נבחרת מרוקו במונדיאל: הזכות לשמוח

העיתונאי המרוקאי מחמד סיעלי בתגובה ליאיר קטן מ"ידיעות אחרונות": "הנפת דגל הרשות הלאומית הפלסטינית הייתה התנהגות אינדיבידואלית ואינה משקפת את מדיניות החוץ של מרוקו או את דעת רוב המרוקאים"
מחמד סיעלי

תרגמה מערבית: שירה אוחיון

אצלנו כאן, בעיר רבאט, יש בית קפה היסטורי בשכונת האודיה העתיקה. אני מבקר בו לעתים קרובות כדי ליהנות מהאווירה הנפלאה השוררת בו. לאחר חידוש היחסים בין מרוקו לישראל והתגברות על השלכות מגפת הקורונה, המקום נעשה הומה תיירים ישראלים. לאורך הרחוב הצר המוביל לבית הקפה מוצגים כוכבי מגן דוד, מודפסים בכחול על אריחי קרמיקה או על עץ, כך שהמבקרים יוכלו לקחת אותם איתם למזכרת.

התיירים הישראלים במרוקו אינם מתחבאים, כפי שהם עשויים להצניע את נוכחותם במדינות ערביות אחרות. פה הם מדברים בעברית, ובקול רם, וחלקם חובשים כיפה על ראשם. יותר מ-70 אלף ישראלים ביקרו השנה במרוקו, לפי נתונים שנחשפו בכנס שנערך בתחילת דצמבר במרקש, ובו השתתפו 250 סוכני ויועצי נסיעות מרוקאים וישראלים. למרות מספר התיירים ישראלים העצום הזה, לא נרשמה ולו תקרית שנאה אחת נגדם.

בספטמבר האחרון צפיתי בתיאטרון מוחמד החמישי ברבאט, אחד מסמלי התרבות במרוקו, בהצגה "אום כולתום" של התיאטרון הערבי-עברי של יפו, ​​שבה שיחקה השחקנית גלית גיאת. יותר מאלף מרוקאים נכחו בהצגה זו. הם מחאו כפיים סוערות על המחזה הנפלא הזה, שהועלה בעברית בתרגום כתוביות. במהלך ההופעה, לא ראיתי מישהו מניף את דגל פלסטין, או קורא קריאות נגד היהודים או נגד ישראל. לפני ההצגה פורסמו כרזות הפרסום שלה ברחוב, ואף אחד לא ניסה להשחית אותן. אותה אווירה יפה חזרה על עצמה בפעילויות הרבות השונות שארגן משרד הקישור הישראלי במרוקו.

גורמים אלמונים ניסו באמצעות קמפיין תעמולה ברשתות החברתיות לדחוף את הציבור המרוקאי לעודד את הפלסטינים במהלך המשחק נגד פורטוגל, אך הם נכשלו כישלון חרוץ

החלטתי לכתוב מאמר זה כדי להגיב לעמיתי, העיתונאי הישראלי יאיר קטן. במאמר שכתב ב"ידיעות אחרונות" נזף בישראלים על שמחתם עקב ניצחונות נבחרת מרוקו, והציג טיעונים שנראים לי רחוקים מהמציאות ומגנים את מרוקו ואת המרוקאים. הנפת דגל הרשות הלאומית הפלסטינית בידי כמה מרוקאים במונדיאל הייתה התנהגות אינדיבידואלית ואינה משקפת את מדיניות החוץ של מרוקו או את דעת רוב המרוקאים.

כעיתונאי אני מבין את הכעס של יאיר קטן. ראיתי איראנים וערבים מתנכלים פה ושם לעיתונאים ישראלים במונדיאל בקטאר. זה דבר מאוד דוחה בעיני, אבל לא ניתן להתבסס עליו כדי לגנות עמים שלמים.

העם המרוקאי מגוון מאוד מבחינת השתייכותו התרבותית ואמונתו האידיאולוגית והפוליטית. עדיין יש כאן אזרחים וגופים פוליטיים שמזדהים עם הפלסטינים מסיבות דתיות ולאומיות. יחד עם זאת, באופן כללי, התמיכה העממית בפלסטינים במרוקו ירדה באופן דרמטי. עברנו מהפגנות של אלפים למשמרות של כמה עשרות אנשים. לאנשים נמאס מהקונפליקט הזה בכל העולם.

מנגד, לרבים מהיהודים בשמאל הישראלי יש דגלי הרשות הלאומית הפלסטינית בבתיהם, וחלקם נושאים את הדגלים הללו בהפגנות בתוך ישראל. במרוקו, אחת הדמויות הבולטות התומכות בפלסטינים הם ציון אסידון (מייסד תנועת ה-BDS במרוקו) ויעקב כהן, שניהם יהודים. בתור מרוקאי, בן למשפחה מוסלמית, אני מוצא את עצמי מבין את מדינת ישראל ואת עמדותיה יותר מהם.

מחמד סיעלי محمد سيعلي
מחמד סיעלי محمد سيعلي עיתונאי מרוקאי. "אי אפשר לתת לדבר הזה משקל הגדול מערכו האמיתי"

במונדיאל היו אמנם שחקן או כמה שחקנים מרוקאים שהניפו את דגל הרשות הפלסטינית, לאחר שההמונים זרקו אותו עליהם. אך אי אפשר לתת לדבר הזה משקל הגדול מערכו האמיתי. מנגד, גורמים אלמונים ניסו באמצעות קמפיין תעמולה ברשתות החברתיות לדחוף את הציבור המרוקאי לעודד את הפלסטינים במהלך המשחק נגד פורטוגל, אך הם נכשלו כישלון חרוץ.

נבחרת מרוקו, שזכתה לשבחים מפיפ"א וכבשה את ליבם של מיליונים ברחבי העולם, היא פרי מאמץ וחריצות. ואני חושב שיהיה זה הוגן ללכת מעבר לתפיסת המערב כמרכז העולם והאנושות. גם לנו יש זכות להצליח ולטעום טעמה של שמחת אמת, במקום להרגיש כל הזמן אשמים ומובסים. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לפקידים הבכירים ולאזרחים הישראלים, יהודים וערבים, ששמחו אתנו על הניצחונות של נבחרת מרוקו. קיבלנו את רגשותיכם ואנו מעריכים אותם מאוד.

רבאט, 18 בדצמבר 2022

מחמד סיעלי محمد سيعلي הוא עיתונאי מרוקאי

ההצגה אום כולתום במרוקו
מימין: הכרזה להצגה "אום כולתום" במרוקו. משמאל: האולם מלא מפה לפה
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. טלי

    "לאנשים נמאס מהקונפליקט הזה בכל העולם" – איזה שעמום זה להתנגד לכיבוש, בואו פשוט ניתן לו להיות.

  2. אמנון רז-קרקוצקין

    אם לא היה משתמש בביטוי "דגל הרשות הפלסטינית" אולי ניתן היה להתייחס ברצינות לתיאורו את הלך הרוחות במרוקו. מרגע שבחר להשתמש בביטוי זה, הוא מבהיר שהוא תועמלן. זה לא דגל הרשות הפלסטינית אלא דגל פלסטין, דגלם של הפלסטינים כולם. הוא גם דגלם של האזרחים הפלסטינים של ישראל, שעליהם נאסר להניף כל דגל: דגל המדינה מדיר אותם והדגל המבטא את תודעתם נאסר שוב. הוא דגלם של פלסטינים בכל מקום, וקדם בהרבה להקמתה של הרשות הפלסטינית. החרדה של יהודים רבים מפני הדגל וראייתו כאיום על הקיום, הופכת קיום זה לחיים של חרדה מתמדת, תוך פיתוח האשליה של אהבת העולם הערבי לישראל על חשבון הפלסטינים. אני מניח שיש גם מרוקאים שתומכים בקשרים עם ישראל וישראלים, ובכל זאת מזדהים עם הדגל, ועם הנבחרת שחגגה עם הדגל (מבלי ששמענו על מחאה על כך). כרגע עיתונאי מרוקאי, אולי חשוב, משמש כתועמלן של העמדה הלאומנית והאנטי פלסטינית.