ברוכים הבאים למימונדיאל

לקראת חצי גמר המונדיאל שבו יתמודדו מרוקו וצרפת, שירה אוחיון כותבת על הרנסנס המרוקאי, על היברידיות תרבותית, על דה קולוניאליזם ועל האהבה של הנבחרת פורצת הדרך
שירה אוחיוןשירה אוחיון

משוררת וחוקרת תרבות. מנהלת תוכן של תזמורת ירושלים מזרח ומערב

ההישגים המרשימים של נבחרת מרוקו עד כה במונדיאל, והמסע הנחוש שלה בדרך לגביע הפכו את המונדיאל, ללא ספק, לאירוע בינלאומי היסטורי. ניצחונותיה של מרוקו במונדיאל החל מהמשחק הראשון ועלייתה של נבחרת ערבית ואפריקאית, לראשונה בהיסטוריה, לרבע גמר המונדיאל ואחר כך לחצי הגמר, מעוררים סערת רגשות עזה בקרב מיליוני אנשים בעולם: לא רק בקרב העם המרוקאי והגַלויות שלו, אלא בכל רחבי העולם הערבי, המוסלמי והאפריקאי.

גם פה במחוזותינו ניתן היה לצפות בפרצי שמחה והזדהות עם "אריות האטלס" מצד רבים מיהודי מרוקו וגם מצד לא מעט ישראלים שאינם בהכרח ממוצא מרוקאי. ראשי ערים ונבחרי ציבור ישראלים שלחו ברכות לנבחרת מרוקו ופרשני הספורט שלנו מהללים אותה אף הם. חגיגות הניצחון לא פסחו גם על שכנינו הערבים בישראל, וגם בעזה וברמאללה הניפו את דגלי מרוקו וחגגו ברחובות. מנגד, נשמעו בישראל לא מעט קולות אכזבה וביקורת על הנפת הדגל הפלסטיני בידי כמה מחברי הנבחרת המרוקאית והקהל המרוקאי המשולהב, וכעס על שריפת דגל ישראל במסגרת חגיגות הניצחון בפריז.

איני מבינה גדולה בכדורגל חרף כל ניסיונותיו של אבי ז"ל, שהיה שופט כדורגל, מאמן שופטים ומבקר, והתנדב כל ימי חייו בהתאחדות הישראלית לכדורגל, להזריק בנו בילדות כדורגל. אך ברור לי שכל משחק של מרוקו עד כה היה רווי במתח ובאמוציות עזות החורגות הרבה מעבר לתחרות ספורט בינלאומית. כל משחק לוקח אותנו אל נבכי העבר המרוקאי, ויש לו השתמעויות תרבותיות, גיאו-פוליטיות וכלכליות חשובות עבור מרוקו והערבים ברחבי העולם.

משקעים של קולוניאליזם אירופי

נראה שנבחרת מרוקו משרטטת במשחקיה את נתיב הדה-קולוניאליזם האירופי ואת השחרור מהקולוניאליזם הפורטוגלי, הספרדי והצרפתי.

אבי נולד בעיר אל-ג'דידה ובכינויה הצרפתי מאזאגאן. זיכרונות ילדותו התרפקו תמיד על החומות הפורטוגזיות הענקיות לחוף ימה של ג'דיד'ה. שם למד צרפתית בבית הספר אליאנס של כי"ח עד שהיגר לקזבלנקה. אמי נולדה בכפר יפהפה קטן למרגלות הרי הריף על חופי הים התיכון, שנקרא "קוואטרו טורס דה אלקאלה" על שם ארבעת המגדלים של המצודה הפורטוגזית העתיקה שבנתה האימפריה הימית הפורטוגלית. שם למדה בבית ספר ספרדי נוצרי, לפני שהיגרה עם הוריה לחודריה (המלאח) של תטוואן, שנשלטה בידי הקולוניאליזם הספרדי. שני הוריי ספגו ממדינות אירופה ישירות את השפעות הקולוניאליזם האירופי, לטוב ולרע.

במקום לבקר את הנפת הדגל הפלסטיני יש להעריך את המרוקאים האמיצים ובכללם המשטר המרוקאי, שמניפים את דגל ישראל למרות החצים והביקורת בעולם הערבי

למתח בין המרוקאים לספרדים שורשים היסטוריים עמוקים שמובילים עד לחורבן הגדול של אל-אנדלוס וגירוש המוסלמים והיהודים מספרד, והמרה בכפייה לנצרות של רבים מהם. זהו פצע עמוק, הפעור עד היום בליבם של המרוקאים, ובפרט בקרב המוריסקים שחיים בעיקר בצפון מרוקו. גירוש זה הותיר את חותמו העמוק גם על הקהילות היהודיות שנפוצו לכל עבר בעקבות הגירוש מספרד. המתח הזה ניזון גם מהקולוניאליזם הספרדי שהשתלט על חלקה הצפוני של מרוקו, מהאכזריות שבה נהגו הספרדים בדיכוי מרד האמאזיג'ים של הריף ונחרתה בזיכרון המרוקאי. העובדה שספרד שולטת עד היום בשתי המובלעות, סאוטה ומלייה, באדמת מרוקו ממשיכה לתדלק אותו (מי שרוצה להתעמק במתח הזה מוזמן לצפות בסדרה הספרדית המעולה "אלפרינסיפה" על העיר סאוטה, שבה מככבת בתפקיד הראשי לא פחות מאשר היבה הבוק, אשתו היפהפייה של כוכב הנבחרת המרוקאית אשרף חכימי).

הכנסת מנהיג הפוליסריו לספרד לאחרונה, ללא ידיעת המרוקאים, יצרה אף היא מתיחות ביחסי המדינות. אולם לדברי ידידי, מחמד סיעלי, כתב סוכנות הידיעות הספרדית, כיום היחסים בין מרוקו לספרד טובים מאוד למרות משקעי העבר: "רק בחודש האחרון נפגשו שרי החוץ של שתי המדינות חמש פעמים לתיאום שיתופי פעולה. הפרשנים הספרדים מחמיאים מאוד לנבחרת המרוקאית, וכיום לא ניכרת גזענות כלפי המרוקאים שחיים שם. גם ברמה העממית מרוקו זוכה שם לתמיכה. השחקן הידוע אנטוניו בנדרס צייץ ברכות חמות לנבחרת מרוקו, וספרדים רבים אומרים שיעודדו את מרוקו במשחק הקרוב".

הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה הותיר אף הוא משקעים עמוקים במרוקו, ולכך יש להוסיף את היחסים הלא פשוטים של צרפת ומדינות אירופה כיום עם המהגרים הצפון אפריקאים והמוסלמים. משקעים אלו ניכרים היטב במתח ההולך וגובר לקראת המשחק ביום רביעי נגד צרפת. רבים מהמהגרים המוסלמים באירופה רואים בהצלחת נבחרת מרוקו, אשר רוב שחקניה גדלו והתחנכו באקדמיות הכדורגל של קבוצות מובילות באירופה, ניצחון שלהם – בני המהגרים, דור שני ושלישי בצרפת, הולנד, בלגיה ועוד.

רוב השחקנים בנבחרת לא נולדו במרוקו. זיאש, חכימי, בונו, סאיס, בופאל, מזראווי, אמראבט, שדירה, אלחנוס, אבולאל ואלזרורי נולדו ושיחקו באירופה. לחלקם הוצע לשחק בנבחרות אירופה, אך הם סירבו בנימוס. חלקם לא הוזמנו לשחק שם. אפשר להוציא את המרוקאים ממרוקו, אבל אי אפשר להוציא מהם את המרוקאיות או כמו שאומרים המרוקאים: "דימא אלמגרב" (תמיד מרוקו). מרוקו השכילה להבין את הכוח הטמון בגלויות שלה ולרתום אותן למען קידומה.

חגיגות הניצחון ברבאט. צילום: מחמד סיאלי
נשים חוגגות את הניצחון ברבאט. צילום: מחמד סיעלי

האהבה מנצחת, אבל יש עוד סיבות

שמעתי כאן לא מעט פרשנים שמנסים להסביר את העלייה המטאורית של נבחרת מרוקו. כששאלתי את חבריי המרוקאים: מה מקור כוחה של הנבחרת? ענו לי רובם במילה אחת: חוב (אהבה). אהבת המולדת. אך לא מדובר פה בפטריוטיזם (ווטניה) מרוקאי גרידא.

איש החינוך והפילוסוף ספיר כרים, מייסד מפלגת האהבה המרוקאית, טוען: "בניצחון הזה שלנו יש מסר של אהבה ושלום לכל העולם. מרוקו היא מדינה מרובת זהויות ותרבויות: תרבות ערבית, אמאזיגית, סחראווית, וגם יהודית. וההכרה בכל התרבויות הללו מעוגנת בחוקה שלנו. מרוקו היא מדינה קדומה עם עבר עשיר, הרבה לפני המודרניות ששרטטה גבולות ומדינות חדשות, ואהבת המולדת של ילידיה עמוקה יותר מהלאומיות המודרנית. מרוקו היא חלק מהעולם המוסלמי והערבי ורואה עצמה כמדינה מובילה באפריקה, כחלק מהתרבות הים תיכונית, האטלנטית, והיהודית-ערבית. כל אחד מתחבר אל הנבחרת שלנו דרך הזהות שלו, ולכן אנו זוכים לתמיכה אדירה בעולם". לדבריו, הניצחון הזה הוא חלק מה"נהדה" (רנסנס) המרוקאית. המרוקאים השקיעו מיליונים בענף הכדורגל ובתרבות מאז 2007. מרוקו של היום רואה עצמה כמובילה תרבותית בעולם הערבי. זה ניכר היטב במוזיקה וגם בקולנוע המרוקאי שזוכה להישגים בינלאומיים מרשימים ומקרין היום הרבה פתיחות וסובלנות, ביקורתיות ועוצמה נשית על המסך.

איש החינוך והפילוסוף המרוקאי ספיר כרים: "דגל פלסטין מונף בכל המשחקים במונדיאל. אנחנו מכירים בזכות הפלסטינים למדינה כפי שאנו מכירים במדינת ישראל"

כרים לא רואה בתופעה של הנפת דגל פלסטין על ידי שחקן או שניים מהנבחרת משהו חריג או איום על יחסי ישראל מרוקו: "דגל פלסטין מונף בכל המשחקים במונדיאל ובכלל בכל העולם. אנחנו מכירים בזכותם של הפלסטינים למדינה כפי שאנו מכירים במדינת ישראל. מדיניות החוץ של מרוקו היום שואפת לשותפויות אסטרטגיות עם כל מי שעשוי לתרום לשגשוג ולצמיחה כלכלית של מרוקו ומדינות אפריקה: יש לנו יחסים טובים עם האמריקאים, עם אירופה וישראל, עם סין וגם עם רוסיה. הבעיה היחידה שלנו היא היום מול איראן שתומכת בפוליסריו ובפעולות טרור בכל העולם".

גם סגן שגריר ישראל במרוקו, אייל דוד, לא מתרגש מהנפת דגלי פלסטין במגרשים. "בימים אלו אנו מציינים שנתיים להסכמי אברהם ויחד עם מאות תיירים ישראלים פה יצאנו לחגוג עם העם המרוקאי את הניצחון. אנו מאחלים להם הצלחה מול צרפת. מגיע להם".

משפחה, מסורת ואימהות חזקות

בעיניי, עיקר כוחה של הנבחרת נובע מהיותה של מרוקו מדינה מסורתית. הנאמנות למשפחה וכבוד ההורים (במרוקאית: מרדי אלוואלידין). הם ערכים עליונים וזה מקור כוח חשוב לא פחות מהלהט האנטי קולוניאלי. לפי כמה מהפרשנים, הייחוד של מאמן נבחרת מרוקו טמון בהתייחסותו לקבוצה ולשחקנים כאל משפחה. בנוסף, הכוח הנשי של האימהות המרוקאיות ניכר היטב על המגרש. חלקן יצאו ממרוקו ו/או צרפת לראשונה בחייהן כדי לעודד את ילדיהן. הן מסתובבות עם הבנים בחדרי ההלבשה, או צופות בבנים משורת האימהות וזה כוח אדיר שמדרבן את השחקנים. הכבוד לאם המרוקאית משתקף בתמונה של הכוכב חכימי שמנשק את אמו כהת העור, עוזרת בית במקצועה שגידלה אותו בדם ויזע, ותמונות שאר האימהות הרוקדות עם השחקנים על המגרש בחיג'אב המסורתי, יישארו חקוקות כסימבול המונדיאל הזה, והוא נקלט היטב ברחבי העולם הערבי, המוסלמי וגם זה האפריקאי.

 

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Achraf Hakimi (@achrafhakimi)


חרף התנגדותם של האסלאמיסטים למשחקי הכדורגל נהרו המרוקאים בהמוניהם למסגדים להתפלל ביום שישי האחרון למען ניצחון הנבחרת. חשוב לי להדגיש שהמסורתיות והדתיות המרוקאית מלווה בסובלנות ובכבוד רב לדתות אחרות. בשנה שעברה, בעיצומו של הרמדאן, התארחתי לבדי במלון במרכז העיר אלג'דידה שלא היו בו אף תייר ישראלי, יהודי או אירופאי. למרות הצום עובדי המלון התעקשו להכין לי בלבד ארוחת בוקר מפוארת, למרות שאמרתי להם שאין צורך. גם כשהתארחתי בבתי חבריי המרוקאים הם קמו בבוקר להכין לי ארוחת בוקר חרף מחאותיי. הכבוד הרב הזה ליהדות, לבתי הקברות שלנו, ולקברי הצדיקים היהודים ניכר בצורה יוצאת מן הכלל בסרטה החדש של הבמאית סימון ביטון "זיארה".

לחלק מהישראלים קשה להכיל את ההיברידיות המרוקאית הזו. פתיחות לעולם וקדמה לצד מסורתיות, יחסי שלום חמים עם ישראל לצד הזדהות עם הפלסטינים וזכותם למדינה משלהם. הישראלים חייבים להבין שהיחסים של מרוקו עם יהודיה ועם ישראל היו מאז ומתמיד מורכבים ואמביוולנטיים וימשיכו להיות כך. מרוקו תמיד תהיה חלק מהעולם הערבי והמוסלמי ומאפריקה. במקום לבקר את הנפת הדגל הפלסטיני יש להעריך את המרוקאים האמיצים ובכללם המשטר המרוקאי, שמניפים את דגל ישראל למרות החצים והביקורת בעולם הערבי. מי ייתן שמרוקו תהפוך גם למובילה מדינית במזרח התיכון ותסייע לנו להגיע להסכם השלום, סוף סוף, גם עם הפלסטינים.

שירה אוחיון במימונה בשגרירות מרוקו
שירה אוחיון בחגיגות המימונה בשגרירות מרוקו, לצד תמונת המלך מוחמד השישי
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.