עקודים על ציר ירושלים, טחנאות וניו יורק

לפני 32 שנה יצא הספר "עקוד" מאת אלברט סויסה, לפני שנה כתב סויסה את החיבור "עקודים זה לזה: געגועיי לישמעאל" הנושא בתוכו מפתחות ביוגרפיים ורעיוניים לספר. האמנים אורלי מלכא ומבארק בושישי מציגים כעת בניו יורק את "עקודים", בתערוכה בגלריה Jenkins Johnson Projects. במהלך העבודה על התערוכה נפגשו השלושה לשיחות ארוכות, והטקסט הבא, שכתב סויסה, מביא כמה מהמחשבות מתהליך העבודה המשותף.

***

האירוניה חוגגת: בזמן שהרומנטיזם האינטלקטואלי המהופך של אדורנו והורקהיימר, בעקבות בודלר ובנימין, כבר החל לקדם את האמן המערבי האידאלי כנווד ומשוטט, אמני המזרח והעולם השלישי טרם נולדו, ובזמן שדלז וגוואטרי החלו לדבר בשבח העקירות והנוודות האינטלקטואלית והיצירתית, אלה רק התחילו ללקק את פצעי הקולוניאליזם הנוראים של בני עמם וארצם. בהמשך, החשיבה הביקורתית על הלאומיות של הוגים פליטים ומהגרים כאדוארד סעיד וז'אק דרידה, מן העבר האחר והאפל של המתרס המערבי, רק סכסכה עד היסוד את השיח, הפכה את יוצרות הגלות וההגירה עד בלי הכר, ולא השאירה אבן על אבן בג'ונגל המושגים וההמשגות המתחדשים והמתהפכים לבקרים של האמנות החדשה. התוצאה: אין שדה מוקשים יותר ערמומי, ממלכד, רב מעקשים ומסוכן במיוחד לאמני העולם השלישי, ואנחנו בתוכם, מאשר שדה השיח העכשווי של האמנות במערב.

ואף על פי כן, אורלי מלכא מניו יורק, מבארק בושישי מעאקא שבמרוקו, ואנוכי יליד טיזנית מירושלים, נפגשים לשיחות וידאו על עקודים זה לזה, על געגועים הדדיים לישמעאל ולישמעאליות, על דימים משוחררים ועל "סחורים" באמנסיפציה, על שכנות שלא אבדה, על שחורות ועבדות, על דם, יין וחלב בין שבטי, ועוד. בינינו דיאלוג ולא דיאלקטיקה, פלסטיקה ולא "אמנות", אירוח ולא גלות, נסיעה ולא הגירה, קבלת פנים ולא ניכור. שפתנו לשון נופל על לשון, שמית אזורית בלולה, ערבית על עברית, מרוקאית באמאזיגית, מוסלמית עם יהודית. אחרי הכל, בני המזרח הננו. דבר אחד למדתי היטב, אין, לא היה, ולא יהיו עוד ברברים, יש אך ורק אמאזיגים, זכרו, אל תאמרו עוד לעולם ברברים, אמרו אמאזיגים, ועיינו "ערך".

בשיחות דמויות עולות ומתערבבות: הפאסיה נושאת המים, סבתה של מלכא לבית אבוטבול; מ'בארק בן זידא, האיכר והמשורר האמאזיגי השחור; טרובדור ומאסטר שירת האחוואש, מרדושה אבי-סרור; יהודי אמאזיגי אגדי בן עאקע כפר הולדתו של בושישי, שריגל את מרוקו למען הקולוניאליזם האירופי; האמות הישמעאליות האנונימיות, זו שהחייתה את אבי בחלב אנקות, וזו שהניקה אותי מדם גופה; דייב העבד הכדר מהקרוליינס של אמריקה שכתב על כדים בתקופת העבדות; ונג'ימה בינת עיוש, בת הכפר תהאלה, שאבי הזקן זיהה כשכנה שלו מתוך צילום פולקלור היסטוריוגרפי של יהודיות אמאזיגיות, וכן הלאה, סביב הבאר של מלכא, על גבי הספינה בבית והסוכה במדבר של בושישי, בעקבות העקודות והעקודים שלא נס ליחם מחיינו, אנחנו מנסים לעקור ולהשיב אלינו כגוף ממשי את מה שאבד לנו בתוך השיח האינסטרומנטלי האנונימי של ההיסטוריוגרפיה האתנולוגית המוזאונולוגית במערב. זו לא נוסטלגיה, לא רומנטיקה, אלא דיבור ופעולה המתפקדים כמים חיים לאודים המוצלים שלנו, ללא תיווך, כאן ועכשיו ולעתיד לבוא.

מן השיח המשולש הזה נולדה תערוכה שאצר האמן החשוב מלקו מוקגושי (Meleko Mokgosi) במסגרת התערוכה הרחבה Figural Realism שאצר ב-Jenkins Johnson Projects בברוקלין, ניו יורק. להלן קטעים מהטקסט שכתבתי לתערוכה.

סוכה במדבר

סוכה ומדבר הן כמעט מילים נרדפות, כנראה עוד לפני לידת האוהל. סוכה היא דחיפות מיידית, אוהל הוא כבר ציוויליזציה רחומה במדבר, של הנוודים. סוכה היא הישרדות, אוהל הוא כבר חיים. זו הסיבה שהסוכה של בושישי במדבר כל כך נוגעת ללב, המינימליזם שלה אינו מושגי, הוא לא מחשבה, הוא מציאותי כמו שרק הישרדות יכולה להיות. מינימליזם כאן הוא המינימום האפשרי. בכך, פעולתו של בושישי במדבר פוגשת באופן מיוחד את מצוות בניית הסוכה: הסוכה היהודית היא לזיכרון היציאה מעבדות לחרות, בעוד שסוכתו של בושישי היא חזרה אל המדבר כמסמן חופש ועירום. אולי להזכיר את העבדות המודרנית דרך המדבר העתיק והטבע הראשוני.

מפגש נוסף שנוצר כאן הוא איחוי מחדש של המעשה הפולחני והמעשה הפלסטי ללא הפרד, מפגש שיסודותיו באמנות המזרח העתיקה. אבל בעוד בסוכה למצוות יש תמיד בעיקר אלמנט של סימון וסמליות, בדומה לאוהל הבדואי ליד בית האבן שבו מתגוררת המשפחה עכשיו, אצל בושישי הסוכה מקבלת פונקציונליות דחופה שתופסת אותך בבטן, גם בגלל הפריט המובחן והבודד בלב הישימון, כאילו תמוה, וקצת כמו שריד של משהו שאבד בלב שומקום (מדבר). בסוכת הקנים הבודדת של בושישי יש תחושה של רוך, משהו מרחם ומרוחם ממש, כי הוא יותר אמיתי וממשי מסוכת מצווה.

השלב הראשון בפעולה זו הוא הצבת מוט מוחזק ב'רוג'ום', שלרגליו פרוש בד לבן. מוט זה ביצירתו של בושישי הוא לא אחר מאשר המטה שהטרובדורים האמאזיגים נושאים בדרך כלל, מטעימים בעזרתו את דבריהם לקהל שומעיהם. ממש כמו מטה משה, אבל בניגוד לטעותו של משה, הם נושאים אותו איתם לדבר אל הסלע ולא להכות את הסלע. זו הסיבה לכך שהמוט נתמך ברוג'ום ואינו תקוע באדמה. רוג'ום היא תלולית אבנים במדבר שנועדה לסמן ציון דרך או קבר. עלינו לזכור שקבר הוא בסופו של דבר ציון מקום/דרך בעצמו, אבל באופן אבסורדי, זוהי נקודת ציון דרך שמסתיימת בדיוק במקום שאותו היא מסמנת.

בניגוד לסיום של הרוג'ום, הבד הלבן הפרוש מתחתיו כמו מסמן גם אפשרויות אחרות: הוא מעיד על תקוות הדרך לפני שציון הדרך יהפוך לסוף פסוק, לקבר. החיבור בין המוט לבד מזכיר, למשל, סירת מפרש. דמותה של המפרשית מזכירה את דימוי המדבר כים אכזב, במובן זה שבמדבר, כמו בים, אין תושבות קבועה אלא רק תנועה ונוודות. כמו כן, מוטות השלד של הסוכה, שלימים יבואו בעקבות המוט, מזכירים את העץ, והקנים המכסים את קירותיו מזכירים את נווה המדבר, נושאים את ההד למה שהמדבר אומר ומשתיק בסופו של דבר. כאן האובדן הוא הטבע היסודי, טבעו של הטבע, נקודת השיבה ותחילת החיים מחדש. כמו שהנעליים של ואן גוך מזכירות את האדמה ואת העבודה, כך המוט שנתמך ברוג'ום מזכיר את המדבר ואת כוח החיים שמתנגד לו. לִכאוֹרָה.

כד על ראשה של אישה

הקשר של הדיוקן העצמי של מלכא עם כד המים על הראש לסוכה במדבר של בושישי הוא כמו ראשוני ומובן מאליו אך בה בעת מסבך מאוד את קריאת מסילת הקשרים של הזיווג המצגי הזה. הכד, או ליתר דיוק המים שבו, הכרחיים לקיום אפילו עוד קודם הסוכה. כמובן, מדובר באחד הדימויים, האישה וכד המים בכל מיני תנוחות, מהקדומים ביותר בהיסטוריה של האומנות ושל האמנות, בציור כמו בפיסול, בין במזרח ובין במערב. במקרא למשל זהו מוטיב החוזר על עצמו במפגשים מכריעים הקשורים בענייני חיתון וגנאלוגיה, הרחק מעיני הפטריארך. בה בשעה שהיופי שהדימוי הזה מקרין אינו מוטל בספק, ולכן הוא דימוי נמכר ביותר כפוסטר אקזוטי הנקשר בעיקר לנשים של העולם השלישי עד עצם היום הזה, הרי שביחד עם מבחר הכדים וכלי החרס השונים המוצגים הלאה מזה, חלקם שבורים חלקם מכילים חלב אם או חלב חיה, יוצרים מצב מורכב בכמה רמות. במישור הפיזי, כד המים על הראש, על מתארו המתעגל, מותח ממשיך ומכפיל את חמוקיה החושניים של האישה וזאת מבלי לדבר על האטריבוטים הארוטיים ומחיי הנפש של המים שבתוך ה'קנקן', כהבטחה. הכד על ראש האישה מכריח אותה לזקוף את גבה ולהרים את חזה, להתרכז בהילוכה קדימה, ולהציגה כך כמחזה יופי לעיניים סקרניות באין מפריע. יתרה מזאת, הצורך בשמירה על הכד יציב על הראש, נתמך לעיתים ביד המורמת ותומכת בו, יוצרים אז בהילוך האישה ערסולי גוף המחיים את אבריה החיוניים ומעוררים את המביט בה בהיחבא.

הדיוקן העצמי של מלכא אינו מתכחש ליופי הכפול, האסתטי והחושני, שב'אישה וכד מים על ראשה', אך הוא חותר לערטל אותו מן האקזוטי או הרומנטי ולצמצמו אל היופי הטבעי ואל עצם הפעולה המיטיבה: עירום הפנים והכתפיים נטולות הקישוטים והאיפור, והחמר המחוספס של הכד מעידים על בגידת היופי והגוף, והמים הצלולים המדומיינים שנשמרים תמיד בכד הפשוט, על הגוף החושני המוסתר, כמו "מגדילים ראש", מכפילים את הראש הנשי ומסמנים אותו בפשטות ובראשוניות של מים צלולים במדבר.

המורכבות האמביוולנטית כאן נובעת מסבך המסרים הנעים אחור וקדם מתוך השחזור ה'יבש' של הדימוי ככזה, כטוען טענה ביקורתית כלפי המבט הסטריאוטיפי המחפצן מחד, כלפי ניכוס אוריינטליסטי אקזוטי מאידך, ובשלישית על אובדן הון תרבותי, וזאת תוך כדי תיקוף וניכוס מחדש של המוטיבים המקיימים אותם. הבאר המלכדת המרומזת בכד, ומספרת סיפור רחב על קהילות וקהילתיות הולכות ונעלמות בעבודה קודמת של מלכא, מעידה על כך. אבל מאידך, מעצם הוראת והזדהות הדימוי עם מלאכה המוטלת על נשים (ועל ילדיהן) בלבד, מסורת ששורשיה קדומים ביותר, נשאלת השאלה אם אין הדימוי כאן חותר תחת עצמו. ואכן, מדהים לחשוב שהדימוי האקזוטי העתיק הזה רלוונטי לחלוטין למציאות של זמננו שבה מיליוני משפחות בכל העולם עדיין אינן מחוברות למים נקיים. ועדיין המלאכה האחראית ומצילת החיים הזאת, ללכת למרחקים ארוכים ולחפש מקורות מים, מוטלת בעיקר על ראשי נשים בלבד.

יתרה מזאת, כמו לעג לרש, את הכדים האקזוטיים ומלאי החן והתרבות מן העבר מחליפים כעת מיני מכלי פלסטיק ענקיים וממוחזרים. כך הדימוי העדכני הממשי שהחליף זה מכבר את הדימוי האקזוטי או המזדהה של מלכא, מכיל בתוכו ניכור כפול – זה של אובדן תרבותי וזה של היות בסכנת חיים מתמדת. יוצא כאילו שיופי הדיוקן העצמי של מלכא הוא בעוכריו, ביחס למציאות הפגומה של ימינו אנו.

את המורכבות הג'נדרית הזאת מבטאת תמונת האב המפתיעה לצד בתו הנושאת על ראשה את הכד של סבתה המרוקאית, אמו של האב, ולשמאלו של האב אנו רואים את תמונת שרידי הסירה הכלואה בתוך בית של בושישי. לכאורה משפט חזותי תעודתי וחידתי, ותמונה משונה למדי. בתמונת האב אנו מזהים היטב את המהגר המזרחי על רקע ארכיטקטורה טיפוסית של שכונות מהגרים ולצדו עץ הצפצפה הצעיר שמזכיר את המוט הנטוע על רוג'ום (בין ציון דרך לקבר) במדבר של בושישי. עץ הצפצפה, כצמח שזיקה לו למים רבים, מתכתב עם הכד (האם) מימינו, וכעץ איכותי המשמש לבניין, עם הסירה של בושישי משמאלו, אבל גם עם מוטות הקונסטרוקציה והסוכה מעל. המהגר, כידוע, נתון תמיד במתח הקיים בין הכרח התנועה והשינוי מצד אחד לבין המאמץ לשמור על המסורת ועל ההון התרבותי שלו מפני אובדן. לעיתים קרובות הון זה הוא פטריארכלי, ביסודו ה"חראם"  וה"חשומה", והוא מונח על כתפי הנשים. מתח זה מסומל כאן בעץ הצפצפה – צמח דו ביתי – כלומר הנושא פרחים נקביים או זכריים. העץ ככזה הוא לכשעצמו סמל פטריארכלי מובהק, הוא מסמל את הגנאלוגיה ואת חוק האב, אך מאחר שמדובר בעץ צעיר ובמהגר צעיר, אין אנו יודעים עדיין איזה סוג של פרחים הם נושאים, נקביים או זכריים.

דווקא תמונת האב המוצגת בזה, ולא תמונת האם, לצד דימוי מסורתי שמרני המזכיר לו את אמו, מרמזת אולי שההתייחסות של הדור שלנו, אנו, נשים וגברים בני המזרח העכשוויים הפונים אל התרבות שלנו, היא יותר בעייתית ביחס אל האב מאשר אל ביחס האם. המורכבות נעוצה בכך שכמו בכל תרבות, כבני מהגרים אנחנו מפנים את מבטנו תחילה אל העתיד, התייחסות מטריארכלית רחמית קיומית, אך ביחס לעבר המדוכא שלנו אנו נוקטים עמדה של הגנה על התרבות שלנו, שהיא בעיקרה פטריארכלית. זו היא לא התגוננות רגרסיבית, אלא הגנה של ממש, ומן הצדק, ועם זאת אנו נתונים בין הפטיש לסדן.

בעמדה הזאת, בדומה לניסיון של לואיז בורג'וואז, אנו נתונים בין הנחיצות של הרס האב לבין רגש עמוק של צורך בהגנה עליו ובבנייתו מחדש. אבל בכל זה עלינו להיזהר מפשטנות יתר, שהרי ב"אנו" יש נשים ויש גברים, יש נשים ביחס לאב ולאם, ויש גברים ביחס לאב ולאם, ויש לכל אחד ואחת מאיתנו יחס מיוחד ומסוים לאב ולאם הפרטיים שלנו.

***

אורלי מלכא, אמנית, נולדה בכפר סבא וגרה בניו יורק. מלכא עוסקת כעת בחיבור בדימויים וטקסט אודות בית משפחתה בן החמישה דורות שבשכונת שערי רחמים בירושלים שהוקדש לבית כנסת. מלכא היא פרופסור לאמנות בתוכנית התואר השני לאמנות חזותית באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. ניתן לראות מעבודתה כאן

מבארק בושישי, אמן רב תחומי, נולד בעאקע וגר בטחנאות, מרוקו. בושישי מציג בתערוכות חשובות בעולם ובעבודתו הוא מתמקד בשיתופי פעולה עם אוּמנים ובעלי מלאכה מקהילות אמאזיגיות שונות. הספר African Art Now, הסוקר את עבודותיו עם כמה מהאמנים החשובים הפועלים באפריקה כיום, ראה אור השנה בעריכת אוסאי בונסו, אוצר אמנות בינלאומית במוזיאון הטייט, לונדון. ניתן לראות מעבודתו באתר הגלריה של בושישי Selma Feriani Gallery 

מלקו מוקגושי, אמן. נולד בבוצאנה, דרום אפריקה וגר בניו יורק. מוקגושי הוא פרופסור לאמנות באוניברסיטת ייל, ניו הייבן, ומכהן בה כראש מחלקת לימודי ציור. עבודתו המתמשכת מ-2013 "אינטואיציה דמוקרטית", הוצגה בגלריה גגוזיאן בלונדון ב-2020, ועוד מעבודותיו אפשר לראות באתר הגלריה Jack Shainman Gallery

אלברט סויסה, נולד בטיזנית וגר בירושלים, סופר ומסאי. ב-1990 יצא לאור ספרו "עקוד" הנחשב בין היצירות החשובות בדורנו בשפה העברית. סויסה כתב מאמרים רבים בביקורת האמנות וכן מסות בפילוסופיה ויהדות. ב-2021 פורסמה המסה "עקודים זה לזה: געגועיי לישמעאל" בכתב העת תיאוריה וביקורת של מכון ון ליר, ירושלים. גרסה מוקדמת של המסה פורסמה בהרצאה שנתן סויסה באוניברסיטת מישיגן בכנס שנערך בה על ספרו "עקוד" ב 2012. מסה זו היא פרק מספר בכתובים, וריאציות ישמעאל. עוד מפרסומיו ניתן לקרוא בין השאר, באתר ערב רב.