השוטר שקרא לי אשכנזי, ומה זה אומר על ספרות מזרחית

הביטוי "חזות ערבית" הטריד אותו, וכשתיקנתי ל"חזות מזרחית" הוא הוטרד יותר: אתה מנסה להתערב בעבודה שלי? אתה רוצה לומר שעצרתי אותך בגלל איך שאתה נראה, ולא בשל חשד ממשי? חדר משלנו, חלק שני

ב'

וכך קרה אפוא שהתחלתי להתהלך ברחובות בירושלים, והחלטתי ללכת לבית ש"י עגנון, לשבת בספרייתו, לעבור על ספריו ועל הספרים על אודותיו, ולנסות לקבל מכל אלו השראה ולהכריע אם עליי לשוחח אתכם היום בנושא ש"י עגנון והמזרחים, כמו שאחרים נוהגים לשאת הרצאות על ביאליק והמזרחים, יהושע קנז והמזרחים וכן הלאה. ועוד קודם לכן דיברתי עם ידידי, שלום תיבון, שהוא היועץ שלי לענייני מזרחים, אף על פי שגם אני מזרחי בעצמי, כפי שאולי הבחנתם. אולי לא. כולנו כבר עיוורי צבעים היום. בכל מקרה, שלום, ידידי, אמר לי: אתה עושה טעות מרה שאין דרך להיחלץ ממנה. דבר על אשכנזים וספרות. זה הנושא האמיתי, מה יועיל לדבר על מזרחים וספרות? על זה כולם אוהבים לדבר כל הזמן. זה רק מחזק את התחושה שהספרות היא של האשכנזים, כלומר הספרות בה"א הידיעה, הספרות שהיא פשוט ספרות, לעומת המזרחים שכותבים רק ספרות מזרחית, אף פעם לא את הספרות בה"א הידיעה. או, הוא הוסיף, שהם בטוחים שאין בכלל סופרים אשכנזים וספרות אשכנזית, רק סופרים טובים וראויים, רק ספרות טובה. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לדבר איתם על אשכנזים וספרות. ביום בו הם ידעו שהם כותבים ספרות אשכנזית וקוראים ספרות אשכנזית, לא תהיה יותר בעיה עם ספרות מזרחית.

שלום, ידידי, הוא אדם חכם, אבל לא כל כך פרקטי. בגלל זה הוא התרגל לתת עצות חינם, ואז לאכול קצת ולשתות קצת, ואני משלם. עוד לא ראיתי את ההרצאה שהוא נשא, את המאמר שהוא כתב, את יצירת הספרות שלו. אני מפקפק בכך שהוא היה עושה בפועל את מה שהוא מייעץ אם היו מזמינים אותו לדבר. בכל מקרה, אחרי השיחה איתו יצאתי ללכת ברגל לבית ש"י עגנון, ובאוזניות שמעתי את המוזיקה של יוּפַּאנְקִי, וניסיתי לחייך לאנשים שחולפים על פני ברחוב. יום קודם לכן שלום יעץ לי עצה אחרת, כשסחטתי לנו מיץ אשכוליות והוספתי אוזו, ואמר: התחלתי לחייך בכל מקום, לשכנים שלי, לאנשים ברחוב, לנהגי האוטובוס ולשוטרים. תאמין לי, אם תחייך אליהם, תחוש איך ירושלים חוזרת להיות כפר קטן שבו כולם מכירים את כולם. בסוף תוכל לשאול אותם מה שלום הילדים שלהם, או ההורים שלהם.

ניסיתי לחייך כמוהו. אבל לא הייתי בטוח שזה עובד לי כמוהו. כמה נערות וגם נערים חשבו שאני מעט מוזר, והאיצו את צעדיהם, נותרו נחושים במבטיהם הבוהים או הזועמים. רק בני השישים ומעלה השיבו לי בחיוך אדיב, ואחת מהן אפילו צחקה צחוק אמיתי. כשחלף על פניי שוטר וחייכתי אליו הוא הקפיא את שריריו ושאל: לאן אתה הולך? שאלתו בלבלה אותי מעט, למרות שידעתי היטב לאן אני הולך, ולכן רק אחרי שהוא חזר על שאלתו בפעם השניה הסברתי: לבית ש"י עגנון. לא ניכר שתשובתי עשתה רושם ניכר, והוא המשיך לשאול: ומאיפה אתה בא? שוב התמהמהתי, אך לבסוף עניתי: מרחוב הפלמ"ח. תשובתו כללה מילה אחת: תעודות.

גם עוד לא ידעתי אם הוא אוהב ספרות. אולי הוא מסתיר שירים לאהובותיו במגירותיו, חשבתי. אולי יש לו טיוטת רומן שהוא חולם לפרסם כשישתחרר מהמשטרה

הלכתי אחריו לניידת, שלפתי את התעודות שמצאתי, ואפילו ניסיתי להתבדח איתו ולטעון שחשבתי שמרגע ששיבה החלה לזרוק בזקנִי השוטרים יפסיקו לעכב אותי בשל חזותי הערבית. הביטוי "חזות ערבית" הטריד אותו, וכשתיקנתי ל"חזות מזרחית" הוא הוטרד יותר: אתה מנסה להתערב בעבודה שלי? אתה רוצה לומר שעצרתי אותך בגלל איך שאתה נראה, ולא בשל חשד ממשי? אתה יודע מה קורה ברחובות ירושלים? אתה רוצה שאעצור אותך בשל הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ואבצע עליך חיפוש גופני מלא, הא?

לא רציתי, וניסיתי לשתוק. אבל באותו רגע גם רציתי לשאול אותו על ההרצאה שביקשו ממני. רציתי לשמוע את דעתו על מזרחים וספרות. ידעתי שגם הוא מזרחי, כמוני, אבל לא ידעתי מאיזו עדה בדיוק, וגם עוד לא ידעתי אם הוא אוהב ספרות. אולי הוא מסתיר שירים לאהובותיו במגירותיו, חשבתי. אולי יש לו טיוטת רומן שהוא חולם לפרסם כשישתחרר מהמשטרה. הוא היה גבוה ממני בחצי ראש וחמוש, ורציתי לשאול אותו מה הוא חושב על משפט שכתבתי פעם, שההזדמנות היחידה של שני יהודים בישראל שמשפחותיהם באו מן העולם הערבי לדבר ערבית אחד עם השני היא כחשוד ונחשד, כשוטר ועצור. בלי שהרגשתי פלטתי קודם כל את המסקנה: זאת הטרגדיה של הערבים-היהודים, זאת הטרגדיה של הערבים-היהודים.

הוא שמע אותי, הידק את גבותיו וענה אחריי: עכשיו אתה קורא לי ערבי-יהודי? אתה יודע שזאת העלבת עובד ציבור במילוי תפקידו? אתה יודע שאני מוסמך לעכב אותך, או להגביל את תנועתך? אתה חושב שבתור אשכנזי אתה עכשיו תתחיל לחנך אותי? אתה חושב שאתה יותר טוב ממני? כשהתחלתי להגיד לו: אתה יודע שאני לא אשכנזי, אם הייתי אשכנזי לא היית עוצר אותי, דברים התחילו להסתבך. כי התחלתי להגיד לו שאני הולך לדבר עליו בהרצאה, ואולי אפילו אשנה את כותרת ההרצאה, ואקרא לה: "השוטר שקרא לי אשכנזי, ומה זה אומר על ספרות מזרחית". הוא ענה שהוא לא מפחד ממני, ושאפרסם עליו בעיתון הארץ מה שאני רוצה, ואני אמרתי באותו הזמן שרק כשהתחלתי לדבר איתו, ולהתעקש לא לעמוד כנוע ומפוחד, הוא החליט שאני אשכנזי. בשלב הזה הוא התחיל לטעון שאמרתי שואה וטענתי שהוא נאצי, ואני צעקתי עליו שאני לא רוצה להכניס שואה ונאצים להרצאה שלי, זה יהרוס הכל וידרדר את הדיון מיד למקומות שאין לאן לחזור מהם. הוא לקח את תעודת הזהות שלי, עבר על הנתונים במחשב, אמר שיש כמה פרטים מחשידים, והכניס אותי לניידת לעיכוב.

עד מתי פתוח בית הש"י עגנון האשכנזי הזה, שאמרת שאתה הולך אליו? הוא שאל.

ארבע וחצי, עניתי.

הוא שחרר אותי בארבע עשרים ותשע. לבית ש"י עגנון לא הגעתי.

לפרק הבא

לפרק הקודם

אוניברסיטת קיימברידג'
אוניברסיטת קיימברידג', תמונה מעובדת. צילום: Divyansh Jain, Unsplash
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.