ע'סאן כנפאני: מעכו אל ארץ התפוזים העצובים

בחנויות הספרים אפשר למצוא כעת ספר חדש על אודות אחד מסופריה הגדולים של הארץ הזו, מי שיצירתו השפיעה – וממשיכה להשפיע – על מיליונים. זהו הספר הראשון בעברית על אודות ע'סאן כּנפאני, שישראל ראתה – ועדיין רואה – בו מחבל. הוא חוסל בבירות לפני חמישים שנה, ביחד עם לַמיס, אחייניתו בת ה-17. כּנפאני, יליד עכו, 1936, גלה ממולדתו בנַכְּבָּה, בגיל 12: "בהגיענו לצידון, לעת ערב, נעשינו פליטים", כפי שכתב בסיפור הקצר "ארץ התפוזים העצובים". בן 36 במותו, הוא לא זכה לשוב. אבל יצירותיו – כמו גם תמונתו, על כריכת הספר הקולח והמרתק פרי עטו של העיתונאי דני רובינשטיין – נוכחות מאוד. והקריאה במילותיו יכולה להיות מפתח כדי להתחיל ולהבין סיפור שמרבית היהודים מעדיפים לשכוח: "אני ואתה וכל בני גילנו היינו קטנים מלהבין את הסיפור מתחילתו ועד סופו, אבל באותו לילה השכלנו להבין דברים הרבה" ("ארץ התפוזים העצובים", תרגום: שמעון בלס).

ספרו של רובינשטיין על אודות כּנפאני מציע לקורא העברי מחשבה שבישראל של ימים אלו היא חתרנית ממש: שההתנגדות הפלסטינית למפעל הציוני לא נובעת מ"אנטישמיות מולדת", אלא שיש לכך סיבות עובדתיות ופוליטיות הנטועות עמוק בקרקע המציאות. הפרספקטיבה הזו – כלומר, שיש זיקה עניינית בין ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות, בדגש על הפרויקט הפוליטי של היהודים בפלסטין, לבין העמדה הפלסטינית המתנגדת לכך – היא לכאורה טריוויאלית. אבל ישראל שקועה כל כך בתעמולה עצמית, בהתחסדות ובהתקרבנות, שהיא שבה ונותנת תוקף לפירכה כאילו מדובר באנטישמיות פלסטינית המתנגדת ליהדות עצמה ופועלת נגד יהודים "רק כי הם יהודים". זאת, להבדיל מהתנגדות פלסטינית לפרויקט פוליטי ספציפי של חלק (גדול) מהיהודים, קרי: הציונות.

אבות הציונות לא נדרשו לקשקוש התעמולתי הזה – הם היו הגונים בהרבה בראייתם את ההתנגדות הפלסטינית. קחו למשל את ז'בוטינסקי, מתוך "על קיר הברזל" (1923): "אין ילידי המקום יכולים להסכים אי פעם לקולוניזציה בכל מקום ובכל זמן שהם". אינם יכולים להסכים ולכן, כלשונו של ז'בוטינסקי, הם צפויים "להפריע בכוח" להגשמת הציונות, אף שזו "מוסרית, כלומר צודקת". ואת הצדק "יש להגשים… בלי להתחשב בהסכמתו או באי הסכמתו של כל אדם שהוא". בן-גוריון, בוודאי בנקודה הזו, ראה עין בעין עם ז'בוטינסקי: "אנחנו והם רוצים אותו דבר: שנינו רוצים בארץ־ישראל. וזהו ניגוד יסודי. ועוד לא היה בהיסטוריה, ואינני חושב שיהיה בהיסטוריה, מקרה שעם יוותר מרצונו הטוב על ארצו – הם חושבים שזוהי ארצם – בכדי להכניס לשם בני עם אחר" (1936).

"אי-משם הדהדו יריות רחוקות", כתב כּנאפני ב"ארץ התפוזים העצובים" האוטוביוגרפי – יריות שמהדהדות כבר 74 שנה, עד לימינו אנו ולעתיד לבוא. רובינשטיין מחזיר את הקורא אל אירועי הנכבה של 1948 – האירועים שתוצאתם עיצבה את תודעתו, כתיבתו, חייו – ומותו – של כּנאפני. הוא מניח בפני הקורא את שעשינו בפלסטינים בלוד ביולי 1948 ואת גירושם של עשרות האלפים, ומצטט מפי ישראלים ופלסטינים שהיו שם. הנה אחד הישראלים המצוטטים על שהתרחש ב-12 ביולי 1948: "האוכלוסייה של לוד לא עזבה מרצונה. לא הייתה דרך להימנע משימוש בכוח ומיריות הפחדה על מנת לגרום לתושבים לצעוד את 20-15 הקילומטרים עד הנקודה שבה הם פגשו בכוחות הלגיון". והנה אחד הפלסטינים המצוטטים: "הייתה שעת צהריים, חום נורא. לא היה מים. זקנים וילדים נפלו בצידי הדרך. רבים התייבשו ומתו… ימי הזוועה בלוד לא הרפו ממני כל חיי… שלושים אלף איש צועדים, בוכים… צועקים בפחד… נשים עם תינוקות וילדים נגררים".

המצוטט הישראלי הוא מפקד חטיבת הראל דאז, יצחק רבין – מי שנתן את הפקודה. המצוטט הפלסטיני הוא סטודנט לרפואה דאז, ג'ורג' חבש – לימים מייסד החזית העממית לשיחרור פלסטין ומי שחייו של כּנפאני נשזרו בו, עד ליום מותו ממש: מ-1969, עת ייסד את הביטאון, ולמשך כמעט שלוש שנים, היה כּנפאני עורכו של אל-הַדַף, ביטאון החזית העממית.

כפי שרובינשטיין חוזר ומדגיש בספרו, עבור מרבית הישראלים ככל שכּנפאני מוכר בכלל הרי שזה בהקשר הפוליטי, בדגש על היותו הדובר הבולט ביותר של החזית העממית. אלא שעבור הפלסטינים כובד משקלו של כּנפאני הוא בכתיבתו, ביצירתו הספרותית. ודאי שכתיבה זו נובעת ממעיינות פוליטיים – ובוודאי שקריאה של כּנפאני השפיעה עמוקות על הפוליטיקה של פלסטינים רבים. בכל אופן, רובינשטיין מנווט בין ההיסטוריוגרפיה של כּנפאני הפליט בדמשק, המורה בכוויית, העיתונאי בביירות, לבין כתיבתו הספרותית, ופעם אחר פעם לוקח את הקורא בחזרה אל הספרות, אל הנובלות, אל כּנפאני היוצר – ובמיוחד אל שתי אלו: "החוזר לחיפה" (או: "השיבה לחיפה"); והנובלה "גברים בשמש" שהמשפט המפורסם ממנה "מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית?" הוא שם ספרו של רובינשטיין. במילים טעונות וקרובות, מכל פרק בחייו של כּנפאני – ומכל פרק בספרו של רובינשטיין על אודותיו – "נצנץ זִיוָם של כל עצי התפוזים שהשאיר ליהודים" ("ארץ התפוזים העצובים").

בין הספרות לבין המציאות, צללים ומראות. הכול מהדהד ומשתקף, מעמוד לעמוד. רובינשטיין מציין כיצד נפל החלל הראשון של הפתח ב-1 בינואר 1965, בפשיטה משטח ירדן אל שטח מדינת ישראל, על מנת לחבל במוביל הארצי. מעבר הגבול הראשון עבר בשלום, אבל במעבר השני – בחזרה לשטח ירדן – אחמד מוּסא נורה למוות מכדורי משמר ירדני. כּנפאני פירסם את "גברים בשמש" שנתיים קודם לכן, ב-1963. גיבורי הנובלה שלו – אבו קייס, אסעד ומַרְוואן – עוברים בשלום את תחנת הגבול הראשונה, זו העיראקית. את מותם הנורא הם מוצאים בתחנת הגבול השנייה.

או הגופות המרוסקות אשר שבות ומופיעות לאורך ספרו של רובינשטיין: גופתו של אבּו עוּת'מאן, דמות מקובץ הסיפורים שפירסם כּנפאני ב-1960, אשר רצה להיקבר באדמת רמלה עירו ולכן בחר להישאר תחת כיבוש ישראלי. אלא שאחרי שאשתו ובתו נהרגו לנגד עיניו ע"י חיילים ישראלים, הוא פוצץ את עצמו בבניין המפקד הישראלי. אבּו עוּת'מאן נשאר במולדת, אבל את משאלתו שהתרסקה לרסיסים לא ניתן היה להגשים. וגופתו המרוסקת של מאהר חביישה משכם, שפוצץ את עצמו ב-2001 באוטובוס קו 16 בשכונת חליסה, סמוך לביתם של גיבורי "החוזר לחיפה". וכמובן – גופתו המרוסקת של כּנפאני עצמו, יולי 1972 בביירות. עיתוני התקופה, בגולה שממנה לא שב, דיווחו על שלושים אלף אבלים שצעדו בהלווייתו.

הכותב הוא מנכ"ל בצלם. דני רובינשטיין הוא חבר הנהלת בצלם.