החיים הכפולים של נשות לבנון

הפער שבין העיר הגדולה לבין אזורים כפריים מוכר לכולנו. פעמים רבות מדובר בפער מעמדי-כלכלי, אך גם בפער תרבותי עמוק: מחוץ לעיר שולטת עדיין החברה המסורתית על כלליה המובנים ועל ההיררכיות הברורות שלה – היררכיות דתיות קשיחות וממוגדרות. בעיר, לעומת זאת, יש הזדמנויות להתחלה חדשה, אינדיווידואלית, בחברת אנשים ונשים צעירים, ואפשרות למרוד בהיררכיות הקשיחות של הקהילה ולכונן חיים מחודשים. חשבו למשל על צעירים וצעירות מן הפריפריה – ערבים ויהודים – הנוהרים בהמוניהם לתל אביב. יש סיבה טובה לכך שהם עושים זאת; שכן שם נפתחות בפניהם אפשרויות חדשות בכל תחומי החיים, החל בלבוש, עבור בעיסוק וכלה בפרקטיקות מיניות – שהיו סגורות בפניהם בחברה שממנה הגיעו.

סיפור שכזה בדיוק, על חיים כפולים בין הכפר לעיר, מספרת מרווה סעב בטור שלה באתר דרג', אתר תקשורת ערבי עצמאי. סעב, עיתונאית עצמאית שמרבה לכתוב בנושאי פוליטיקה, פמיניזם וזכויות נשים בלבנון, עזבה את ביתה שבדרום לבנון ועברה לביירות בשנת 2020. היא פותחת את טורה באמביוולנטיות יסודית, המשקפת את היחסים המורכבים שבין העיר לכפר. מצד אחד, היא מציינת, הייתה רוצה שמשפחתה תקרא את וידויה גלוי הלב על החיים הכפולים שהיא מנהלת; מצד שני, היא חוששת שיגלו את סודה; אך יותר מכל, היא מדגישה, היא סבורה שהם כלל לא יקראו את הטור, שהוא כלל לא יגיע אליהם, מפני שהם אינם עוקבים אחרי פעילותה העיתונאית – דבר שרק ממחיש את הנתק שבין העיר לכפר, העומד ביסוד החיים הכפולים שסעב מנהלת.

סעב מתארת כיצד בביתה הייתה נתונה לשלטון האימים של אחיה, שהיה "הגבר" בבית, בחברה הפטריארכלית של הכפר; וכיצד ניצלה את ההזדמנות של שהייתו בחוץ לארץ כדי לבשר לו שהיא עוזבת להתגורר בביירות כדי לעבוד כעיתונאית עצמאית. היא מתארת כיצד אחיה, ששהה בברלין באותה עת, "פצח בצעקות שהרעידו את חומת ברלין ואת חדרי בדרום לבנון".

חוזרות לכפר ומעמידות פנים

בביירות אכן נפתח בפני סעב עולם מחודש של חופש. היא לבשה שמלה קצרה, הלכה לרקוד עם חבריה, שתתה אלכוהול, הלכה לחוף ולבשה בגד ים – ולא פחות חשוב מכך, הרגישה חופשי לקלל את המשטר הלבנוני ולהכריז על אי השתייכותה למפלגה.

תופעה זו, סעב מדגישה, ממוגדרת ביותר. החברה הלבנונית הכפרית עודנה מצויה תחת משטר פטריארכלי מובהק, כמו המקרה שלה ושל אחיה. בעיר, היא מטעימה, קל לחשוב שהקרב על זכויות הנשים הסתיים, ושהחירויות הן עובדה מוגמרת – אך בכל פעם שהן חוזרות לכפר, יש להעמיד פנים. היא מתארת כיצד פגשה בביירות צעירה מן הכפר שלה ללא חיג'אב, ושאלה אותה כיצד היא מתכוונת לבשר למשפחתה שהורידה את החיג'אב. "לא אגיד להם", השיבה לה הצעירה. גם היא עצמה, מציינת סעב, עורכת "הצגה" עבור משפחתה כשהיא שבה הביתה – היא לובשת שמלה שלא תרגיז את אחיה, מגיעה הביתה, ושותקת. היא מתארת בחריפות כיצד במסוף האוטובוסים של סיידא נעלמת הצעירה התוססת והדעתנית, ומופיעה במקומה אישה דיכאונית ושתקנית. סעב מציינת כי היא סובלת מהפרעה מאנית-דפרסיבית, אך גם שהיא מנצלת זאת כדי שמשפחתה תחשוב שהתמודדותה הנפשית הפכה אותה לאדם שאיננו שש לדבר.

סעב מציינת שהגבולות אינם עוברים רק בין הכפר לעיר – אלא גם בתוך העיר עצמה. היא מתארת כיצד צעירות רבות, גם בתוך ביירות עצמה, חיות למעשה חיים כפולים: למשל, חברתה מרובע הדאחייה השיעי-שמרני מסירה את החיג'אב בכל פעם שהיא יוצאת מביתה, ושבה ועוטה אותו על האוטובוס; חברה אחרת מסתירה מהוריה שהיא מאזינה למוזיקה, וחומקת מביתה לאירועים כאשר אביה שוהה בסוריה.

רק אשליה של חופש

האיום שתיאלץ לחזור לכפר, טוענת סעב, מרחף תמיד מעל ראשה. החיים בעיר אינם קלים כלכלית – ובפרט לעיתונאית עצמאית הנאלצת לכתוב מספיק כדי לשלם את כל הוצאות המחיה, הדיור והחשבונות של עצמה. אך הפחד איננו מסתכם שם: שנה לאחר שעברה לביירות שב אחיה מן הניכר. היא מתארת כיצד פרצה בבכי היסטרי וחששה שאחיה ישיב אותה הביתה. הדבר לא קרה – אך מאז, היא חיה בחשש קל. מה אם אחיה ייתקל בה בלילה בביירות, ויראה אותה שותה יין? הוא עצמו שותה אלכוהול – אך הוא גבר, אליו החברה מתייחסת בסלחנות. לא לאישה.

סעב מודעת היטב לכך שאנשים עשויים לטעון נגדה שזכויות הנשים שהיא טוענת בזכותן הן פשוט פגיעה בדת, במוסר ובמסורת. אך לדעתה זה אינו העניין – אלא האכיפה והפחד, האלימות שהחברה המסורתית מפעילה נגד חבריה (ובייחוד חברותיה). החברה הזו אינה רוצה שלנשים תהיה בחירה לחיות את חייהן איך שהן רוצות, לפי האמת הפנימית שלהן. היא מבקשת לשלוט בהן ביד רמה על ידי כך שהיא משליטה בהן פחד. אחיה, היא מטעימה, אוהב אותה, אבל לא אותה באמת – אלא את מה שהוא רוצה שהיא תהיה. הוא בוודאי לא היה מסוגל להשלים עם דמותה הנוכחית – אפילו עם זה שנעשתה עיתונאית במקום ללמוד פסיכולוגיה כפי שרצה שתעשה, הוא לא היה מסוגל להשלים. בסופו של דבר, הוא סבור שגופה של אחותו שייך לו.

סיפורה האישי של סעב הוא במובן מסוים סיפורם של צעירים רבים ברחבי העולם. העיר, מאז ומתמיד אפשרה דרגת חופש גדולה יותר לתושביה ולתושבותיה לעומת הכפר. אך היא גם מספרת סיפור שמוכר היטב לישראלים, כפי שהזכרתי בהתחלה. בישראל כמו בלבנון, שימוש פוליטי בדת ובמסורת כדי לאכוף היררכיות – מגדריות ואחרות – הוא חזון נפרץ. גם בישראל, נדמה כי בעיר הגדולה "הכול בסדר" – וכל אחד ואחת יכולים ליהנות מן החופש. אך בלבנון כמו בישראל, מדובר באשליה שמסמאת את העיניים מלראות את הסדרים האלטרנטיביים שמתקיימים מחוץ לסדר של המרכז. סדרים אלו, מזכירה לנו סעב, אינם נעלמים, גם אם היושבים במרכז מתעלמים מהם – וזכויות האזרח של מי שנתונים להם קיימות, במובנים רבים, רק נומינלית.

אליצור גלוק כותב ב"פרויקט אופק" מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת