להיות (חוקר) מזרחי בחדר מלא מזרחים

"פשוט יכולתי לדבר. בלי דריכות, בלי חשש, בלי התלבטות, בלי לגייס כוח לעימות ובלי הברירה הנוראה של ויתור על הביטוי". כיצד מפגש של חוקרים וחוקרות מזרחים היה למרחב בטוח שחסר כל כך באקדמיה הישראלית
נפתלי שם טוב

"איך זה להיות (סופר) מזרחי בחדר מלא אשכנזים?" שואל אלמוג בהר, והאמת שיש לי תשובה על דרך ההיפוך, איך זה להיות (חוקר) מזרחי בחדר מלא מזרחים. חזרתי כעת ממרכז פרנקל ללימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן, שבה מתקיימת קבוצת מחקר שעוסקת במזרחים ובפוליטיקה אתנית בהובלת פרופ' רות צופר ופרופ' אלה שוחט. למיטב ידיעתי, לראשונה בצפון אמריקה, מתקיימת קבוצה כזו שעוסקת בלימודי מזרחים. אני הגעתי לסמסטר אך הקבוצה פועלת כל השנה האקדמית עם חוקרות וחוקרים מצוינים מדיסציפלינות שונות של מדעי הרוח והחברה, המתמקדים במזרחיות ומזרחים (פרטים על התכנית והמשתתפות/ים).

כשאלמוג בהר ספק שואל ספק מכוון למורכבות הסיטואציה של להיות מזרחי יחיד בחדר/מסגרת/מוסד מלא אשכנזים הוא בעצם רומז למיקרו-אגרסיה שמאפיינת מציאות של להיות מיעוט בתוך רוב. כלנית צאלח חקרה באמצעות אוטו-אתנוגרפיה את ההתנהלות שלה כאישה מזרחית במרחבי האקדמיה הלבנה ברגעי אחרות ש"מדגימים פעולה של מיקרו-אגרסיות על רקע אתניות – מנגנונים פוגעניים שהם מרכיב שכיח בחיים של סטודנטים ואנשי סגל לא-לבנים" (צאלח, 2016, 68). אותן הערות בנאליות, מחוות אגביות, צורות שונות של ביוש, בעצם יושבות, כפי שצאלח מאתרת, על הסוגיה המרכזית שלפיה יש מה שנחשב לידע ואיזה ידע הוא הנחשב. למשל, בתיה שמעוני שכתבה על ספרות המעברות, מספרת על רגע קשה כזה, כשנשאה הרצאה בראשית שנות האלפיים בכנס בינלאומי על נושא מחקרה. פרופסור דינוזאור ותיק ולבן החל לבייש אותה על כך שהעזה לבקר את מפא"י ההיסטורית ואת הנרטיב הציוני, ביקורת שכבר אז היתה בזרם המרכזי של המחקר בארץ, ואף לטעון שנושא המחקר אינו אקדמי, ותהה מי בכלל אישר הצעת מחקר כזו. לצערי, שמעוני היא רק דוגמה מבין דוגמאות רבות שיש למזרחים רבים באקדמיה, של מיקרו-אגרסיות המקעקעות את הידע, את הבטחון העצמי, ובעצם מתחזקות באובססיביות את "הסדר הלבן הישן והטוב". פרדוקסלית, ככל שלימודי מזרחים בשני העשורים האחרונים הפכו לידע אקדמי מקובל, מורכב ומסועף ונוכח בלא מעט דיסציפלינות במדעי הרוח והחברה, כך הבקלאש השמרני של האקדמיה מתעורר לחיים בהיבטים שונים בין היתר בחיי היומיום האקדמי כמיקרו-אגרסיות.

אני מזוהה עם המזרחיות בכמה היבטים. ביוגרפית, לא רק שאני ממוצא מזרחי ונולדתי בשכונת כפר שלם, אלא גם כאיש תיאטרון החלתי את דרכי בתיאטרון הקהילתי לנוער בשכונה. כסטודנט לתואר ראשון בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב בסוף שנות התשעים, למדתי מהר מאוד  שלימודי תיאטרון קהילתי הם מסלול פחות יוקרתי, זניח, שחלק מהחוקרים והסטודנטים הטיל ספק אם הוא בכלל ראוי לכותרת "אמנות התיאטרון". אף שהתקבלתי למסלול משחק היוקרתי והנחשב ביותר, העדפתי ללמוד תיאטרון קהילתי שהיה קרוב אליי מכל בחינה שהיא, דבר שעורר תמיהה והרמת גבות מהסובבים אותי בחוג. לימים, כשנעשיתי חוקר תיאטרון והתחלתי להרצות ולפרסם על מזרחיות ותיאטרון ישראלי בהקשרים שונים באקדמיה, לא פעם מצאתי את עצמי בעמדה מורכבת.

הדיבור הישיר על מזרחיות בצורה ביקורתית במרחב האקדמי מייצר מתח מתמיד ביחס לתגובה ועד כמה היא תבטא אי נחת, כעס, התנגדות ובעקבותיה מיקרו-אגרסיות

לעתים היה מי מבין החוקרים או הסטודנטים באירועים שונים כמו כנסים, סדנאות, קבוצות מחקר וכדומה, שמילא את תפקיד שומר הסף בהתמסרות מלאה. למשל, תלמיד מחקר שביטל לגמרי את עבודתי על תיאטרון מזרחי אמר: "אין דבר כזה תיאטרון מזרחי. יש תיאטרון טוב או רע", טיעון שכבר הכרתי דרך פסטיבל עכו, שמרבית הביקורת השמרנית נגדו הייתה שאין דבר כזה תיאטרון אחר, יש תיאטרון טוב או רע. זוהי כמובן אמירה אגרסיבית וחסרת שחר, שהרי איכות אמנותית היא נגזרת של ערכים תרבותיים ותיאטרוניים שהם חלק מהדינמיקה של פוליטיקת התרבות המקומית. לרוב, אמירות כאלה תפקידן להשתיק את הדובר בשמה של אוניברסליות מדומה, שמסתירה את ההתמערבות של התיאטרון הישראלי.

נפתלי שם טוב
פרופ' נפתלי שם טוב במישיגן

באופן כללי, לדבר על מחקר שעוסק בלימודי מזרחיות כחוקר מזרחי בחדר מלא אשכנזים, כלומר במרחב אקדמי לבן, רווי היררכיות של דרגה ותואר, שבצדו הסמוי והאפל חשבונות אישיים, פוליטיים ואידיאולוגיים שונים, הנוטה לשמרנות ומתהדר בנוצות של ליברליות, זו חוויה מורכבת. לרוב אני נמצא בדריכות. אורנה ששון לוי ונסים ליאון (2022) מתארים את מצבו של המזרחי המובילי שהגיע בדרך חתחתים אל המעמד הבינוני, כמי שנמצא בדריכות מתמדת שמא המזרחיות שלו תצוץ כמופע סטיגמתי, משפיל, מבזה ומבייש. פרדוקסלית, דריכות זו מאפיינת גם את המצב ההפוך. הדיבור הישיר על מזרחיות בצורה ביקורתית במרחב האקדמי מייצר מתח מתמיד ביחס לתגובה ועד כמה היא תבטא אי נחת, כעס, התנגדות ובעקבותיה מיקרו-אגרסיות. למעשה, כמעט תמיד במצבים אלה אני ממולכד בצומת שבו שלוש דרכי תגובה ומתלבט מה לעשות: האם להתעמת, להתווכח, להתנגד ולעמוד על שלי? האם למתן ולרכך את הטיעון, לומר שיש צדדים רבים לדיון וכדומה? או האם פשוט לשתוק עד יעבור זעם?

אז מה קרה במישיגן? קבוצת המחקר על מזרחים במישגן הייתה בין הפעמים הבודדות בחיי שבהן כלל לא נאלצתי לעמוד בצומת שלוש הדרכים, פשוט יכולתי לדבר. בלי דריכות, בלי חשש, בלי התלבטות, בלי לגייס כוחות לעימות ובלי הברירה הנוראית של לוותר על הביטוי. השיחה והמשוב, התמיכה והפרגון יחד עם הקריאה המעמיקה, כולל חילוקי דיעות אקדמיים ואידיאולוגיים, אפשרו לי להרגיש משוחרר מכובד המבט והמילה של "חדר מלא אשכנזים". הנחיצות של מרחבים בטוחים כאלה, שמאתגרים אינטלקטואלית ורגישים חברתית, שעוזרים להתפתחות ומקיימים דיאלוג מעמיק חסרים כל כך למזרחים ולמזרחיות באקדמיה הישראלית ובלימודי יהדות וישראל בעולם. החוויה הזו מעצימה ומשרטטת מרחב חדש ובלתי מוכר עבורי. בלימודי תיאטרון, הפמיניסטית היהודייה-אמריקאית ג'יל דולן טבעה את המונח "אוטופי-פרפורמטיבי" – רגע באירוע התיאטרוני שבו מתממש בפועל, לא כייצוג, אלא כחוויה אמיתית מצב חברתי שלא קיים במציאות שמחוץ לתיאטרון, מצב שבדרך כלל מקווים למימושו בעתיד. זהו מצב זמני כמובן שמתקיים רק בזמן האירוע ובסיומו הוא מתפוגג, אבל נותן למשתתפים בו לחוות שוויון, חירות ואחווה. הקבוצה במישיגן מימשה עבורי רגע כזה, מעין בועה או חממה זמנית, וסימנה עבורי כיצד עשויה להיות אקדמיה שאינה אגרסיבית, תוקפנית ובעיקר מכירה בידע המזרחי כלגיטימי ובדובריה כחלק בלתי נפרד ממנה.

פרופ' שם טוב הוא ראש המחלקה לספרות אמנויות ולשון באוניברסיטה הפתוחה. פרסם מאמרים וספרים על תיאטרון ישראלי.

***
צאלח, כלנית. 2016. "אז מה כבר קרה? אוטואתנוגרפיה של מיקרו-אגרסיות על רקע אתני", תיאוריה וביקורת, 46: 67—90.

שמעוני, בתיה. 2008. על סף הגאולה: סיפור המעברה דור ראשון ושני. תל אביב: דביר.    

ששון לוי, אורנה ונסים ליאון. 2022. "לקראת תאוריה של דריכות אתנית" בתוך: ההד המזרחי במרכז הישראלי (עמ' 21—44),
עורך: גיא אבוטבול, ירושלים: כרמל.

 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.