הלוטוס הלבן והממשלה המתגבשת

תחושות של אי נחת, טרדות וכאב עמום מלוות את הצפייה בסדרה, והן מתגברות כשעורכים את ההקבלה בין המתרחש על המסך לבין הפגיעה בזכויות הפרט המתגלמת, למשל, בתיקון לחוק איסור האפליה
מאיה מיכאלי

בטור שכתב ב-16.12 בעיתון הארץ קרא רוגל אלפר לאזרחי ישראל להתעורר, לאור הביקורת הנוקבת של היועצת המשפטית לממשלה על "בליץ החקיקה של הממשלה הנכנסת", וסיכם במילים: "זו פשוט איננה בשורה שמיד לאחר קבלתה חוזרים הביתה, מטגנים שניצלים, מקפלים כביסה, רואים 'הלוטוס הלבן' והולכים לישון. תשכחו לרגע אחד ממה שקרה לדמויות בדויות באתר נופש בסיציליה. הקשיבו לבהרב־מיארה. זה קורה עכשיו. במדינה שבה אתם חיים ומגדלים את הילדים שלכם. זה דחוף יותר".

ובכן, צודק אלפר, צפייה בסדרות אינה יכולה להמיר אקטיביזם פוליטי ופעולה בעולם. אבל חלק מההתנגדות לכל מה שמבקשת הממשלה החדשה לקדם הוא דווקא הארת האופן שבו יצירות אמנות (והלוטוס הלבן בהחלט ראויה להיקרא כך) יכולות לאפשר התבוננות וחשיבה אלטרנטיביות על המציאות, ולהשפיע על האופן שבו אנחנו תופסות מצבים, התרחשויות, יחסי כוח ומערכות יחסים, ולפיכך – לשנות אותנו ואת סביבתנו. לדמויות הבדויות באתר הנופש יש דווקא מה להציע, לטעמי, לצופים והצופות הישראלים והישראליות, והצפייה בסדרה לא חייבת לעודד אסקפיזם והתכנסות למרחב הביתי.

אתייחס כאן דווקא לעונה הראשונה, המתרחשת בהוואי, אבל אתחיל מהסוף שלה. בסצנה המתרחשת בשדה התעופה קוראות פולה ואוליביה, כדרכן, ספרים שסטודנטיות ביקורתיות למדעי הרוח ולמדעי החברה נוהגות לקרוא. אוליביה קוראת את כתבי לאקאן ואילו פולה קוראת את שיח על קולוניאליזם מאת ההוגה, המשורר, הפוליטיקאי והפעיל החברתי הצרפתי יליד מרטיניק, אמה סזר. ספר זה של סזר, שדווקא לא נוהגים ללמד בפקולטות למדעי הרוח בישראל, והוא גם לא תורגם לעברית (בשונה מכתביהם של אדוארד סעיד ופרנץ פאנון; סזר הוא בעצם האב הרעיוני והרוחני של פאנון) יכול להיות מפתח להבנת רבדים רבים של הסדרה.

ההתנהגויות האלימות של האירופאים בקולוניות חלחלו כמו רעל לעורקיה של אירופה, השחיתו אותה ואיפשרו, או אפילו יצרו, את הפשיזם ואת הנאציזם

ספרו של סזר ראה אור ב-1950. בשנה זו התרחשו תהליכי דה-קולוניזציה באפריקה, אסיה ודרום אמריקה, וקולוניות רבות היו בעיצומן של התקוממויות כנגד האימפריות ששלטו בהן. הספר נכתב בתוך גל זה של מרידות כאשר האימפריות הגדולות על סף קריסה, בין השאר כתוצאה ממלחמת העולם השנייה שהותירה את אירופה בכאוס חומרי, רוחני ופילוסופי ודלדלה את כוחותיה ואת יכולותיה לתחזק את הקולוניות, לשלוט בהן ולמנוע הפרות סדר מסוג זה. בהמשך לחנה ארנדט השתמש סזר במושג "אפקט הבומרנג". לטענתו, ההתנהגויות האלימות של האירופאים בקולוניות (אונס, עינוי, אלימות קיצונית) חזרו אל היבשת, חלחלו כמו רעל לעורקיה של אירופה, השחיתו אותה ואיפשרו, או אפילו יצרו, את הפשיזם ואת הנאציזם. להשחתה הזאת אחראית גם ההבניה של אנשי הקולוניה כלא תרבותיים, ברבריים וראויים ליחס של חיות. היא שהעניקה לגיטימציה להיררכיות בין בני אדם ולהתנהגות מסוימת אל מי שנתפסו כנחותים בהיררכיה.

הלוטוס הלבן גם נפתחת בשדה התעופה. שיין, נאה וגבוה, משיב בחוסר רצון לשאלות של זוג מבוגר על הנופש שלו. הוא מאשר את השמועה על רצח במלון שבו התאכסן ומשיב בגסות מעוררת חשד כאשר הוא נשאל היכן אשתו עמה נסע ל"ירח דבש". לאחר מכן הוא ניגש לחלון ומתבונן בארון מתים על גלגלים המוכנס לאיטו אל המטוס. האפקט הראשוני הנובע מכך והמלווה את הצופה לאורך ששת פרקי הסדרה הוא כי רייצ'ל, אשתו היפה של שיין, היא הגופה. היפותזה זאת זוכה לחיזוק לאור היחסים המתערערים בין השניים ותחושותיה הגוברות של רייצ'ל כי "עשתה טעות", כפי שהיא אומרת, כאשר התחתנה עם שיין, ותגובותיו התוקפניות והנסערות לתובנה הזאת שלה. אלא שהפרק השישי עתיד לחשוף כי רייצ'ל בחיים וכי היא מחליטה לחבור לשיין ו"להיות מאושרת" על אף שברור לה שבחיים עמו היא עתידה להיות לא יותר מ"קישוט" לבעלה (במלוא מובן המילה) העשיר ולוותר על עצמה. במובן מסוים הרושם הראשוני, המרחף לאורך הסדרה כולה, אינו מוטעה – בהחלטתה להישאר עם שיין רייצ'ל מוותרת על החיים, היא ממיתה חלקים רבים בעצמה. והיא לא הדמות היחידה שעושה זאת.

האורחים ב"הלוטוס הלבן" מתאפיינים ביחס נצלני ומחפצן כלפי הילידים והילידות. הם משתמשים בנפשם, בגופם וברצונם הטוב כדי לממש שאיפות כמוסות

סזר היה בין הראשונים שהבינו את הקולוניאליזם כפוגע באופן עמוק לא רק בנפשו של הנכבש אלא גם בזו של הכובש. אבל, הספר שלו מפנה אצבע מאשימה כלפי האירופאים שבחרו להכחיש זאת ולפיכך הוא אינו מבלבל בין הקורבנות למקרבנים. החיבור שהוא מייצר בין הכחשת האלימות הקולוניאלית לנאציזם אינו מעורר אמפתיה כלפי המקרבנים, ואינו מאפשר להם לטעון לקורבנות, הוא גם אינו מאפשר לחשוב על הרמוניה ושיוויון בין מעוולים לקורבנות. הספר שלו מראה בפשטות כיצד אלימות עתידה לשחזר את עצמה ולפגוע גם במי שמפעילים אותה.

האורחים במלון "הלוטוס הלבן" מתאפיינים ביחס נצלני, אינסטרומנטלי ומחפצן כלפי העובדים והעובדות הילידים והילידות. הם משתמשים בנפשם, בגופם וברצונם הטוב של בני ובנות המקום כדי לממש שאיפות כמוסות, לחשוף צדדים מוסתרים באישיותם, להתקרב זה לזה, ולהשתחרר, על חשבונם. כך, למשל, טניה שהקשר שלה עם בלינדה, מנהלת הספא, מאפשר לה לעבור תהליכים רגשיים, כמו פרידה מאמה המתה והתחלת קשר מיטיב עם גבר, בעת שהיא מלהיבה את בלינדה בהצעה לממן עבורה הקמת מרכז טיפולי שהיא תנהל ושיחלץ אותה מחיים אפורים וסיזיפיים ויאפשר לה לממש את כישוריה, ולאחר מכן מתנערת מן ההצעה, מבלי לראות את האכזבה העמוקה ואת הכאב של בלינדה; כך גם פעולות של התנגדות מטעם העובדים מנוכסות לטובת צרכיהם של האורחים. אפילו הפריצה של קאי לחדר של משפחת מוסבאכר וגניבת הצמידים של ניקול מסתכמת בכך שהיא מאפשרת למארק להיות פעיל ו"להציל" את ניקול, מקרבת בין בני הזוג המרוחקים ומאחדת את המשפחה, למרבה אכזבתה של פולה, המשתמשת אף היא בקאי במובן מסוים כאשר היא מסייעת לו לגנוב ומעודדת אותו לעשות כן, בין השאר כדי לנקום בבני המשפחה, ולהתחבר לזהות האתנית שלה מבלי לחשוב על התוצאות האפשריות עבורו; גם קווין, הבורח מהוריו ברגע האחרון בשדה התעופה ובוחר להצטרף לחבורה של חותרי קאנו מקומיים, משתחרר בעצם רק באמצעות אימוץ זהותו של "האחר" הפראי, המחובר לטבע והלא מתורבת, לכאורה.

סזר הצר על כך שהמערב לא השכיל ללמוד מהתרבויות האפריקניות וסבר שהתרבויות יכלו לפתח ולהעשיר זו את זו, לו היה מתקיים ביניהן מפגש של ממש ולא כיבוש, יחסי ניצול ושליטה

אבל, היחס הנצלני מייצר "אפקט בומרנג" ומחלחל גם לחייהם של אורחי המלון. במובן מסוים המוות שעמו מתחילה ונגמרת העונה, משתכן בנפשותיהן של כל הדמויות ועל אף היותן עשירות, מוצלחות ויפות, ולמרות שרוב חלומותיהן מומשו, או עתידים להתממש, אין בהן "חיות" במובן של שמחה, ספונטניות, ויכולת אמיתית להכיר ולהתקרב. כך, שיין העיוור לסבל של כלתו הטרייה ואינו מסוגל לראות את הצרכים, הרצונות והקשיים שלה; אוליביה המתעללת בקווין אחיה מילולית ואף מגרשת אותו מהחדר ומאפשרת לו לישון לבד בחוף; ומארק המשתף את קווין בפרטים אינטימיים על מערכת היחסים בינו לבין אמו, הפוגעים בנפשו ויוצרים ריחוק במקום אחווה בין האב לבנו.

סזר הצר על כך שהמערב לא השכיל ללמוד מהתרבויות האפריקניות וסבר כי התרבויות יכלו לפתח ולהעשיר אחת את השנייה, לו היה מתקיים ביניהן מפגש של ממש ולא כיבוש, יחסי ניצול ושליטה. בדומה לכך, גם בהלוטוס הלבן יחסי הניצול עם עובדי המלון אמנם מייצרים שחרור מיוחל עבור חלק מדמויות האורחים, אבל באופן זמני בלבד. שכן מטבעם, יחסים המתאפיינים בניכוס ובניצול אינם יכולים לאפשר גדילה, התפתחות או למידה. כך, השחרור של קווין עתיד להסתיים כאשר יחזירו אותו הוריו העשירים לניו-יורק; הניכור בין בני משפחת מוסבכאר אמנם מתפוגג זמנית בזכות הגניבה, אך ברי כי אינו עתיד לייצר קרבה של ממש; גם טניה המוצאת אהבה בזכות הקשר המיטיב והטיפולי שיצרה עם בלינדה, מגלה כי התאהבה בגבר גוסס, יחסים שישחזרו את חוויית הנטישה שממנה היא חרדה.

הצפייה בהלוטוס הלבן מותירה תחושות של אי נחת, טרדות וכאב עמום. בהקשר המקומי, ניתן לקשר את חוסר הנחת להבנה כי הגזענות המוחצנת והבוטה, החקיקה הפרסונלית ומתן הלגיטימציה הפומבית לפשעיו של מי שעומד בראש הממשלה החדשה אך מהווים "אפקט בומרנג" הנובע משנים של הכחשה והרחקה מעין של פלסטינים, מהגרי עבודה ופליטים, המאפשרת את הקיום כאן. השפעתם המחלחלת והמרעילה של הניצול, הפשיזם והגניבות אינה יכולה עוד להיות מוסתרת.

אמה סזר מציע את החיבור לעבר הקולוניאלי כמעין "תרופה" ואפשרות לריפוי. זיכרון האלימות של הקולוניאליזם שסזר מציע, יכול, לדבריו, לאפשר גם התמודדות עם פשעי הנאציזם. אנחנו עוד רחוקים מריפוי, אבל אולי בתוך האבל על הפגיעה הקרבה בבית המשפט העליון, על חוק בן גביר לתיקון פקודת המשטרה, או על התיקון לחוק איסור האפליה של סמוטריץ', כדאי להכיר בכך שאלו ממשיכים את הפשעים והגזענות שקדמו להם, ואיפשרו ואפילו יצרו אותם. במובן הזה צפייה בהלוטוס הלבן יכולה לאפשר לנו להבין כי הקו המפריד בין הכפפה, ניצול ושיעבוד של הזולת המרוחק לכאורה לבין חיי יום יום של ניכור בין אישי, פגיעה בזכויות הפרט וכפייה של אידאולוגיות ואמונות, מטושטש הרבה יותר מכפי שנדמה. למעשה, הוא לא קיים.

ד"ר מאיה מיכאלי מלמדת במחלקה לספרות, לשון ואמנויות ובתכנית לתואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה, מתרגמת וכותבת

הלוטוס הלבן
הלוטוס הלבן. צילום באדיבות HOT ו-NEXT TV
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.