנו עדים לפריחת תרבות זיכרון ערבית, שמוקדה הוא היהודים ״הנעדרים״ מארצות האסלאם. במרוקו מדובר ברנסנס של ממש, כפי שמתארים המומחית לחקר המזרח התיכון אורית ואקנין יקותיאלי והאנתרופולוג ומדריך התיירים במרוקו אנדרי לוי. טיפוח זיכרון היהודים ״הנוכחים הנעדרים״ משמש את מוסד המלוכה שם להכיל ולמתן דרישות עממיות לדמוקרטיזציה ומאפשרים לו לקדם את האינטרס לטפח יחסים עם ישראל ולעודד תיירות ישראלית.

אבל לא מדובר רק בזיכרון מוכתב אלא בזיכרון המתפתח בין השאר דרך קשרים טרנס-אזוריים מסועפים בין סוכני תרבות ישראלים, צרפתים ומרוקאים. הרנסנס האמיתי הוא יוזמות הנצחה ומורשת של החברה האזרחית המרוקאית עצמה. בעוד בנרטיב השולט העבר ממוסגר בהרמוניה ובסובלנות המיוחסת לחברת הרוב המוסלמית, בסדרה ״אבודים במרוקו״ מתוארת שיבת היהודים למרוקו תחת צל אפל של טראומה אישית וקהילתית.

חוקר יהדות מרוקו דניאל שרוטר טוען שקיימים שני נרטיבים מתחרים, ששניהם ״המצאת מסורת״: מחד, בגלל דיכוי המזרחים בישראל, יש התרפקות על העבר במרוקו. מאידך, בניסיון להתעכל בנרטיב הציוני, יש סימון של העבר במרוקו כתקופה של נחשלות ורדיפה. בסדרה ״אבודים במרוקו״ יש הדהוד מלנכולי לעבר כמו בקליפ של שיר הנושא ״יא-מולאנה״ העצוב והנפלא של נטע אלקיים למילים של במאי הסדרה דוד דרעי. אך הסדרה לא מתעניינת בהיסטוריה הזאת ומתמקדת כמעט בלי יוצא מן הכלל בסיפור האנושי. עם זאת, היא מספקת לנו חלון הצצה לסאגת הריקון והפירוק של קהילת יהודי מרוקו במרוקו ובישראל.

נרטיב של ריפוי נטול הקשר היסטורי

מנקודה זו אזהרת ספוילר: הסדרה ״אבודים במרוקו״ מצליחה באופן מעורר השתאות לאתר ארבעה ילדים (היום מבוגרים בני 40-50) שנותקו ונלקחו בכוח מאמם מרי פרץ, ונמסרו לאימוץ. פרץ הייתה מהעניות שבעניות הקהילה היהודית בקזבלנקה, והייתה ידועה כמקבצת נדבות בבית העלמין היהודי. ההזדהות של צופית גרנט והבמאי דוד דרעי עם הגיבורה משכנעת ומוחלטת, ובמשך חמש שנים הם ליוו את המשפחה וניהלו תחקירים מורכבים במרוקו ובצרפת.

ההצלחה של ״אבודים״ באיתור ובאיחוד ילדי פרץ והטיפול הרגיש והמסור של ההפקה במשפחה מורגשים בכל פריים וראויים לכל שבח. מדובר באנשים בשר ודם שזהו סיפורם. מטרתי אינה לערער על סיפורם ועל אופן הצגתו בסדרה, אלא להצביע על פערים ושאלות בסיפור שרק ידע היסטורי יכול להשלים. השאלות שלא נשאלו הן היסטוריות וחברתיות ואולי לא היו יכולות להיענות במסגרת הפורמט של ״אבודים״. אך דווקא הן יכולות להאיר את הסיפור המטלטל דרך הקשר רחב, שצריך לעניין אותנו.

תמצית הסיפור: בשנת 1968 שכרה לשכת הרווחה של הקהילה היהודית בקזבלנקה, שנוהלה בידי ארגון הג׳וינט האמריקאי-יהודי, עוזרת מוסלמית לסייע לקבצנית מרי ולבעלה העיוור. העוזרת לקחה תינוקת מהבית ונעלמה. זמן לא רב לאחר מכן הוצאו מהמשפחה שלושת הילדים האחרים ולאחר כמה חודשים נשלחו לאימוץ בצרפת. הילדים הופרדו ונותקו זה מזה: הגדולים, בני חמש-שש, הופרדו מהאחות הפעוטה, גדלו אצל שתי משפחות שונות בצרפת ולא היה כל קשר ביניהם. הילדים המאומצים לא ידעו דבר על משפחתם הביולוגית (אחריהם נולדו אח ואחות נוספים), שבינתיים עלתה לישראל. כל השנים ידעו הילדים שהם מאומצים אך סברו שהוצאו מבית מתעלל ולא התעניינו בעבר. במשך חמישים שנה הקשר בין ההורים וארבעת הילדים נותק לחלוטין.

הסדרה מתקדמת לעבר תיקון העוול הכפול, איחוד המשפחה והפרכת האשמת האם באובדן הילדים (האב נפטר בינתיים). אבודים מציעה ״נרטיב של ריפוי״: צופית גרנט מראה שמרי לא השלימה עם אובדן ילדיה, שכל השנים חיפשה אחריהם ו״השתגעה״ מהטרגדיה, כפי שמעידים ילדיה שגדלו בצל הטראומה (״אמא שכל הזמן בוכה״). ההסבר שמספקת הסדרה כדי להפריך את סיפור ההזנחה/התעללות הוא שהילדים נלקחו תמורת בצע כסף. העוול שנעשה הוא פשע חטיפה וסחר בילדים.

עניים ערבים ובזויים; משכילים צרפתים וראויים

הסיפור המשפחתי עצמו מפותל ומורכב להבנה, לא כל שכן בהקשרו הרחב. מה ומי פירק את המשפחה? מהפרק הראשון ״הרעים״ הם הקהילה היהודית בקזבלנקה. אנחנו עוברים במכונת הזמן ל-1968, השנה שבה נלקחו הילדים, אבל יודעים מעט מאוד על הנסיבות. בסוף שנות השישים האירוע הטראומטי של עזיבת היהודים ההמונית עדיין לא היה ״עבר״ אלא מציאות חדשה, מציאות שבה מרוקו מרוקנת כמעט לחלוטין מיהודיה. מי נשאר ומי ניהל את ״הקהילה״ וענייניה? מה שידוע לנו על הקהילה המרוקאית שמעולם לא עזבה הוא שמדובר לרוב באליטה שבאליטה, המשפחות המקושרות לבית המלוכה וכמה אנשי דת. סוכני הציונות ומדינת ישראל כבר פירקו ושאבו את רוב רובם של היהודים, והמוסדות הציוניים ובפרט ארגון הג׳וינט האמריקאי נטלו על עצמם לדאוג ל״שאריות״.

דרך הסדרה אנחנו מגלים שנשארו העניים שבעניים, למשל מרי פרץ משכונת דרב אל אינגליז, שכונת עוני מוסלמית (לא מהמלאח, ה״גטו״ היהודי שהתרוקן). האם העניים היהודים והמוסלמים חיו מעורבים לגמרי? בהקשר הקולוניאלי שבו התעצבו יחסים בין יהודים וסביבתם במדינות המגרב (בדומה למרחב המזרח התיכון כולו) אכן כך עוצבה היררכיית יחסי הגזע והמעמדות: מי שהיה יותר עני היה יותר ערבי, וגם יותר בזוי; מי שהיה יותר אמיד, היה יותר צרפתי, יותר משכיל, יותר ראוי. בלי להבין את היחסים האלה אי אפשר להבין את גורלם של העניים שבעניים שנשארו מאחור, וגם לא את מניעי ״הקהילה״ שלא הייתה כבר קהילה בשלב הזה, אלא ארגון הג׳וינט שפעל בשיתוף כמה ״גבירים״. בהקשר הזה צריך להבין את סיפורה של משפחת פרץ הענייה המרודה.

בית הקברות היהודי בקזבלנקה. צילום: הילה דיין
בית הקברות היהודי בקזבלנקה. צילום: הילה דיין

סיפור החטיפה ב-1968 שהוביל להוצאת כל הילדים מוזר ומטריד. כיצד נותרה התינוקת אסתר כל השנים ״עלומה״, כשבסדרה מתברר שכולם הכירו את מרי כקבצנית בבית העלמין היהודי, וגם הייתה ידועה זהות העוזרת שנשכרה לסייע והתגוררה במרחק עשר דקות מהבית שבו התגוררה מרי? קשה להבין כיצד ייתכן שרק אחרי חמישים שנה, בזכות ״אבודים״, נמצאה התינוקת שגדלה בשם אחר כמוסלמית וחיה באותה שכונה עד היום. בכל אופן, מהסדרה אפשר להבין שהופעל לחץ על המשפחה לעלות לישראל לפני ההוצאה הכפויה של כל הילדים. מרי כנראה סירבה.

מתיק הרווחה של מרי עולה הסברה שהמשפחה חיה במקום ״לא טוב״ ושמרי, בין שאר ההאשמות נגדה, ״הולכת עם אנשים לא טובים״. האם היה חשש שהם ״מעורבים מדי״? ואם כבר ״הקהילה״ (כלומר הג׳וינט) בכל זאת שוכרת עוזרת למשפחה, מדוע לא נעשה ניסיון להחזיר את התינוקת, אם לא למרי אז ל״קהילה״? אולי כי כבר לא הייתה חיה כזאת, ״קהילה״? הרי לפני חדירת הציונות לקהילות היהודים ופירוקן, הקהילות היהודיות החזקות תמיד דאגו לענייהן, ומעולם לא הייתה ״בעיה״ של עניים. אך משעה שאין עוד חיים יהודיים פעילים, אין קצב או אופה שכונתי ואין בית כנסת פעיל, אולי היה חשש סביר שהילדים יגדלו אצל השכנים המוסלמים ויתבוללו?

שאלות אלה נוגעות לא רק לסיפורה המיוחד של מרי. הן פותחות לנו צוהר להבנת יחסי יהודים-מוסלמים באותו רגע היסטורי טראומטי. והן מציפות סוגיות של יחסי כוח, מגדר, גזע, דת ומעמד. לא רק שסאגת ההתפרקות של יהדות מרוקו בעקבות ההגירה ההמונית לישראל רלוונטית, אי אפשר להבין דבר על מרי בלי לדעת משהו עליה.

גם לאחר האיחוד המרגש עם משפחת פרץ, כשמתברר שהיא אכן אסתר התינוקת, "החטופה" מצהירה שתישאר מי שהיא, כלשונה: מוסלמית מרוקאית ״עם שורשים יהודיים״

נחזור לרגע לשנות השיא של הפירוק ו״העדרת״ היהודים ממרוקו. הסוציולוג בני נוריאלי חקר את ניתוק הילדים במסגרת מדיניות הסלקציה האאוגנית שנקטו הארגונים הציוניים ומדינת ישראל בשנות הארבעים, החמישים והשישים כלפי עולי המגרב. נוריאלי מתאר פרוצדורות רפואיות רבות שעברו ילדים ונערים שנלקחו בהסכמה ממסגרת משפחתם על ידי מפעלי ״עליית הנוער״ שהכינו אותם לעלייה לישראל. לפי נוריאלי, כבר ב-1947 הלן בנעטר, מהאליטה היהודית במרוקו, הפצירה בג'וינט לנתק ילדים מהוריהם, מכיוון שהיו עניים, כלומר ערבים, מדי בשבילה. בעליית הנוער נלקחו לישראל אלפי ילדים (8,600 לפי ההערכות) וגם קהילות החרדים בישראל עסקו במלאכת הריקון מילדים (כ-1,500).

בנוסף, נוריאלי גילה כי בשנים 1952-54 מתועדת העברת 215 ילדים עניים מקזבלנקה ומתוניס הבירה למשפחות יהודיות בדרום אפריקה ובפריז. הג'וינט, ככל הנראה, שילמו למשפחות העניות עבורם. כלומר: בשנות השיא האלה מי שבאמת ננטשו היו דווקא ההורים, במיוחד העניים, שאותם איש לא רצה להעלות ו״להציל״. הציונות רוקנה את מרוקו מילדים יהודים, כלומר דאגה שהקהילה תיכחד ללא דור המשך. היא ניתקה אלפי ילדים ממשפחותיהם במסגרת ״עליית הצלה״ – הצלה מקטסטרופה, שהיא עצמה חוללה.

נערים מ"עליית הנוער" במחנה העולים בחדרה
נערים מ"עליית הנוער" בתור לצילומי רנטגן במחנה עולים בחדרה, 1948. ניתוק מההורים כהצלה צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

מוסלמים עם שמות יהודיים

הסיפור של מרי שונה מעט, ולא מתרחש במסגרת מפעלי הריקון והניתוק ההמוני של הציונות. מרי מתוארת כמי שהתנגדה בתוקף להוצאת הילדים, חיפשה ודרשה אותם בחזרה. בסדרה, כשהיא חוזרת לשכונה הישנה היא מיד מזהה את הבית שלה והשכנים מזהים אותה, כאילו עזבה אתמול. מרי עזבה לישראל מאוחר הרבה יותר ומדובר בזיכרון ״חי״, אך יש פער עצום בין היכולת שלנו כישראלים להבין את המרחב ואת הזיכרון באופן שבו מרי מבינה וזוכרת אותו, פער שהסדרה לא מסוגלת לתווך או אפילו להצביע עליו.

הפער מתחדד כאשר צופים בצופית גרנט המתנהלת במרוקו באופן שלא מותאם בעליל לתרבות הסביבה. ההתנהגות שלה עומדת בניגוד גמור לנינוחות של הבמאי דוד דרעי ושאר בני המשפחה. גרנט מתנהלת בעברית ובאנגלית שמהוות מכשול רציני עבורה, והיא זקוקה לתיווך כדי להבין את מרי שמרוקאית היא שפתה היחידה. לעומתה, בני משפחת פרץ דוברים את שפות המקום – מרוקאית וצרפתית. בזכות סצנות הנסיעה בוואן המשפחתי הצופים מקבלים את הרושם שהם נהנים מאוד לבלות יחד במרוקו ארץ הולדתם, ובמיוחד נהנים מהמרוקאים עצמם, מהכנסת האורחים, מהתרבותיות, מנעימות ההליכות שאופיינית לכולם.

גרנט לעומתם היא ישראלית כועסת ומנוכרת. היא ״דופקת על שולחנות״ ומתפרצת בצעקות. היא לא מקשיבה למי שמזהיר אותה שהתפרצויות הזעם שלה במשרדי הרווחה לא יביאו תוצאות. ואכן, מי שמחלץ בסופו של דבר בדיפלומטיה מאחורי הקלעים את התיק של מרי, שמכיל פרטים קריטיים להמשך העלילה הוא אחד מגבירי הקהילה. הדינמיקה הזאת צורמת במיוחד בפרק האחרון של הסדרה, שבו גרנט, כמו גיבורה ראשית בסדרות ״חטופים״ או ״טהרן״, יוצאת למבצע ״חדירה״ לשכונת דרב אל אינגליז עטויה בכיסוי ראש צבעוני במרדף דרמטי אחר החשודה כ״חוטפת״ המוסלמית. היא מתנהלת בפרנויה גלויה והפחד שלה מובלט כדי להעצים את דרמת חילוץ ה״חטופה היהודייה״ מסביבה עוינת כביכול.

האם הגיוני שבמציאות שבה התפרקה הקהילה ונותרו בה רק העניים שבעניים והעשירים המקורבים לשלטון, היו האחרונים זקוקים לחטיפות ולסחר בילדים העניים שבקרבם עבור בצע כסף?

אלא שמתברר שהסביבה דווקא מכניסת אורחים. החוטפת המסוכנת מארחת את גרנט בחום. ״החטופה״ עצמה לא מתגלה כמאוימת או כמסכנה שהחיים התאכזרו אליה. גם לאחר האיחוד המרגש שלה עם משפחת פרץ, כשמתברר שהיא אכן אסתר התינוקת, היא מצהירה שתישאר מי שהיא, כלשונה: מוסלמית מרוקאית ״עם שורשים יהודיים״, שורשים שהיא גאה בהם מאוד.

ואכן, מה שאי אפשר להעלות על הדמיון בישראל אפשרי במרוקו: אפשר להיות ערבייה-מוסלמית עם שורשים יהודיים. פרט מרתק שמסייע להבין מדוע זהות דתית כפולה אינה עניין מסובך עבור אסתר, הוא שלאורך שנות ה-40 וה-50, כפי שמראה החוקר בני נוריאלי, פקידי הג'וינט מזועזעים מהעובדה שיש אלפי מוסלמים במרוקו עם שמות יהודיים דוגמת בן נתן, אלפסי וכהן, ובעצמם מודים שמוצא יהודי לא נחשב בזוי בעיני המוסלמים.

כאמור, גרנט לא נלאית מהדרמה של התאכזרות וכוחניות של ״הקהילה״ ביחס לגיבורה היחידה, החלשה, מרי פרץ. יש משהו הרואי וראוי להערצה בהתייצבותה בצד החלש, וזאת מתוך ניסיון חייה כידוע. בפועל, רק מהפרטים הנמסרים בסדרה אפשר להעלות ספקות ביחס למסגרת הנרטיבית הקלאסית הזאת. גלריית הדמויות ה״רעות״ בסדרה אפורות ומוצגות באופן נטול הסבר או הקשר הגיוני למעשיהן, למשל העוזרת המוסלמית שמתברר שככל הנראה כבר לא בחיים. ״הרעה״ היא אולי, בעצם, רק אחותה של החוטפת המקורית. לגרנט זה לא משנה והיא בכל זאת רודפת את הקשישה הערירית, ומצלמת אותה בביתה, במצב ירוד מאוד.

הצופים רואים קשישה ערירית, חולה ורעבה ללחם שמארחת בלבביות את גרנט והאינפורמנט המקומי שלה, בלי בכלל לדעת שהיא ״פושעת״ בעיניהם. גרנט, משוכנעת באשמתה ורודפת ״צדק״, מפעילה על המשטרה המקומית לחץ בסגנון האגרסיבי המוכר לעצור אותה ולהעמיד אותה לדין. האירוניה שלא חומקת אפילו מעיניה של גרנט היא שעבור הקשישה כל התערבות של השלטון בחייה תהיה ״הצלה״ כי לפחות יהיה מי שידאג לה לאוכל. המרדף הפנטי אחר הקשישה גובל בהתאכזרות, ולנו הצופים אין דרך להבין דבר על ההיסטוריה של השכונה, או על הסיפור של העוזרת/החוטפת המוסלמית ואחותה. נקודות מבטן וקורותיהן נשארים מחוץ לפריים.

הדמויות "הרעות" כפלקטים

ה״חור״ העלילתי הבולט ביותר בסדרה הוא דמות ״נעדרת״, שדווקא היא הדמות הרעה הראשית, פקידה של הג׳וינט ששמה מושחר ומושתק בצפצוף. מדובר באישה שנפטרה לפני שנים רבות ואנחנו לא לומדים עליה דבר, מלבד העובדה שהיא החליטה להוציא את הילדים לאימוץ בשיתוף רב אשכנזי שתיווך בינה לבין המשפחות בצרפת וגם הוא נפטר בינתיים. מכיוון שלסדרה אין שום הקשר היסטורי, כל מה שהצופים מבינים הוא שהפשע והעוול נגרמו למרי בידי ״פקידה מושחתת״ אלמונית.

עוד דמות ״רעה״ לכאורה היא אישה שהייתה עובדת סוציאלית בלשכת הרווחה, והיום היא מאדאם מכובדת בעלת מאפייה משגשגת בקזבלנקה. היא דוברת אנגלית וצרפתית שוטפת, כלומר מעמדה בינוני גבוה. זה כל מה שהצופים יודעים על אותה עובדת סוציאלית לשעבר, שהייתה אחראית לביצוע ההחלטה להוציא את הילדים. הסדרה מתעדת את הכחשותיה הנמרצות שנעשה למרי ולילדיה עוול, ולבסוף מצפונה נוקף והיא מסייעת בגילוי פרטים על הילדים שנשלחו לצרפת.

עוד ״רעות״ פלקטיות הן עובדות הלשכה היום. אלה מציגות ״רוע ביורוקרטי״ ודוחות את גרנט הלוך ושוב, בטוענה שאין להן יכולת או סמכות למצוא (״כמה אבק!״) את התיק. גם כאן ראוי לשאול מדוע ההסבר הסביר שלהן, שאין להן סמכות להוציא ממשרדן תיק אישי ולתת אותו דווקא לצוות תוכנית טלוויזיה של מדינה זרה, לא מקובל על גרנט ומשמש עוד הוכחה ל״התאכזרות״.

מכיוון שאין כבר כמעט אשמים חיים שאפשר לדרוש מהם צדק, הסדרה מדביקה את האשמה על ה״קהילה היהודית״ בקזבלנקה בכללותה, שמיוחס לה רוע אבסולוטי. ״הקהילה״ אחראית לפשע סחר בילדים, להסתרת הפשע ולכיסוי עליו במשך חמישים שנה. אלא שתזת הסחר בילדים לא מסתדרת עם הגילויים בסדרה וגם לא עם דברים שידועים לנו מהעבר הלא רחוק כל כך. להזכיר, בעבר התרחשו ניתוקים המוניים והעברות ילדים שנעשו בהסכמה-בכפייה, תוך הפעלת לחץ מסיבי על משפחות בנסיבות היסטוריות ספציפיות.

הסדרה מציפה זיכרון מזרחי טראומטי באופן מניפולטיבי מכיוון שאין קשר בין פרשת ילדי תימן לבין סיפורה של משפחת פרץ – לא קשר דיאכרוני ולא קשר סינכרוני

בנוסף, יש תפיסה מוטעית ואנכרוניסטית לגבי ההקשר והאופן שבו נתפסו חיי ילדים בעבר. ילדים לא היו ״מצרך״ יקר ערך כמו היום, בעידן ההורות המודרנית ובעידן הפונדקאות שבו אפילו תהליך ההפריה הפך לעסק ממוסחר. אנחנו פשוט לא מסוגלים לתפוס כמה ״זולים״ היו חיי ילדים בעבר, במיוחד כשמדובר בהקשר של עוני ותמותת ילדים גבוהה. ובחזרה ל״אבודים במרוקו״: האם הגיוני שבמציאות שבה התפרקה הקהילה ונותרו בה רק העניים שבעניים והעשירים המקורבים לשלטון, היו האחרונים זקוקים לחטיפות ולסחר בילדים העניים שבקרבם עבור בצע כסף? התשובה היא לא, ואם הייתה כאן ״חטיפה״, היא לא הייתה ממניע כספי.

הניסיון בסדרה לנקות את שמה של מרי מאשמת אי מסוגלות הורית ראויה לציון, אבל ההסבר התולה הכל ב״רוע״ של הקהילה ובפקידה מושחתת אחת פשוט לא סביר. מדוע לא להאמין לגרסת המשפחות המאמצות הצרפתיות שמכחישות בכל תוקף ש״קנו״ את הילדים, וטוענות ששילמו הוצאות בסיסיות בלבד, שהיו ככל הנראה כרוכות בתהליכי האימוץ הרשמיים מול המדינה?

סחר בילדים או אי מסוגלות הורית?

לסיפור של חטיפות ילדים לצורך סחר יש רקע, אבל הוא לא קשור למרוקו של 1968 אלא לישראל של 2022. הרגע הנדיר בסדרה שבו מהדהד לרגע סיפור של מורשת מזרחית גדול והקשר היסטורי רחב יותר מהסיפור של משפחת פרץ הוא הפרק שבו מוצפת פרשת ילדי תימן. דרעי עושה זאת תוך חריגה מהפורמט הרגיל של הסדרה ומציב מרואיינים אקראיים מול המצלמה שלו בסגנון ״שאלות ותשובות״. הוא מראיין מספר יוצאי מרוקו שלא קשורים למשפחת פרץ. המרואיינים שלו טוענים ש״כן, בטח שהיה סחר כמו אצל התימנים!״ ורק אחד מהם מכחיש בכל תוקף שהייתה תופעה כזאת. בפרגמנט הזה אנחנו רואים ושומעים הדהוד ברור וגלוי של הפרשה ההיסטורית האחרת וברור איזו גרסה בוויכוח הציבורי הלוהט הסדרה בוחרת. במילים אחרות: הסדרה מציפה זיכרון מזרחי טראומטי, באופן מניפולטיבי יש לומר, כיוון שאין קשר בין פרשת ילדי תימן לבין סיפורה של משפחת פרץ – לא קשר דיאכרוני (תקופות שונות) ולא קשר סינכרוני (הקשר חברתי, מרחב ומקום).

רחוב במלאח ברבאט. צילום הילה דיין
רחוב במלאח ברבאט. צילום הילה דיין

כאמור, הסדרה מקדמת סיפור על שחיתות וסחר בילדים בלי להציג עובדות שמוכיחות זאת. ויש עוד הבדלים: בניגוד לפרשת ילדי תימן, שבה למרות ההתקדמות שנעשתה בשנים האחרונות, עדיין הרשויות וכל הגורמים המעורבים מכחישים מכל וכל את החטיפות, מרי ידעה שהילדים נלקחו ונמסרו למשפחות אחרות, רק שמנעו ממנה לדעת למי נמסרו ואיפה הם. במקרה שלה, לא מוכחשת כלל העובדה שהילדים נלקחו לאימוץ בניגוד לרצונה. איש גם לא סיפר למרי סיפורים בלי ראיות, כמו ששמעו חלק מההורים התימנים שהילדים נפטרו ונקברו. במקרה של פרץ נמצא בלשכה התיק ובו מסמכים רבים, תכתובות, אישור בית דין רבני וצילומים של הילדים מאותה תקופה, בשונה מהיעדר או העלמת מסמכים בפרשת ילדי תימן. כל זה מעיד שהוצאת הילדים מחזקת מרי תועדה ולא התנהלה בסודיות ובחשאיות קונספירטיבית. לבסוף, בניגוד לפרשת ילדי תימן שהתרחשה בישראל, מדובר בפרשה שהתרחשה במרוקו, במרחב הנשלט בידי שליחים יהודים מטעם ישראל או הג'וינט. זה לא דומה להקשר שבו מוסדות של מדינת ישראל הריבונית מוציאים ילדים ממהגרים מוחלשים בשנים של המעברות, שהביאו לשבירה הסופית של הקהילות בישראל במסגרת תוכנית סדורה לטיפול ב״חומר האנושי״ הנחות.

עניים מאז ומתמיד מואשמים באי מסוגלות הורית, באופן שמוביל לעתים קרובות לאובדן החזקה על ילדיהם. וכאמור מה שמתניע כמעט את כל הגילויים בסדרה הם הפרטים העולים מתיק הרווחה: התעללות בילדים, הזנחה, התנהגות מופקרת, חוסר תפקוד הורי ופיגור שכלי בין השאר. על טענות אלה חתומים לשכת הרווחה ובית הדין הרבני במרוקו. פיגור שכלי והזנחת ילדים הם חלק מרפרטואר מוכר של סטיגמות על עניים, אבל לא הכל אפשר לטפול על סטיגמה. יש מצבים שבהם הורים באמת אינם מסוגלים לתפקד כהורים, ולא כי הם רעים ומתעללים או מוגבלים.

בהיסטוריה המזרחית יש משפחות שבהן אף שדור ההורים, הדור הראשון להגירה, היה דור ״אבוד״ ושבור, הצליחו לגדל ילדים לתפארת, דור ילדי המעברות. אבל היו כאלה שלא. כל מי שגדל על סיפורי המעברות מכיר גם את הצדדים האפלים של העוני וגם את הסיפורים הקשים והכואבים על התאבדויות, נטישות, אלכוהוליזם, התעללות, הזנחה ואי מסוגלות. מדובר בשנים משבריות של הגירה למדינה ענייה וחסרת משאבים עם יכולת תפקוד מזערית בתחומי הרווחה ובקהילות שבורות שאיבדו את רוב יכולתן לעזור לבניהן.

בסדרה אכן עולה כי מצבם של הילדים היה קשה ביותר בזמן האימוץ, ואז גרנט חווה פתאום הארה ש״מפצחת״ את הקייס מבחינתה, שאולי ההתעללות בהם התרחשה בחודשים הספורים שבהם שהו אצל משפחות אומנה ברבאט טרם הגעתם למשפחות בצרפת. התחנה ברבאט היא מהגילויים החשובים בסדרה, אך כנראה שעד חשיפת פרט זה כבר לא היה צורך במסגרת הנרטיבית של הסדרה להוסיף עוד "רעים" לרשימה.

הזהות המורכבת, הבין-דתית (אסתר המוסלמית עם שורשים יהודיים), הבין-דורית, בין-אזורית – זאת מורשת מזרחית. ישראל היא רק צלע אחד במשולש הזה

מה שיותר מטריד הוא שגם אחרי ששודרו כל פרקי הסדרה אנחנו באמת לא יודעים שום דבר על מרי. אין ספק שהאמונה היוקדת של גרנט שהיא אמא טובה שלא ויתרה על ילדיה מעולם היא עמדה מוסרית ראויה ביותר, אבל אפשר גם לעמוד על כמה אמונה זו קריטית להשגת המטרות הנעלות של הסדרה – איחוד המשפחה וריפוי. הצופים נותרים עם שאלות בסיסיות, למשל איפה נולדה מרי, מי היו הוריה ובמה עסקו, איפה גדלה, היכן למדה אם בכלל, האם היו לה אחים ואחיות, איך התגלגלה להיות קבצנית, האם מישהו חיתן אותה עם גבר נכה ועוד ועוד.

היעדר ההקשר המשפחתי הוא שמאפשר את המסגרת המהודקת של היחיד ומאבקו נגד החברה, אולם מתוך הכרה בתרבות המשפחתית המזרחית והמרוקאית בפרט, תמוה איך לא הייתה לילדים של מרי משפחה מורחבת שדאגה להם? הרי במשפחות עניות רבות ילדים גדלו במשמורת של סבתות, דודים ודודות ועל אחת כמה וכמה במקרים של אי מסוגלות הורית. ואולי בני משפחתה עזבו את מרוקו ורק היא נשארה? בכל אופן, על הקבצנות של מרי לא מרחיבים יותר מדי כי מדובר בסטיגמה חברתית איומה. אין להשוות את הסטיגמה על קבצנות מול עבודות עוני קשות אחרות דוגמת משק בית, ניקיון, כביסה ועוד. האם עובדת העוני עד פת לחם אינה מספיקה כדי להסביר מדוע הוצאו הילדים מחזקתה ונשלחו לאימוץ?

בסדרה רואים את הבת שנולדה לאחר שרשרת האירועים של 1968 חוזרת לבית העלמין היהודי. שם היא אומרת בכאב שאמה נהגה לקחת אותה איתה ונזכרת במעמד המבזה. כמה מעניין שבעיקר בזכות הילדים שנולדו במרוקו אחרי הטרגדיה, ושגדלו עם מרי בישראל, מבססת הסדרה את שמה הטוב של הגיבורה. אנחנו מזדהים עם הכאב של כל הדמויות ועם הצער הגדול על שנות הניתוק וההפרדה הכפויה, וגם עם השמחה המידבקת על שהיום הם משפחה גדולה וחמה, משפחה שבזכות "אבודים" זכו בה באופן בלתי צפוי. נקודה זו מביאה אותי לקראת סיכום, סיכום של מהי המורשת המזרחית שהסדרה מגלגלת לפתחנו מבלי לספר אותה, אם נשתמש לרגע במונח סוציולוגי, כסיפור על גורל חברתי ״סוציולוגי״. ויותר מכך, גורל היסטורי.

מרוקו-צרפת-ישראל: זהות מגרבית משותפת

למעשה, אנחנו כמעט לא יודעים דבר ״סוציולוגי״ על מרי וילדיה הישראלים. אנחנו לא יודעים איך ומתי הגיעו לישראל או איפה ואיך ״נקלטו״ עם הגעתם. מקסים הוא זמר חובב ששר במרוקאית וריימונד מטפלת בקשישים וגם נושאת עיקרית בנטל הטיפול באמה הקשישה, שאיתה היא מדברת במרוקאית שוטפת. כלומר בקריאה מהירה, אם מדובר באנשים בני קרוב לחמישים בדור שרק כרבע אחוז ממנו דובר את השפה הערבית (כפי שידוע לנו מהמחקרים של יוני מנדל וחוג המתרגמים מכתוב) סביר להניח שהם גדלו בסביבה מזרחית מובהקת שבה הערבית עדיין לא נמחקה לגמרי. הם לכאורה ״ישראלים רגילים״, אבל המזרחיות שלהם – כלומר מעמד נמוך והיעדר השכלה – הופכת לברורה כשמש כאשר אנחנו פוגשים את האחים והאחיות שלהם מצרפת.

מרגש לראות כיצד למרות ההבדלים הבולטים כולם דומים מאוד פיזית וגם דומים באופיים המעודן וברכות דיבורם. הישראלים הם דווקא יותר חזקים ומגוננים, ואילו אצל הצרפתים מוצפת טראומת ילדות קשה והם נאלצים להתמודד גם עם התסכול, הכעס והאכזבה של ההורים המאמצים בצרפת. האח ויקטור, פסיכולוג, נשבר ברגע מסוים ואומר לגרנט שהוא ״תמיד חזק ועוזר לאחרים כפסיכולוג, והנה עכשיו הוא זקוק לעזרה״. כמה מורכבת המטרה הנעלה של ״גילוי האמת״, כשמדובר בחיי אנשים שלפני ״אבודים״ נראה שכלל לא ששו לגלות בעצמם את האמת על עברם. מרתק שאצל הילדים שהיו בני כחמש ושש נמחק הזיכרון לחלוטין והם לא זוכרים דבר וחצי דבר מחייהם במרוקו. הזהות שלהם לגמרי צרפתית. הצופים והם מביטים יחד, נדהמים, בתמונות הילדות שנשלפות מתיק הרווחה ומראות אותם צוחקים בחוף הים או כתלמידי בית ספר, וקשה להאמין שהזיכרון משנים כל כך מעצבות נמחק בצורה כל כך אבסולוטית. עבור שניים מהם יש עוד רמה של מורכבות זהותית, אותה תוספת ״ישראלית״ של המהגרים מצרפת שהיום מגדלים ילדים ישראלים.

המכנה המשותף הוא המפץ הגדול של ההגירה ההמונית והשסע הבלתי נתפס שגרמו תהליכי הפירוק, הריקון ו״העדרת״ קהילות היהודים מהמרחבים שאליהם השתייכו היסטורית

הזהות המורכבת, הבין-דתית (אסתר המוסלמית עם שורשים יהודיים), הבין-דורית, בין-אזורית – זאת מורשת מזרחית. ישראל היא רק צלע אחד במשולש הזה ובסיפור של מרי הכי לא חשוב. לגרנט יש רגישות עצומה וניסיון אדיר בטיפול בדילמות של בני המשפחה המאומצים אבל גם נקודות עיוורון. לא רק שהיחסים בין היהודים בצרפת ובמרוקו מתוארים על דרך השלילה (תיווך וסחר בילדים), גם בשכונות הפרוורים בצרפת, הבית של הילדים הצרפתים, מתנהלת הסדרה באופן חשדני, צבי יחזקאלי סטייל. אנחנו שומעים את גרנט מתארת, למשל, כיצד הן התרוקנו מיהודים והפכו ל״מוסלמיות״, כלומר גם שם צפה ועולה הפרנויה הישראלית ממרחב ״ערבי״, והמורשת האירופית הפוסטקולוניאלית של מהגרים מהמגרב בצרפת נותרת בלתי מפוענחת ולא מוסברת.

ממחקריו המאלפים של האנתרופולוג סמי אוורט על יהודים וערבים בשכונות אלה עולה כי הן היו מאופיינות בקרבה תרבותית אינטימית ששימרה קהילות בעלות זהות מגרבית משותפת, קרבה שבתהליך הדרגתי חוסלה בעקבות מגמות של הדתה וחרדיזציה אשכנזית, מגמות שהתחזקו בשנות התשעים עם חדירת ש״ס לשכונות ובעקבות המתח שגאה סביב התפרצויות אלימות בישראל-פלסטין. אפשר להבין שגרנט כלל לא מכירה את הקשר הדמוגרפי-הפוליטי המרתק הזה או לא מתעניינת בו. אבל זה ההקשר הראוי לסיפור של הצלע הצרפתית בסיפור, הרקע לעקירה השנייה בחיי ילדיה של מרי, הפעם מצרפת לישראל.

היסטורית, ההגירה הפוסטקולוניאלית מהמגרב לצרפת הייתה הגירה של יהודים וערבים. המורשת הקולוניאלית האירופית מהווה צלע קריטית במורשת המזרחית. הקשר של מי שעמד בלחץ האדיר לעלות לישראל היה חזק ועמוק יותר עם צרפת מאשר עם ישראל. במקרה של משפחת פרץ יש לשער שמצבם העגום של המזרחים בישראל בסוף שנות השישים כבר נודע בקרב האליטה היהודית שנשארה במרוקו, ולכן הגיוני שהילדים נשלחו לצרפת שם היה צפוי להם גורל חברתי משופר.

באשר לילדים הישראלים של מרי, אנחנו יכולים בוודאות להגיד שכשהם כבר מהגרים לישראל, מדובר במדינה חזקה מאוד, מעצמה בעידן שאחרי מלחמת ששת הימים. בניגוד לסיפור הקשה של הדור שהגיע בהגירת ההמונים בשנות החמישים והשישים, ואף שעדיין אופק הרהביליטציה וצמיחת המעמד הבינוני המזרחי היה רחוק, ההגירה לישראל אפשרה למרי ״נורמליזציה״ ועלייה כלשהי ברמת החיים, בוודאי בהשוואה לחיי הקבצנות בדרב אל אינגליז.

זיכרונות נשכחים, זיכרונות מושכחים

במילים אחרות, דרך הסדרה נחשפת ה״אמת״ על הגורל החברתי המגוון כל כך של שלל הדמויות. המכנה המשותף הוא המפץ הגדול של ההגירה ההמונית והשסע הבלתי נתפס שגרמו תהליכי הפירוק, הריקון ו״העדרת״ קהילות היהודים מהמרחבים שאליהם השתייכו היסטורית. זהו גורל משוסע שחוללה הציונות. עבור חוקרי ההיסטוריה הזאת, די ברור שהסדרה חושפת בין השאר את גבולותיו הטרגיים של הזיכרון המזרחי בישראל שאותו מכתיבה האידיאולוגיה הציונית.

בישראל של 2022 זיכרון מזרחי הוא זיכרון גזור לפי תבנית ״הסיפור האנושי המזעזע״, זיכרון שבו הרעים הם מי שנשארו שם לאחר התפרקות הקהילה, שבה ״היהודי הנעדר״ לא שב למרוקו אלא בהפוך על הפוך דווקא מהגר מצרפת לישראל שם מתרחש ה״הפי אנד״ של איחוד המשפחה. ״אבודים במרוקו״ לסיכום, מציפה זיכרון ישראלוצנטרי, מוגבל, טראומתי ופוסט-טראומתי, ונטול היגיון והקשר. הסיפור האמיתי, הגדול, נותר מחוץ לפריים, אבוד ויתום.

 

ברצוני להודות מכל הלב לבני נוריאלי ושושנה גבאי שסייעו בכתיבת המאמר ובניסוחו

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.