סדאם חוסיין ו"בני אברהם: דת האהבה"

הפרק הקודם

4.

כשקמתי בבוקר המחרת, זכרתי באופן ברור את פרטי החלום שבסופו הקצתי: עמדתי בבית ש"י עגנון מול קהל של מאתיים אנשים, באולם שבימים רגילים הכיל רק חמישים מקומות, ונשאתי את ההרצאה המובטחת על מזרחים וספרות, אך למרבה המבוכה התרכזתי לאורך כל דבריי בניסיון להוכיח שסדאם חוסיין היה הסופר המזרחי המובהק ביותר. ככל שהתקדמה ההרצאה עברו עיקר דבריי לערבית, ורק נותרו מעט מילות קישור בעברית, ואת הדוגמאות מספריו של סדאם חוסיין קראתי רק בערבית. לאט לאט קמו אנשים ועזבו את האולם. כל אחד מן העוזבים, קודם שעזב את האולם, הטיח בי דברים, אך באופן מוזר הדברים התייחסו אך ורק ללבושי: "מי בא להרצאה בבית ש"י עגנון בחולצה כתומה ועליה כתם שמן?", "לא ראית שאתה גורב שתי גרביים בצבעים שונים?", "איך אתה מעז להגיע להרצאה בבית ש"י עגנון בכפכפים?", "אתה לא רואה שהחגורה שלך לא סגורה?"

באותן שנים הייתי מתחיל כל כמה שבועות לכתוב רומן חדש, בטוח שהוא הדבר הנכון לגמרי בשבילי, ואולי גם לעולם, שוקע בו לחלוטין למשך חודש או חודש וחצי, חי בתוך עולמו, ואז נוטש אותו כאילו לא נולד מעולם. כבר פרסמתי קודם לכן ספר שירים אחד, וקובץ סיפורים אחד, ועדיין לא ידעתי מה תהיה דרכי בעולם. ובאותם שבועיים שלפני ההרצאה הייתי שקוע רובי ככולי בכתיבת ממואר שקראתי לו "חיים בדויים – סיפור של התבגרות פוליטית", ושבו ניסיתי להעלות זיכרונות מילדותי. ואחד מהם נגע לרגע מעצב של חיי, כשסבי נפטר, וגיליתי את הקשר בין דודי לבין סדאם חוסיין. בתחילה כתבתי את הזיכרון ההוא בגוף ראשון, אחר כך העברתי אותו לגוף שלישי, ואז עוד הוספתי לנוע בין הגופים. חזרתי לקרוא בו כשהקצתי מן החלום, בטוח שהוא סיבת החלום:

"בן שלוש עשרה מת על רחמים קַחְטַאן סבו הזקן, שגם שמו היה רחמים. כל ימי השבעה ישב בבית סבתו, פַרִידָה, שמע את האורחים משוחחים עמה, עמד עמם להתפלל כשהתפללו, וישב לשתוק כששתקו. בבוקר היום השביעי עמד מול ספריית סבו וסבתו, וראה בתוך ספרי הקודש ספר באותיות ערביות מוזהבות, כריכתו גם כשל ספר קודש. זיהה האותיות משיעורי הערבית הספרותית בבית הספר, וקרא בהן: "بنو إبراهيم: دين الحــــب", ופירש לעצמו: "בני אברהם: דת האהבה". מאין הספר הזה? שאל את סבתו והצביע עליו. דודך, שנשאר בעיראק אחרי כולנו, הסבירה, הביא אותו כשבא לכאן לבסוף, עותק אחד לעצמו ועותק אחד לנו. ומה הספר? שאל. דודך ייטיב ממני להסביר, אמרה.

דודו, מַרְגַ'אן קַחְטַאן, שעזב את עיראק בדיוק כשרחמים נולד, ב-1979, ועל כן שכח לעברת את שמו, הגיע שעה אחר כך לבית סבתו. בבית הכנסת שמו היה משה. מה כתוב בתוך הספר הזה? הזדרז רחמים לשאול אותו. חכה בני, אמר לו, לא מתחילים מן הספר הזה, רק אחרי שתלמד ותקרא בהרבה ספרים אחרים תקרא גם בו. ובכל זאת דיפדף רחמים בספר, הביט בקטעים הממוספרים בספרות ערביות, וקרא. לאט לאט קלט מילה ושתיים ושלוש. מרג'אן ראה אותו יושב עם הספר, ופנה אליו בחיבה: אתה מצליח לקרוא? הוא שאל בערבית-עיראקית, ורחמים הבין בערך, וענה לו בעברית: מעט, מעט מאוד. אתה יודע מה הספר הזה? הא? שאל מרג'אן, אין כמעט עותקים שלו מחוץ לעיראק, אני הבאתי רק שני עותקים כשעזבתי את עיראק והגעתי לארץ, אחד הנחתי אצל סבתא שלך, ואחד אצלי בבית. ומה כתוב בספר? מי כתב אותו? זה סיפור ארוך, אמר מרג'אן, אולי תבקר בביתי מחר ונדבר? אני רואה שגדלת.

שמח רחמים ובא אליו למחרת. מרג'אן הניח לפניו תה, והוציא מן המדף את עותק הספר שהיה מצוי אצלו בבית והתחיל לספר: אתה יודע שאני נשארתי בעיראק אחרי כל המשפחה. היו לי סיבות. לא שמעת ממני מעולם את כל הסיבות. והספר הזה מספר רק את מקצתן. עוד נדבר שוב ביום אחר. בכל מקרה, אני נשארתי אחרי שכולם עזבו ב-1951, למדתי, התחתנתי, היו לי חיים. בטח סיפרו לך שב-1968 הייתה מהפכה? לא? טוב, הם לא אוהבים לדבר על היסטוריה עיראקית, רק היסטוריה מקומית מכאן עם כל הבן-גוריונים והבגינים שלהם, מעיראק הם רוצים לזכור רק סמבוסק ועמבה. בכל מקרה, אז הבַּעַתְ' עלו לשלטון. סדאם חוסיין, הנשיא עכשיו, שאתה מכיר היטב בקולו ובתמונתו ובנאומיו ואיומיו, לא היה נשיא מההתחלה, רק מ-1979. אבל הרבה קודם הוא היה האיש החזק. מה שאולי לא סיפרו לך עליו זה שהוא כתב ספרים. היו לו חלומות שאולי היום קשה להבין, קשה גם ליישב אותם עם האדם האכזרי שהוא היה, כבר מההתחלה הוא היה אכזר, אבל אתה בטח יודע על מאות אלפי ההרוגים במלחמה שלו עם איראן בשנות השמונים, ועל הרצח בגז של הכורדים בחַלַבְּגָ'ה. אבל בשנות השבעים אנחנו עוד לא ידענו את כל זה, עוד לא הבנו. ולסדאם היו חלומות בלתי נתפסים: בסוף שנות השישים הוא חלם שעיראק החדשה תהיה המשך של האימפריה הבבלית, והוא יהיה ממשיכם של חמורבי, נמרוד, גלגמש ונְבוּכַדְנֶצַּר השני. הוא חשב לבנות מחדש את תיבת נוח, את שערי גן עדן ואת מגדל בבל, את העיר בבל הקדומה ואת ארמון המלך שלה. זה היה אמור להיות דיסנילנד עיראקי, פתוח לתיירים אמריקאים ויפנים, ולעיראקים.

ובאותה תקופה הוא כתב בספר, בערבית כמובן, את סיפור גלגמש והמיתולוגיה הבבלית, בצורה אשר רמזה שסדאם חוסיין הוא ההתגלמות החדשה, המודרנית, של גלגמש. הוא הורה לתרגם את הספר הזה לארמית, ולהורות בכל בתי הספר בעיראק את השפה הארמית בעזרת הספר הזה. והוא באמת הורה על בניית מגדל בבל בסמוך לחדקל, מעט דרומה מבגדאד, באזור מבודד ושמור על ידי הצבא. ואל תוך המגדל האדיר הוא הכניס אזרחים עיראקים בני כל הדתות והלשונות אשר היו בארץ, וקבע איסור להתחתן עם בני דתך שלך במגדל. כפו עלינו להתחתן זה עם זה במין ניסוי חברתי גדול ממדים שבתחילה לא הבנו. בתוך המגדל הוא תכנן להפוך את הארמית לשפת דיבור ממש. לא היו אז הרבה יהודים בעיראק, ואני הוכנסתי למגדל בבל הזה כיהודי, ובהתחלה שמחתי. כלומר, אומנם אילצו אותנו, אבל פיתו אותנו בדירה חינם, סיפקו את כל ארוחותינו, והעניקו לנו שכר על עצם חיינו שם. ואחרי שנה נישאתי לאישה מוסלמית, ששדכנית המגדל הציעה לי, היא הייתה יפה כמו הירח המלא, בַּדְרִיָה. יפהפיה. וכשנולד לנו ילד, וַגְ'ד הקטן, והוא גדל, בבית הספר הם ניסו ללמד רק בארמית. וספרו של סדאם חוסיין שנקרא "גלגמש העיראקי" לא היה רק ספר לימוד הארמית, הוא היה גם ספר הקודש שבא במקום לימודי התנ"ך, הברית החדשה והקוראן.

לקחו שנים עד שהוא התייאש מן הרעיון הזה. בכל מקרה, זה באמת לא תפס, לא התחלנו לדבר ארמית בינינו, ואף אחד גם לא רצה לערוך טקסים בבליים במגדל, בדגמי המקדשים שהוא בנה לנו, רק עשינו הצגות לפני המצלמות בכל פעם שסדאם חוסיין בא לבקר. ראינו אותו מקרוב פעמים רבות. זה היה בית סוהר, אבל נוח מאוד. ואז נולד לו רעיון אחר. הוא הושיב למשך שנה כמה חכמי דת, את הרב הראשי, החכם בַּאשִי של עיראק, את ראש הקהילה הנוצרית האשורית, וכמה שייח'ים מוסלמים, ואולי גם כהן זורואסטרי, איני בטוח שזה נכון, איתנו במגדל, וכמונו גם הם לא יכלו לצאת. והוא הורה להם לאסוף יחד פסוקים בערבית מן התנ"ך, הברית החדשה והקוראן, ולבנות אותם מחדש בפרקים שבכל אחד מהם יהיו מילים משלושת ספרי הקודש. וסיפרו שבסוף הספר אף הופיע רמז שסדאם חוסיין הוא נביא האמת הבא.

אצלנו במגדל הציגו בתחילה את הספר כתגלית ארכיאולוגית, אף שראינו את הרב הראשי, הכומר האשורי והשיח'ים נפגשים: גדולי הארכיאולוגים של עיראק כינסו מסיבת עיתונאים משותפת עם סדאם חוסיין למרגלות המגדל, וסיפרו כי מצאו באדמת המולדת את מגילותיו של אברהם אבינו המוזכרות בקוראן, אשר קדמו לספריהם של משה, ישוע ומוחמד, ובהן דת האמת, שאינה יהדות, נצרות או אסלאם, אלא דת האהבה. איני יודע אם כך הוצג הספר גם בשאר עיראק. אבל הספר, אשר נטען שמקורו בארמית, הפך להיות ספר הדת שלנו במגדל, גם בבתי-הספר וגם בבתי התפילה ובחגים. כל אחד מאיתנו קיבל שני עותקים של הספר, אחד בארמית ואחד בערבית ספרותית, והספר הזה באמת שיכנע אותנו הרבה יותר מאשר "גלגמש העיראקי". בכל זאת, הוא הזכיר את ספרי הקודש שהכרנו מילדותנו, ובגלל שכל המשפחות במגדל היו מעורבות בין בני דתות או שפות שונות, סונים ויהודים, שיעים ואזידים, נוצרים וזורואסטרים, דוברי פרסית וכורמנג'י, דוברי ארמית וערבית, הספר באמת התאים לנו. התחילו לספר במגדל אגדה על שבעים רבנים, כמרים ושיח'ים שנפגשו ללמוד יחד את שלושת ספרי הקודש, וכל אחד מהם יצר נוסח משלו המערב את שלושת הספרים, והתגלה כי באורח נס כל שבעים הנוסחים זהים.

כשאני עזבתי ב-1979, כלומר כאשר ברחתי, בדיוק כשאתה נולדת, אבל לא ידעתי זאת אז, עדיין היינו קוראים בו, ומצטטים ממנו בטקסינו. אולי אף אחד לא שכח באמת את דתו המקורית, אבל בגלל שכל הילדים שלנו במגדל היו מעורבבים, הספר המעורבב מילא תפקיד כלשהו. הילדים באמת חשבו שהוא ספר עתיק שהתגלה. אנחנו הבנו שחכמי הדת שלנו שימשו כפקידים של ממשלת עיראק וערכו אותו בשמו של הנשיא. אבל לא קראנו לו זיוף. כשברחתי מעיראק, כלומר כשהחלו לרדוף אחריי, היום אין לנו זמן שאספר לך על כך, לא יכולתי לקחת עמי את אשתי ובני, ובמקומם לקחתי שני עותקים מן הספר ההוא, את העותקים בערבית שלה ושלו, והשארתי להם את שני העותקים שלי, בערבית ובארמית. ומאז הוא באמת ספר הקודש שלי, ואני קורא בו מדי יום. סבתא בתחילה רגזה על כך, חשבה שהבאתי ספרי כפירה כמו אחיה הקומוניסט בשנות הארבעים והחמישים, אבל אחר כך היא ראתה את יופיו. סבך עליו השלום דווקא אהב אותו מן ההתחלה, הוא הכיר קוראן עוד מנעוריו בעיראק והיה מצטט פסוקים על-פה, וכשפתח את הספר התפעל, ומצא בו כמה פסוקי קוראן שהכיר היטב שלובים במזמורי תהילים שגם אותם זיהה.

אחרי שאני עזבתי את עיראק, סדאם חוסיין החל לטעון שהוא משיב את עיראק לאסלאם הקדום, המקורי, מזמנו של הנביא, בניגוד לקלקולי המודרניות, ובניגוד לקלקולי השיעה, ונולד מחדש כשליח הסונה כנגד איראן, ואת הספר "בני אברהם: דת האהבה" הוא טרח להעלים מעיראק ומההיסטוריה. לפחות את "גלגמש העיראקי" הוא לא העלים, רק טען שהייתה זאת ספרות, רומן הרפתקאות בדיוני ולא התגלות דתית של אמת. אבל את כל זה אני כבר לא למדתי ישירות. רק שמעתי מהחדשות".

לפרק הבא