כסף, כבוד וכוח: על תפקיד הציונות ביחסי אשכנזים-מזרחים-ערבים

שושנה גבאי קוראת את "שונאים סיפור אהבה", וטוענת שבמשולש היחסים שבו עוסק ספרו של הלל כהן יש גם צלע רביעית – הציונות – שקיבלה את כוחה עם כינון המנדט הבריטי
שושנה גבאישושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

בספרו החדש "שונאים סיפור אהבה", מתאר פרופ' הלל כהן, דרך אירועי אלימות שקרו בארץ, את מערכות היחסים הפוליטיות מתחילת הציונות ועד היום בין שלוש קבוצות אתניות: אשכנזים, מזרחים ופלסטינים בארץ ישראל/פלסטין. מעין היסטוריה מנטלית, המתארת נרטיבים מנקודות מבט של כל הצדדים בו בזמן, וכיצד הם נתפסים על ידי הצד השני. בעיקר התמקד כהן ביחסי ערבים-מזרחים, והטענות הבסיסיות שלו הן ש"השתייכות עדתית משפיעה על עיצובן של תודעה פוליטית וזיקה חברתית כלפי ערבים", וכי המזרחי "עיצב את דרכו לא רק אל מול הערביוּת, אלא גם מול הזרם המרכזי בציונות (האירופי במוצאו והאשכנזי בהווייתו)". כמו כן, מדבר כהן על "שאלת מקומם של האשכנזים בעיצוב יחס זה".

בטענות אלו נפקד תפקידה המכריע ביותר של הציונות, כתנועה שחוללה שינויים דרסטיים בחיי שלוש הקבוצות ילידות הארץ: פלסטינים, יהודים מזרחים ואשכנזים. הציונים אינם רק קבוצת מהגרים אתנית. הם מגיעים ארצה כתנועה אידיאולוגית מאורגנת עם מבנה כוח שלטוני על מוסדותיו. גם אם הציונות נוסדה בצלמה ובדמותה של מזרח אירופה ומייסדיה הם אשכנזים, הרי מקור כוחם של אשכנזים אלו ופעילותם נובע מהמבנה הציוני שבו התארגנו, זה שהפך אותם לשליטים, ולא מאשכנזיותם. ועובדה היא, שמאז ועד היום יש תחרות בין הציונים האשכנזים החיים בארץ מי היא האליטה הציונית ולא מי יותר אשכנזי, ואפילו היהודים החרדים האשכנזים שבתחילה התנגדו לציונות הצטרפו כעת לתחרות. ולכן הבחירה של כהן לקרוא להם אשכנזים מבלי לקרוא להם במאפיין המהותי ביותר שלהם, גם בעיני עצמם – ציונים – מטשטשת את תמונת יחסי הכוח שהתקיימו בין הקבוצות.

אירועי האלימות הראשונים שכהן מתאר, ושהתרחשו בסוף ימי השלטון העותומני, מתאימים לטענה שלו, שלפיה כל קבוצה אתנית עצמאית מחליטה על דרך פעולתה; קבוצת המהגרים היהודים-ציונים ממזרח אירופה יוזמת עימותים נגד ילידי הארץ הערבים, ולפחות חלק מהיהודים הילידים בוחרים לעמוד נגד הציונים ולצד הערבים, שכניהם ובני ארצם.

עצמאות זאת של קבוצת היהודים הילידים נגמרת באבחה אחת ב-1917. הבריטים כובשים את הארץ ומפרסמים את הצהרת בלפור ובה תמיכה של האימפריה הבריטית בהקמת ריבונות יהודית בלבד. ליתר דיוק, הקמת ריבונות ציונית. הבריטים ראו בציונים, ולא בתושבי הארץ הספרדים או האשכנזים, את מנהיגי העם היהודי, ניהלו איתם משא ומתן פוליטי והעניקו להם כוח ותקציבים, אף שרבים מהם לא חיו בארץ. גם היהדות הבינלאומית החלה להעביר את תרומותיה ישירות למוסדות הציוניים כדי שיחלקום כראות עיניהם כפי שמציין כהן.

תיאודור הרצל עם חברי הוועד המפקח
תיאודור הרצל עם חברי הוועד המפקח של בנק אוצר התיישבות היהודים, 1900. צילום: לע"מ

החלטת הבריטים לא לתת ריבונות מקבילה לילידי הארץ הערבים, שהיו 90% מבני המקום, משמעה נישול מכוון של הערבים לטובת הציונים בידי המעצמה הקולוניאלית השלטת, ובפועל – הכרזת מלחמה נגדם. אבל מה שגרם לאויבות בין הציונים לבין תושבי הארץ הפלסטינים הייתה הגישה הציונית עצמה, שעוד לפני בוא הבריטים הייתה גישה מתעמתת כלפי תושבי המקום הערבים ומתבדלת מהם. מדובר בתוכנית ציונית סדורה, שלפיה על היהודים להגר לארץ, להשתלט על כמה שיותר אדמות, ולהשיג רוב יהודי למען הקמת ריבונות יהודית, מופרדת לחלוטין, למרות התנגדות האוכלוסייה הערבית המקומית. אין דרך להשיג מטרות אלו בלי שימוש בכוח ונישול.

מרגע הגעת הציונים, הם אינם מתעניינים בתושבים המקומיים הנראים בעיניהם נחותים, וגם לא בידיעת שפתם, הליכותיהם ומנהגיהם. הציונים ראו רק את האדמה מול עיניהם וחשבו שהאנשים היושבים עליה לא צריכים להיות שם. מצב זה נמשך כל עוד המתיישבים הציונים הסתדרו עם הפיאודלים, בעלי הכוח המקומיים, קנו מהם אדמות, נישלו את האריסים והתיישבו בהן. אולי היו כאלה מתוכם שאפילו ריחמו על העניים שנישלו מאדמתם. ברגע שהמקומיים מתחילים ל"הפריע", ואף להתנגד לתוכנית הציונית לנישול ולקניית אדמותיהם, או אז המתיישבים הציונים מפסיקים להתעלם מקיומם, והם נענים בכוח הזרוע מצד הבריטים ומצד הציונים. מנקודת המבט של המתיישבים הציונים, שראו בעצמם שוחרי שלום שרק רוצים להתיישב בארץ, אין להם ברירה אלא להפעיל כוח נגד המקומיים, לנשל, לגרש ולהרוג בהם. כלומר מחויבים להפעיל אלימות כדרך חיים.

הבריטים ראו בציונים, ולא בתושבי הארץ הספרדים או האשכנזים, את מנהיגי העם היהודי, ניהלו איתם משא ומתן פוליטי והעניקו להם כוח ותקציבים, אף שרבים מהם לא חיו בארץ

ולכן צריך לראות את רצף ההתפרצויות האלימות כשיטה מבנית ולא כאירועים ספורדיים כמצטייר בספר. הקבוצה הציונית השולטת, הנעזרת בשנים הראשונות בגב הרחב של האימפריה הבריטית, מנהלת מדיניות של אלימות מאורגנת מלמעלה, הנובעת מהאידיאולוגיה שלה, ולא כמדיניות תגובתית. למעשה, כפי שטען כהן במקום אחר, הזכות להפעיל אלימות מסמלת עבור הציונים את ריבונותם על המקום. יוצא מזה שאלימות לפי האידיאולוגיה הציונית מהווה שטר בעלות על הארץ.

מדובר בתשתית יחסים חדשה לחלוטין בין היהודים והמוסלמים, שלא הייתה קיימת לפני בוא הציונים. ולא שלא היו אירועים אלימים של שוד, גזל ורצח לפני בוא הציונים אלא שאז אכן היה מדובר באירועים ספורדיים, לא בשיטה ולא במדיניות של אף צד, ואלו נפתרו בעזרת השלטון.

יש חשיבות רבה לגילויים הרבים בספר ולעושר הארכיוני המרתק שדרכו מציג כהן באופן בהיר את תודעת כל הצדדים. אין ספק שכתיבה של היסטוריה משותפת תורמת להבנת אירועי העבר יותר מאשר סיפור חד צדדי, אולם צריך לזכור שהצגת תחושות של כל אחת מהקבוצות יכולה להיות מובנת בטעות כסימטריה ביניהן. ולכן בהתחקות אחרי אירועי אלימות, שהיא שביל המלך שדרכו טווה כהן את הסיפור המשותף, צריך לציין כי לא מדובר במתח סימטרי בין קבוצות חברתיות שונות, אלא במתח בין בעלי הכוח לבין מתנגדים/נשלטים.

שונאים סיפור אהבה, הלל כהן
ספרו של הלל כהן

 כמה טבעי הוא הרגש הלאומי?

השלטת הבריטים את הציונים על קהילת היהודים המזרחים בני הארץ מדלדלת את כוחה ומפרקת אותה. בהיעדר קשר ישיר כמו שהיה עם השלטון העותומני ובהיעדר תקציבים, מאבדים מנהיגיה את השפעתם ואת סמכותם. בד בבד מתחילה הגירה מאסיבית של יהודים ממזרח אירופה, המשנה את האיזון הדמוגרפי הפנים-יהודי לטובת האשכנזים. מאות בשנים היו הספרדים-מזרחים רוב קהילת היהודים בארץ, בניגוד להיותם מיעוט זעיר מכלל היהודים בעולם (מיעוט שגדל מעט אחרי מלחמת העולם השנייה).

בשם הלאומיות היהודית דורשים הציונים מתושבי הארץ היהודים, הנטועים איתן במקום ומשולבים באורחותיו, לקרוע עצמם מבני ארצם ושכניהם הפלסטינים. הם דורשים שיסתפחו אליהם תחת שלטונם, וישילו מעצמם את שפתם, מנהגיהם ואת תרבותם ויהפכו למה שמכונה בשפתם "אדם חדש" כלומר ציוני.

כהן מתאר את הלאומיות כעניין טבעי: "הכל מתחיל מרגש, הלאומיות היא רגש, אני לא רוצה שזרים ישלטו עליי". מאחר שרגש לאומי אינו טבעי וקדמוני אלא יציר חדש של התרבות המערבית של המאות ה-18-20, הוא היה זר, ולא "טבעי" לילידים היהודים (מזרחים ואשכנזים) בתחילת המאה ה-20, המורגלים כבר מאות בשנים במרחב האימפריאלי העותומני המשותף לכל העדות והדתות שנשענו למען ביטחונם על שליט סוברני.

היהודים בני המקום אמנם לא היו לאומיים, אבל היו פטריוטים, נאמנים לחברה שבה חיו, ומסורים לה. הם הרגישו בבית במרחב העותומני למרות שהתפללו בבית הכנסת לשיבת ציון, מה גם שבסוף תקופת העותומנים כבר הוכרז על שוויון בין כל הדתות והעדות. ולא רק זאת, אלא גם הלאומיות הערבית המתפתחת בתקופה זאת היא רפובליקנית מכילה כפי שמציין כהן, כלומר שהמכנה המשותף של האזרחים ממשיך להיות שיוך גיאוגרפי ותרבותי, במעין המשכיות למבנה העותומני. אם ניקח את מצרים לדוגמה, הסיסמה המרכזית של המפלגה הלאומית שם הייתה "הדת לאלוהים המולדת לכולם". לכן המחשבה הפטריוטית של בני הארץ היהודים היא "מי שקרובים אליי הם בני הארץ המוסלמים ומי שזרים לי הם הציונים המוסקובים".

לספרדים/מזרחים ילידי הארץ היו שתי ברירות פוליטיות אחרי 1917: להצטרף לערבים ולהילחם בציונים או להצטרף לציונים שמאחוריהם השלטון הבריטי ולהילחם בערבים

הציונות הציעה לבני הארץ היהודים לאומיות מזרח אירופית, המנוגדת באופן חריף לפטריוטיות מרחבית-מקומית. במקום נאמנות למקום ולכל בני ארצך, נאמנות לבני האתנוס/הדת שלך בלבד. היהודים המקומיים זיהו עצמם כקבוצה דתית ואת האתנוס שלהם לא זיהו עם המונח "לאום". כמו כן לא חשבו באופן "טבעי" כי ללאום יש "זכות" למדינה/ריבונות, כלומר התייחסות למדינה האתנוקרטית כאל המדינה האידיאלית וה"טבעית" שאליה יש לשאוף. מדינה המזוהה עם "הרוח" וההיסטוריה של אתנוס מסוים, רעיון שהתפתח באירופה החל מסוף המאה ה-18 והגיע לשיאו בעשורים הראשונים של המאה ה-20, הייתה זרה ומוזרה להם.

כך קרה שאף שהיהודים בני הארץ כבר הצהירו על עצמם כציונים, הם המשיכו לתקופת מה לפעול מתוך המנטליות הפטריוטית-ערבית שלהם: ביקשו להמשיך להוציא עיתונים בערבית, ביקשו להתאגד באיגודי עובדים יחד עם הערבים, ביקשו שכולם ילמדו ערבית, שפת המקום, והיו מהם שביקשו גם לערבים בית לאומי כפי שמתואר בספר. פטריוטיות זאת של היהודים המזרחים בכל ארצות האסלאם לא סתרה כלל את הסולידריות שהרגישו לאורך מאות שנים לכל קהילות היהודים באשר הם. זה היה למעשה מצבם ה"טבעי" לפני שהציונות הלאימה רגשות אלו לעצמה בלבד.

לא רק שהלאומיות הציונית לא הייתה רגש "טבעי" עבור יהודי המזרח, אלא שלמרות שעברו במהירות לחסות תחתיה, עדיין לקח שנים ומחיקת הזהות העצמית כדי להפנים את התביעה לנאמנות מוחלטת לריבונות האתנית-יהודית המתבדלת ולאינטרסים שלה.

תפקידם לבצע, לא לחשוב

לכל מקום שאליו מגיעים מהגרים, הם נדרשים להשתלב באורחות חיי הארץ החדשה, ולהסתגל לאנשיה, למנהגיה ולשפתה. הם יכולים גם לבנות לעצמם קהילה נפרדת (היהודים החרדים, למשל). אבל המתיישבים הציונים אינם מתנהגים כמהגרים: "עלייה שלא באה להשתלב אלא לעצב", כמו שכותב כהן (עמ' 122), כלומר לשלוט. משמעה של תוכנית עיצוב זאת היא בין השאר להכריח את תושבי הארץ היהודים להסתגל אליהם ולא להפך. יש תוכנית סדורה מראש להכנעת תושבי הארץ היהודים המזרחים/ספרדים, הנדרשים להמיר את תודעתם לחלוטין כדי להרגיש ולחשוב כמו הזרים הציונים. כהן גם כותב כי "כדי להשתלב בפעילות הציונית נדרשו המזרחים להיות לא הם, לוותר על זהותם" (עמ' 108). כלומר גם לדבריו מדובר בתהליך שונה מהטענה המרכזית המצומצמת שלו על המזרחים כ"מגיבים לזרם המרכזי בציונות או לזרם שולי בציונות".

המאפיין החשוב במנטליות הספרדית-מזרחית בזמן העותומנים היה התייחסותה לפלסטינים כשווים. עיקרון זה הבדיל אז באופן מוחלט בין המזרחים והאשכנזים הילידים לבין המתיישבים הציונים

מדובר כאן למעשה בכפייה ולא כפי שכהן כותב שהציונים רק "מציעים", לקבוצה שלדעתם אין לה רגש לאומי, ככתוב בספר להצטרף אליהם. אסימילציה זאת מבוצעת באמצעות הפעלת שוט של אמצעים כלכליים ואחרים. כך קרה גם באירופה במהלך המאה ה-19 כאשר היו צריכים פעמים רבות להשתמש בכוח כפייה כדי לאלץ קבוצות אוכלוסין להיכנס תחת המטרייה הלאומית.

לספרדים/מזרחים ילידי הארץ היו רק שתי ברירות פוליטיות אחרי שנת 1917: להצטרף לערבים ולהילחם בציונים או להצטרף לציונים שמאחוריהם עומד השלטון הבריטי ולהילחם בערבים. ייתכן שבני הארץ המזרחים היו מצטרפים לציונים מרצונם, אבל בפועל – לא הייתה להם ברירה.

משמעותה של החלטה דרמטית זאת היא הפיכת בני הארץ שחייהם היו משורגים יחד עד עתה לאויבים וזרים. גישת ההתעמתות הציונית לא אפשרה ניטרליות, לא לתושבי הארץ היהודים ושנים ספורות לאחר מכן גם לא לקהילות היהודים במדינות האסלאם. אלו התפרקו אחרי הקמת מדינת ישראל, והציונים הפכו בעצמם למנהיגי הקהילות, ישירות או באמצעות נאמנים בני הקהילות מאז ועד היום.

הלל כהן
הלל כהן. צילום: אבשלום כהן-בר

כהן מציין כי לדעת המתיישבים הציונים זאת הייתה דרישה סבירה, "כי גם הם ויתרו על חייהם הקודמים". יש צורך להעיר כאן שיש הבדל מהותי בין החלטות אוטונומיות של קבוצה לגבי עצמה לבין הפעלת כוח על קבוצה אחרת כדי שתמלא את דרישותיה. מדובר בהבדל בין עצמאות לבין שעבוד.

אפשר לראות את עניין ההכנעה גם במעשים וגם במחשבת הציונים, למשל בציטוט "הכנעה עבדותית ספרדית גרידא". כאן מאשימים המתיישבים הציונים את היהודים המזרחים בהכנעה לערבים, אבל משמעות דבריהם היא כי המזרחים כבר מסווגים אצלם כחומר להכנעה בעתיד. הקו הציוני הזה ממשיך גם כיום, בדוגמה המצוינת שמביא כהן מפיו של המתנחל בני קצובר, מראשי ההגמוניה החדשה של הציונות (עמ' 351), המגדיר את המזרחים כמי שתפקידם לבצע, לא לחשוב.

כך הפכו המהגרים החדשים לבעלי הבית של הילידים היהודים שהפכו זרים בארצם, וגם של יהודי ארצות האסלאם שאיבדו את המרחב המזרח תיכוני הגדול שבו נעו בבטחה. את השפעתו של הפרויקט הציוני על האזור ועל יהודים המתגוררים בו אפשר לראות כמפולת דומינו, שמתחילה כשהבריטים השליטו את הציונים על העם היהודי.

תודעה מזרחית מול תודעה ציונית

מאחר שהקבוצה החזקה בחברה היא הקובעת את המציאות ההיסטורית, והיא המשליטה את התודעה שלה על המסתפחים אליה, הרי שהמזרחים מתחילים לפתח תודעה ציונית. עזיבת תודעתם הקודמת מתרחשת בהדרגה, כמו בדוגמאות שמביא כהן, לעיתים בחילופי הדור ולעיתים אותם אנשים  הופכים את דעתם. אחד המשלים הקולעים למצב היהודים המזרחים, שכהן מצטט מהעיתון הערבי "פלסטין" ב-1921 טוען ש"כמו כלי זכוכית, שנצבעים על פי צבע החומר שנמצא בהם, כך הם נוטים לצד החזק".

המאפיין החשוב ביותר במנטליות הספרדית-מזרחית בזמן השלטון העותומני היה התייחסותה לפלסטינים כשווים. עיקרון זה הבדיל אז באופן מוחלט בין המזרחים (וגם האשכנזים) הילידים לבין המתיישבים הציונים כולם, גם אלו שהיו פחות קנאים. מדובר בהתייחסות אל הפלסטינים כבני אדם כמותם, הזכאים לכבוד אנושי כמותם, שאין להתעלם מקיומם (גם אם חיבבו חלק מהם או לא, גם אם שרו פיוטים נגד דתם בבית הכנסת). כל ניסיון להשתלב בציונות יחד עם עיקרון השוויון הזה נדון לכישלון, כי הציונים רובם ככולם לא חשבו שהפלסטינים שווים להם כבני אדם, ושהם זכאים לאותן זכויות כמו הציונים.

כהן מדבר לאורך הספר על תחושת העליונות של המתיישבים הציונים כלפי הערבים והיהודים המקומיים: "תחושת עליונות מלווה בכוח שיכול להתוות באופן מהותי את גורלם של בני הקבוצה האחרת". אין מדובר כאן כלל בתכונה פסיכולוגית לא נחמדה, אלא ביחסי כוח היררכיים, שהם בסיס המשטר הציוני. תחושות הן עניין טריוויאלי, כי בראש שלנו אנחנו גזענים ומעדיפים את הקבוצה שלנו. מה שחשוב הוא הכוח שיש בידינו ומרחב הפעולה שנקבע לנו על ידי החברה שבה אנו חיים כדי לקדם מחשבות אלו. לציונים היה כוח ממשי, והם קבעו בעצמם את מרחב הפעולה להם ולאחרים.

זרות גורמת לחוסר הבנה בתרגום היחסים, הרגשות והמציאות שהציונים רואים מול עיניהם ולכן הם נוטים לפחד ולפתולוגיזציה של המקומיים כפראים חייתיים וזלזול בהם

כהן גם כותב כי "מתוך תחושת הכוח באה תחושת העליונות" (עמ' 75). אפשר להגיד שמבחינה כרונולוגית ו/או רעיונית קורה ההפך. יש תחושות ורעיונות לכל קבוצה פוליטית/דתית/חברתית, אבל הן יוצאות לפועל רק עם בוא הכוח וההזדמנות לממש אותן. ליהודים, למשל, יש לאורך דורות תחושה של העם הנבחר וכהן אף מציין אידיאה זאת. עם בוא הציונות והכוח שלה תורגמה האידאה למשטר היררכי עם עליונות יהודית. כמו כן, כהן מזכיר את החזון הנטוע בתפילות ובפיוטים היהודיים לגרש את יושבי הארץ ולהתיישב תחתם וטוען שאין להאשים ברעיון הטרנספר רק את האידיאולוגיה הציונית. אלא שההבדל הוא שהיהודים יכלו להתפלל ולשיר בבית הכנסת חזונות אלו לאורך דורות כאוות נפשם, הם לא גרמו נזק לאף עם או דת אחרת כל עוד לא מימשו רעיונות אלו. הבעיה הפוליטית מתחילה כשיש כוח לממש חזונות אלו, לדוגמה גירוש הפלסטינים במלחמת 1948.

הם שונאים, אנחנו לא

עד כמה האלימות היא דרך חייהם של המתיישבים הציונים אפשר לסכם באמירה הקולעת של משה דיין, אחד המצביאים החשובים ביותר בתולדות הציונות שבזמנו בריאיון ל-BBC אמר שהציונים הם "Slaves of the Sword" (עבדי החרב). מנטליות זאת כרוכה בהכחשת הממסד הציוני את מעשי האלימות שמבצעים אנשיו והכחשת אחריותו כגוף השולט על מעשי האלימות (לפני ואחרי קום המדינה). במקום זאת מפיל הממסד הציוני על המזרחים את מעשי האלימות כלפי הערבים ואת השנאה להם.

עיוורון תודעתי זה אופייני לבעלי הכוח בהיסטוריה האירופית האימפריאלית במאות השנים האחרונות. בעידן הנאורות, שהציונים ראו עצמם כמצטרפים לעקרונותיו, לא מקובל לשנוא קבוצה אנושית. ולכן הנטייה היא להכחיש את השנאה ולהשליך אותה על האויב – הערבים או על אלה מתחתיך, המזרחים. הם שונאים, אנחנו לא. כהן מתייחס להכחשה זאת בדוגמאות רבות וכן לעניין הבניית המזרחים כשונאי ערבים על ידי השלטון גם באמצעות מדיניות רשמית של הצבא הפועלת להחדרת שנאת ערבים אצל המזרחים.

על שנאתם  של המתיישבים הציונים עצמם לפלסטינים והפחדים מהם, לא מדברים בציבוריות הישראלית. לעומת זאת, נהוג לדבר רבות על גבורתם ותושייתם של המתיישבים וצאצאיהם או  לחילופין – על רגשות אשם שלהם ("יורים ובוכים").

כהן מצטט מתוך נאומו של ח"כ שמואל דיין, אביו של משה דיין, בשנות החמישים כדוגמה לדימוי העצמי של תנועת העבודה כנטולת שנאה, ההורגת מתוך הכרח לעומת המזרחים ש"יש מהם שבאו מארצות ערב ובוער בהם השנאה לערבים" (עמ' 205). אך מעניין, למשל, להתבונן על דיין האב עצמו בשנים הראשונות להגירתו ארצה, כשניסה להיות איכר בדגניה. בספרו "לחיות עם התנ"ך" כתב הבן משה "אבי התייחס לערבים כאל חיות, כאל כלבים, לא היה מסוגל להבין אותם". כמו כן מספר אהוד בן עזר על דיין האב: "יש לו דעה שלילית על הערבים. לדבריו, היהודים מפתחים את הארץ, וכל תושביה, גם הערבים, נהנים מכך. עליהם להיות אסירי תודה על כך, אבל במקום זאת הם גונבים ורוצחים. שמואל משתמש כלפי הערבים במילים קשות המביעות סלידה, בדומה לסלידתו מפני הגויים שהכיר בנעוריו ברוסיה, כאשר נלווה לאביו הרוכל, שנאלץ לעבור בעגלתו מכפר לכפר ולהיות נתון לחסדי המוז'יקים".

במקום אחר מסופר על שמואל העובד בשדה עם בנו ופוגשים פלח ערבי. האב אומר למשה שלפלח יש עיניים מזרות אימה ואילו משה אומר שהעיניים שלו עייפות מרוב עבודה קשה. שמואל דיין מייצג את הלך רוחם של המתיישבים הציונים שלמרות רצונם העז להרגיש בבית בארץ שאותה חשבו שלהם ורק שלהם, הם הגיעו למקום זר לחלוטין, הנמצא ביבשת אחרת, שבה הכל שונה ומוזר – מנטליות, מזג אוויר, מזון, שפה ומנהגים. זרות זאת גורמת לחוסר הבנה בתרגום היחסים, הרגשות והמציאות שהם רואים מול עיניהם ולכן הם נוטים לפחד מהפלסטינים, למנטליות קסנופובית, לפתולוגיזציה של המקומיים כפראים חייתיים וזלזול בהם. והם לוקים ממש באותה "שנאה פרימטיבית ואווילית", כדברי אחד הציונים המצוטטים בספר, שהם טופלים על המזרחים ועל הערבים. המתיישבים הציונים מרגישים זרות גם כלפי המקומיים היהודים ופחד מהם לפי הציטוטים המובאים בספר: "המון המבהיל בערביותו הנפרזת" ו"הם זרים לחיינו הכלליים".

הזן המציית והמהדהד

לפי התיאורים בספר, אפשר לראות כיצד במשך כמאה השנים מתפתח תהליך של התחזקות התודעה הציונית אצל המזרחים, עד קבלת הסט הרגשי שלה כמעט ללא עוררין כיום. נשכחה המציאות של טרום המנדט הבריטי. גם אם יש עדיין יהודים מזרחים הממשיכים לקיים מנהגים ערביים בביתם, הם כבר סגלו את העיקרון ההיררכי של האשכנזים מעליהם והפלסטינים מתחתם, וגם את פחדם מזרים, פחד שלא היה חלק בחיי ילידי הארץ לפני בוא הציונים, כי הכירו היטב את בני ארצם. זה לא שלא היו זמנים של חרדה, כמו שמתאר כהן למשל בימי רמדאן בירושלים, כשפרחחים צעירים ערבים היו מכים יהודים. אלא שמדובר כאן ברגשות הקשורים לסיטואציות מסוימות ובזמנים מסוימים ולא חרדה מפני זרים כמצב קיומי כמו אצל הציונים.

חלקם הגדול של המזרחים מבין שאם העיקרון המארגן במשטר הציוני הוא כוח הזרוע והשליטה, אז צריך כמה שיותר מזה, כמו האמירה הציונית "ערבים מבינים רק כוח" – אשר בטעות או בזדון משויכת ליהודים המזרחים

ולכן כל פעולה שהמזרחים עושים במרחב הציוני קשורה לציונות ולמיקומם בהיררכיה זאת. יש כאן רק שתי אפשרויות: או שאתה בעד הציונים או שאתה נגדם. למעשה, יש כמעט רק קבוצה אחת בקרב היהודים המזרחים בישראל ואלו בעלי תודעה ציונית שיש בה גוונים עם שוני דק מהדקים. ביניהם יש מעט שחשבו בזמנו שמזרחיותם מהווה "גשר לשלום", כפי שכותב כהן, כלומר להשתדל להיות פחות אלימים כלפי הפלסטינים. גישה תיווכית זאת, נוסח הילידים המזרחים אחרי 1917 או נוסח הפעילים המזרחים של מפלגת מפא"י, כבר לא קיימת. חלקם הגדול של המזרחים מבין שאם העיקרון המארגן במשטר הציוני הוא כוח הזרוע והשליטה, אז צריך כמה שיותר מזה, כמו האמירה הציונית "ערבים מבינים רק כוח" – אשר בטעות או בזדון משויכת ליהודים המזרחים.

בשלב זה, כאשר רובם ככולם של היהודים המזרחים כבר קיבלו עליהם את עול הציונות, והיא נעשתה שקופה ומובנת מאליה, התבטלה ההגדרה 'ציונים'. המזרחים עברו להגדרה אשכנזים/מזרחים המסמלת קונפליקטים היררכיים פנימיים יהודיים בלבד, כמו שוויון בחלוקת המשאבים. לגבי היחסים עם בני הארץ הפלסטינים, המדינות האיסלמיות השכנות, מולדתן של קהילות מזרחיות רבות, ויחסי חוץ בכלל, הם מקבלים כעת לגמרי את מדיניות השלטון. היחידים שממשיכים להשתמש בכינוי 'ציונים' הם הערבים.

כהן מציין אירועים שבהם יהודים מזרחים מצהירים שהאלימות שהפעילו כלפי ערבים או כלפי מתנגדי הימין נובעת מהמזרחיות שלהם. אלא שכולם התחנכו בישראל וגדלו על תודעה ציונית. למעשה, אמירות כאלו מטרתן להתחיל להתחרות גם הן בשדה הציוני, ולהוכיח שגם המזרחים הם ציונים טובים, כדי לעלות בסולם ההיררכי בישראל.

ומהו ציוני טוב? לכהן יש אבחנה יפה המתבוננת בתוקפנות אנטי ערבית בהפגנות רחוב של מזרחים גם כאמצעי להביע איבה לא רק כלפי הערבים אלא כלפי הממסד הציוני אשכנזי. "הזדמנות לזעקה לחוסר צדק, תחושה של משמעות והזדמנות לייצג את הקולקטיב היהודי ומאווייו" (עמ' 381). אבחנה זאת רק מחזקת את ההנחה שהמזרחים הפנימו שציוני טוב הוא ציוני רדיקלי, לא פאסיבי כמו האשמה השגורה כלפי היהודים המזרחים מצד מייסדי הציונות. ומהי רדיקליות ציונית? אלימות נגד הערבים ושנאתם.

גדרות תיל בגבול בין תל אביב ליפו, 1947
גדרות תיל בגבול בין תל אביב ליפו בזמן המשטר הצבאי שהטילו שלטונות המנדט הבריטי, 1947. צילום: לע"מ

מדובר במסלול מהיר מאוד של מוביליות חברתית, בניגוד למסלולים אחרים בחברה הישראלית. ככל שתהיה יותר רדיקל ציוני, כך ישתפרו חייך כהרף עין, תקבל הטבות כלכליות גדולות, מעמד חברתי ונראות פוליטית. רדיקליות ציונית שווה כסף, כבוד וכוח. כלומר לא רק שהתשתית הציונית מבוססת על אלימות נגד הערבים, אלא היא גם מעודדת אותה.

קשה אם כך לדבר על גישות שונות של המזרחים לגבי הערבים כפי שמסווג אותם כהן. גם אם היו בזמנו קולות של יהודים עותומנים מזרחים הדוגלים ביחסי שוויון עם הפלסטינים, כפי שהוא מתאר בצורה מעמיקה, הרי מאז 1917 הפכו קולות אלו בטלים בשישים. עד כדי כך חסרי חשיבות, שפעמים רבות אין אפילו תגובה מגורם ציוני כלשהו למכתב בעניין מדיניות היישוב, שנשלח לו על ידי בן הארץ הספרדי, כפי שמציין כהן. האינטלקטואלים המזרחים כותבים, אבל מתעלמים מקיומם. כעת נחשבת רק דעתם של אנשי הקבוצה הציונית החדשה, שאליה נכנסו זה עתה ביחסי כפיפות, גם של אחרון הזוטרים והנבערים שבה. למרות שהצטרפו לציונות, עדיין נחשבו האינטלקטואלים המזרחים לאנשים מחוץ למחנה, שמחשבותיהם אינם רלוונטיות, אלא אם כן מדובר בציות למנהיגי הציונות והדהוד דבריהם. הזן המציית והמהדהד נמצא בעמדות השפעה בכירות בחברה הישראלית.

יש עוד קבוצה זעירה ביותר והיא דווקא כן מושפעת מהתודעה המזרחית טרום 1917, כלומר בזמנים שליהודים המזרחים הייתה תודעה עצמאית משלהם. מדובר בקבוצת היהודים המזרחים המתנגדים לציונות, מאמינים בחיים שוויוניים משותפים עם הערבים והולכים בדרכם של אותם אינטלקטואלים יהודים עותומנים, אבל גם הם כמוהם חסרי השפעה או כוח פוליטי.

תודה לנופר שמעוני על עזרתה בכתיבת המאמר

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שמרן בעל כורחו

    בניגוד לתנועות פוליטיות אחרות בהיסטוריה היהודית ובכלל מדובר על התנועה המרשימה והמוצלחת ביותר מבין כולם, שזה דבר מפתיע אם לוקחים בחשבון את הטראומות והפתולוגיות היהודיות שעם ישראל נושא איתו עוד ממעמד הר סיני.