גוף ועוד גוף: ספרות סורית בזמן מלחמה

ב-2021, בגיל 66, נפטר חוקר הספרות הסורי-עלווי חסאן עבאס בקטר ממחלת הסרטן. שבוע בלבד לפני פטירתו, פורסם ספרון קצר שלו – בן 148 עמודים בלבד – העוסק בנושא "הגוף בסיפור הקצר הסורי" בשנות מלחמת האזרחים. בספרון מתבסס עבאס על קורפוס של 153 סיפורים שכתבו סופרים סורים בשנים  2011-2018, ומתעמק ב-15 מהם, כפי שמדווח ג'מאל שחיד בסקירה על הספר באתר גדה שלישית, העוסק בתרבות ערבית. הספרון ראה אור במסגרת סדרת "קריאות ממוקדות – synthèse" של בית ההוצאה לאור הצרפתי למזרח התיכון בביירות.

הגוף: מיקרוקוסמוס של החברה ואתר של התנגדות

מישל פוקו לימדנו שלגוף יש קשר מהותי לשיח. הגוף הוא מוקד שעליו נחרטים הכוחות השונים שהשיח מבקש להפעיל עליו – השיח מבקש לעצב את הגוף, למשמע אותו. עבורו הגוף הוא מעין "טבולה ראסה", שאפשר לעשות בה מה שרוצים. אך פוקו ראה גם שהגוף איננו רק "טבולה ראסה" – יש בו אלמנט חבוי של התנגדות. הגוף לעולם אינו ניתן למשמוע – הוא מבקש להתעצל ולישון כשהוא אמור לעבוד, הוא מבקש ליהנות כאשר מבקשים ממנו לעמוד לסדר, הוא מלא בהפרשות בלתי-צפויות ובלתי-מהוגנות, הוא מבקש לקיים יחסי מין הומוסקסואליים, בלתי-מועילים, כאשר החברה רוצה שיקים משפחה יצרנית ויתרבה. לכן, יש בגוף משום סכנה לחברה, וזו משקיעה אנרגיה עצומה כדי להעמיד אותו במקומו – במידה מסוימת תמיד לשווא.

הגוף הוא פורע סדר – אך במידה מסוימת הוא גם מייצג של סדר. זאת לימדנו, כפי שמזכיר עבאס, הסוציולוג פייר בורדייה, בן-דורו של מישל פוקו ומי שמוכנס פעמים רבות כמוהו תחת הגג המושגי של "התיאוריה הביקורתית". בורדייה תיאר כיצד הגוף הוא זה שמפנים את המבנים החברתיים כתוצאה מהאינטראקציה המתמדת שלו עם בני סביבתו. אולם חידושו של בורדייה היה שה"מבנים" הללו אינם קיימים בנפרד מן הגוף – הגוף הוא זה שמשכפל אותם ומייצר אותם לאחר שהפנים אותם מן החוץ. החברה היא "שיווי משקל" מתמיד, שהמוקד שלו הוא הגוף. כך, הגוף איננו רק סכנה והתנגדות, אלא המיקרוקוסמוס של החברה.

שני הדימויים הללו של הגוף עשויים לתפקד באופן שונה ומשלים בספרות, בוודאי כזו העוסקת במלחמה. הטראומה של המלחמה היא כזו הנחרטת בגוף ממש – הן זה החברתי הקולקטיבי והן זה האישי, הפרטי. כך למשל, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ציירים רבים בגרמניה העלו על נס את הזוועה של המלחמה שנחרטה בגוף – הסוגים הרבים, החדשים והנוראים של הפציעות שספגו החיילים ששבו הביתה: לראשונה, לא רק קטיעות גפיים, אלא גם פנים גרוטסקיות ומעוותות, נחלת חומר הנפץ של הפגזים ושל הכתישה המסיבית של השוחות. המראה המעוות של החיילים שיקף גם את הגרוטסקה החברתית של רפובליקת ויימאר, שכרעה תחת הנטל של קבוצות קיצוניות, ונקרעה מבפנים על ידי משבר כלכלי חריף וסכסוכים חברתיים בלתי-פוסקים – שסופם ידוע.

סוריה: גופים פרטיים מתאחדים לגוף עממי גדול

עבאס מבקש להצדיק את הפנייה אל הגוף ככלי לניתוח הספרות בדרך מקורית. לדעתו, ההפרדה בין גוף לנפש היא מסימניהן של האידאולוגיות הטוטליטריות והדתיות. המדינה הטוטליטרית מבקשת להאחיד את הגופים של כל אזרחיה, לעצבם באופן זהה וצייתני, ועל כן מבקשת להפריד בין הזהות לבין הגוף – כדי שזה האחרון ייוותר צייתני. מוזיל תיאר את האדם המודרני של חברת ההמונים, הקורבן הסופי של הפשיזם, כ"איש ללא תכונות"; עבאס טוען כי הקורבן של הפשיזם הוא כבר ה"גוף ללא תכונות". בדומה לפוקו, עבור עבאס ההפרדה בין הגוף לנפש היא צורת דיכוי של הגוף, פתח לעיצובו ולשילובו האלים במבנה קשיח.

עבאס נע בניתוח שלו בין הגוף החברתי לבין הגוף של הסיפור. הגוף החברתי בסוריה של מלחמת האזרחים, לא-פחות מאשר זה של אירופה בחצייה הראשון של המאה ה-20, הוא גוף קרוע ופצוע, גוף שעבר דיכוי מסיבי וטוטליטרי מצד אחד והתפרקות גמורה מן הצד השני. בהתאם לכך, הגוף הממשי של בני החברה עבר דיכוי קשה – מגדרי, פוליטי ורעיוני. עם זאת, עבאס סבור כי הגוף של בני העם הסורי מתנגד במידה רבה בהצלחה – הוא נשאר תמיד מחוץ להישג ידם הסופי של המדכאים. המשטר לעולם לא היה מסוגל לאלץ את הסורים לאבד את השתוקקותם לחירות. כוחו של הגוף הוא מסוגלותו לבטא השתוקקות זו באמצעים הקטנים והשוליים ביותר – לבוש, אוכל, מוזיקה ואף קעקועים. עבאס מוצא את כל אלו בסיפורים סוריים בני התקופה ששברו את הקודים של המשטר. הוא סבור כי דרכי ההתנגדות הקטנות והשוליות הללו הן לכאורה גורם חשוב המוביל בסופו של דבר אל תנועות מחאה עממיות רחבות. תנועה כזו, לפי עבאס, מבטאת התאחדות של הגופים הפרטיים לגוף עממי אחד וגדול. אם אצל פוקו הפוטנציאל ההתנגדותי של הגוף נותר בפוטנציאל הפרטי שלו לסטייה, לפרוורסיה הפרטית שטומנת בחובה את ההתפוררות הפוטנציאלית של הסדר החברתי, אצל עבאס בהקשר הסורי הדברים מקבלים משמעות פוליטית קונקרטית וקונסטרוקטיבית של יכולת לשמור על תקווה ולהתנגד לדיכוי.

הגוף הספרותי והגוף בשר ודם

כפי שראינו לעיל, הגוף הוא גם מראה של החברה, והדבר נכון על אחת כמה וכמה לגבי ייצוגיו ודימוייו בספרות. עבאס מבחין בין שני סוגים אפשריים של תכונות שגוף עשוי לשאת: תכונות של צורת הגוף (כלומר שמן, רזה, גבוה, נמוך, חלש, חזק ועוד, ומאפיינים חיצוניים נוספים: לבוש, קעקועים וכו') ותכונות הקשורות בהנעתו (קול, שפה, הרגלי התנועה של הגוף וכו'). את שני סוגי התכונות עבאס מוצא ב-15 הסיפורים שבהם הוא בוחר להתעמק, והוא מבקש לבחון את משמעותן. מוטיב אחד גופני מרכזי שעבאס מאתר הוא מוטיב הגוף הרזה והשמן, החוזר על עצמו בכמה סיפורים; לצידו, נמצא גם מוטיב השרירים המנופחים והמשורגים, שיש לו מקום בסיפורים אחרים.

באופן כללי, הסיפורים מתארים את גוף השובים והמדכאים כגוף גדול, עב בשר, בעל שרירים משורגים, בשעה שגופם של הקורבנות מתואר כגוף חלש ורזה. החולשה של הקורבנות חקוקה כביכול בגופם שלהם, שכשלעצמו נראה כמעט כאילו הוא עומד להתפוגג ולהיעלם מן העולם. עבאס מצטט את הסופרת דימה וונוס, המתארת את הקורבנות כך: "הם כולם רזים. עצמותיהם בולטות. העור מתפתל סביב עצמו וטובע בגוף ריק. עיניהם בולטות, מפלבלות בחוריהן". מאפיינים נוספים מציינים, לפי עבאס, את החולשה הפנימית של הגוף – פנים מושפלות, שפתיים מוקשתות, קומות שפופות ומומים. הפנים במיוחד הן מוקד לתיאור בסיפורים הללו, המבקשים להביע את חולשת הגוף, ובפרט העיניים – בוהקות, קרות או חסרות ברק. העין, לפי עבאס, היא "מראה של המציאות הסורית".

גם הזקן והשפם הם מוקד דימויי עבור עבאס. השפם והזקן עמוסי משמעות דתית וחברתית עבור הסורים – הזקן והשפם המגולח הם סימן לדתיות באסלאם, בעוד השפם העבה והמטופח הוא באופן מסורתי סימן של גבריות. את תנועת הבעת', שאליה משתייכים בני משפחת אסד, אפיין אי אז השפם המסולסל בצורת הספרה 8. בכל מה שקשור לזקן, שחיד מזכיר לקורא כי בשנות השבעים והשמונים בסוריה, במסגרת ההתנגשות של האחים המוסלמים עם המשטר, נאסר גידול הזקן בצבא הסורי. האיסור נשבר לאחר שבאסל אסד, בנו של חאפז אסד ואחיו של הנשיא הנוכחי בשאר, גידל את זקנו – והזקן הפך דווקא לסימן תמיכה במשטר. בהמשך, אנשי הכנופיות של המשטר, הידועות בשם "שַבּיחַה", גידלו את זקנם, שהפך לסמל של הטלת אימה ופחד בקרב האוכלוסייה. באותו זמן ניכסו לעצמם הארגונים הסלפיים והג'יהאדיים שצמחו בסוריה את גידול הזקן – אך גם לא קיצצו את שפמם, כפי שמחייב המנהג המוסלמי שתועד בחדית'. עבאס מוצא שברבים מן הסיפורים שניתח, הזקן והשפם הם סמל ללקיחת השלטון – בין אם בצד של המשטר או בצד של מתנגדיו.

אוסף נוסף של דימויים הנוגעים לגוף שעבאס מתאר הוא הגוף-שהופך-לחיה. עבאס מפריד בין שני סוגי חיות – חיות בית וחיות מבויתות מצד אחד וחיות פראיות וטורפות מן הצד השני. לרוב, החיות המבויתות מייצגות את המפגינים הבלתי-אלימים או את האנשים הפשוטים, בעוד חיות הפרא מייצגות את אנשי הצבא וכוחות הביטחון חברי הקבוצות הג'יהאדיסטיות וארגוני הפשע. עבאס מנתח בייחוד שני סיפורים: "הגירתה של מרים" של חסן אל-ג'אסם ו"המכושפים" של רוזה יאסין חסן. שני הסיפורים משתמשים בגלריה שלמה של חיות – ציפורים, חתולים ועיזים, זבובי הסוס מוצצי הדם, תיישים ועטלפים – אך בייחוד מתמקדים בכלבים. הכלב משמש דימוי עשיר במיוחד – "נראה להם, לכלבים הללו, שלנבוח על אדוניהם לא יעבור בשתיקה", אומר איש כוחות הביטחון ב"המכושפים"; ובמקום אחר בסיפור – "חתיכת כלב, אתה שוטר ואתה מפגין? אתה נושך את היד שמאכילה אותך?!". דימויי הכלב, לדעת עבאס, הם חלק מאוצר דימויים משותף של בני העם הסורי, וכל קבוצה שואבת ממנו כדי להשתמש בו כנשק כנגד יריביה.

מוות של הגוף, מוות של עם

בחלק האחרון, עבאס מבקש לבחון דימוי נפיץ ושברירי במיוחד של הגוף – המוות וגורלו של הגוף אחריו. המוות הוא אולי המאפיין המרכזי של הגוף, אף יותר משהוא מאפיין את "האדם". איננו נוכחים בלוויה של עצמנו – אבל הגוף אכן מת ונקבר באדמה. העמידה בפני הגוף המת היא העמידה האולטימטיבית בפני הסופיות של האדם – סופיות שאנו בורחים ממנה כל העת. אבל המוות הפך נוכח מתמיד בהוויה הסורית במלחמת האזרחים, אחד הקונפליקטים המדממים ביותר שידעה המאה הצעירה שלנו – כ-465,000 הרוגים. כפי שמציין שחיד, סוריה כמעט הפכה לקבר אחים אחד גדול. במצב כזה, כפי שמתואר בסיפור "הזאבים אינם שוכחים", "אפילו קבר נעשה מתת גורל חשובה עבור מי שעבר מן העולם ושמר על מקצת חזותו החיצונית" – דרך לשמור על זהות בים של מוות.

את מלוא כובדו של המוות מדגים עבאס דרך ניתוח של הסיפור "המוות הוא עניין כבד" של ח'אלד ח'ליפה. הסיפור מתמקד בגוף המת – בגופת האב שאותה מעבירים ילדיו לאורך סוריה כולה מדרום לצפון, מדמשק לענאביה, בהתאם לצוואה של האב, כדי לקוברה שם. הגופה עוברת ממחסום למחסום, בין הארגונים השונים שחילקו ביניהם את גופה של סוריה עצמה. נדרשים שוחד ומאמצים כדי לשחרר אותה. לאורך המסע, הגופה מתחילה להרקיב יותר ויותר, ומאבדת יותר ויותר את דמותה האנושית. הריקבון הגובר, הבלתי-נסבל של הגופה, כמו המוות עצמו, הוא הביטוי הנגטיבי המוחלט של חוסר היכולת לשלוט על הגוף; אך נוסף על כך, הוא סינקדוכה של הפגר, המצחין, של סוריה עצמה, שנקרע בין אוכלי הנבלות.

כפי שמבקש שחיד להדגיש, המבט של עבאס, גם כאשר הוא עוסק במוות, הוא מבט שהוא באופן עמוק הומניסטי, מבט המונע מהזדהות עמוקה עם גורלה של מולדתו האבודה. עבאס ביקש להיות, לפי דבריו שלו עצמו, "גבר בלי להיות מיזוגן, ערבי בלי להיות גזען, עלווי בלי להיות עדתי". גם המבט שלו על הגוף איננו אנטי-אנושי, כמו המבט של פוקו או בורדייה – אפשר לפגוע בגוף ולהרוג אותו, ואפשר לנסות לבצע עליו מניפולציות שונות ומשונות, אך בסופו של דבר, הגוף מבטא את התקווה האנושית לגוף חברתי טוב יותר, מאוחד אך גם לא-דכאני, שמותיר מקום לייחודיות של הגוף.

אליצור גלוק הוא מתרגם וכותב בצוות "פרויקט אופק" במכון ון ליר בירושלים