ברבורים שחורים או בקיצור: "אתם"

ד"ר זהורית אסולין יצאה למחות על השינויים שמבקשת הממשלה לחולל במערכת המשפט, ולרגע חשבה שראתה אחדות. בבוקר שלמחרת היא קראה שיר שהזכיר לה שהשמאל הלבן עדיין, ובכן, שמאל לבן
זהורית אסולין

הלכתי להפגנה שהתקיימה במוצ"ש בכיכר הבימה בלב חצוי. אני מאמינה בהכרחיותה של הדמוקרטיה, ובאיתנותה של מערכת המשפט כתנאי לחיים דמוקרטים תקינים. כאישה פמיניסטית מסורתית מזרחית, גם אני חרדה לגורל הבית והעם הזה. אך אינני תמימה ופעמים רבות אני יודעת ששני המחנות מגייסים את הקול המזרחי רק כשזה מנגן את מנגינתן של האליטות. ובכל זאת, גודל השעה הביא אותי להאמין שבתוך המצב הקיים יירקמו להן בריתות חדשות.

לאורך חיי אני שותפה פעילה כאדם פרטי במחאות רבות על אי צדק חברתי – הייתי שם במחאת 2011, אני נמצאת במחאות האלימות נגד נשים, השתתפתי במחאות של משפחות חטופי תימן מזרח ובלקן, במחאות הסגל הזוטר של המכללות, חתמתי על העצומה לשחרור נחל האסי, אני תורמת כספית למאבק של ארגון "שוברות קירות" אל מול עוולות הדיור הציבורי, ועוד פעולות כאלו ואחרות בגזרות חברתיות שונות. אף פעם לא ראיתי סתירה בין כלל פעילויות אלו. להפך, כולם נתפסו בעיניי כשמאל סוציאליסטי במובנו החברתי – הכרה ורגישות מתמדת למבני הכוח בחברה, ומאבק למען צדק חלוקתי לשם תיקון חברה ותיקון עולם.

בערב ההפגנה חשתי חיל ורעדה לנוכח דבריה של נשיאת התנועה לאיכות השלטון שופטת בית המשפט העליון בדימוס הגב' אילה פרוקצ'יה, הרגשתי את גודל וחשיבות הרגע ורציתי להאמין שזוהי גם הזדמנות טובה לחשבון נפש של השמאל הישראלי – להבין את חלקו בהגיענו למצב זה ולא רק בטונים מאשימים החוצה. קיוויתי שמבט מתוקן ייעשה מתוך שיקולים נקיים ולא מתוך אינטרסים אישיים. שנוכל לבחון לאילו שינויים ורפורמות זקוקה מערכת המשפט כדי להיות איתנה, כזו שזוכה לאמון כלל הציבורים בחברה בישראל. התקוממתי אל מול דבריו של יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד אליעד שרגא, שמאמץ שיח דיכוטומי של בני חושך ובני אור וליבי התכווץ כשמכל הדימויים האפשריים בחר לתאר את הממשלה כעת דווקא כ"ברבורים שחורים". דבריו של יו"ר לשכת עורכי הדין, עו"ד אבי חימי, הפיחו בי תקווה מחודשת עם מסר של אחדות מגוונת ולא של פילוג. התרגשתי כשלצידי מכל גווני הקשת הפוליטית והאתנית, זמזמנו את שיר המחאה של אלי לוזון "איזו מדינה" שהתנגן ברקע וחימם את הלב, חרף הקור והגשם.

מגרסת "אתם בוכים על חטופי תימן", זה הפך "אתם בוכים על נחל האסי", ולבסוף רק "אתם בוכים על מפא"י" ו"שולחים אותנו לגרמניה"

ובכל זאת, למחרת בבוקר התעוררתי לשיר שכתבה מיכל חסון, חברת פייסבוק, שיר שמסמן בצורה גסה, דיכוטומית ומכלילה את אלה שבוכים, מרביצים ויורים. עמם נמנו גם אלו הבוכים על חטופי תימן, וזאת מול קבוצה אחרת שאותה כינתה "האשכנזים". קבוצה זו, כפי שמשתמע בשיר, מחזיקה באמת ובצדק, ואינה מצליחה למחוא כף יד ליד השנייה כיוון שזו אלימה כלפיה. באותו הרגע הרגשתי שוב את השסע שפולט אותי אל מחוץ למחאה ומסמן אותי ואת חבריי כלא ראויים, כאלימים, כמוקעים ומוקאים מהשיח. הגבתי לשיר ולזכותה של מיכל ייאמר שהיא החלה דיאלוג עמי בנושא ושינתה את השיר כמה פעמים בעקבות השיח בינינו. מגרסת "אתם בוכים על חטופי תימן", זה הפך "אתם בוכים על נחל האסי", ולבסוף הושאר רק "אתם בוכים על מפא"י" ו"שולחים אותנו לגרמניה". לתחושתי הדיאלוג לא הביא להבנת עומק על הצורות השונות שבהן השמאל שוב ושוב מנכר ממנו קבוצות שונות ומשאיר אותו בידיים של אליטה לבנה שרוצה לשמר יחסי כוח ולא להביא לשינוי ולתיקון.

הטענה שהוצגה בשיר היא שאלה אירועי עבר והדור הנוכחי אינו אמור לשלם את מחירי העבר. גם בטענה זו מתגלה בורות. סיפור חטופי תימן הוא סיפור שריר עד היום בקרב הורים שנותרו עם היעדר בנם או בתם כפצע פתוח. אי צדק בחלוקת הקרקעות (נחל האסי כמשל) משפיע עד היום על חלוקת ההון בחברה ואינו נחלת העבר כלל. אך מעבר לכך יש פה חוסר רגישות להבנה של טראומה חברתית ופצע טראומטי שלעולם אין לו זמן ומקום, ואינו מכיל איכויות של הזמן מרפא הכל.

השמאל חוזר שוב ושוב על נרטיבים של תקומה, חלוצים ובניית הארץ ואינו מוכן להקשיב להיסטוריה הלא כתובה, הנעדרת מהשיח ולהכיר בשותפותן של קבוצות נוספות בבניינה של הארץ הזו

בניגוד לטקסט של השיר, בדבריי שלי אין כוונה ליצור האשמה, אלא ליצור הזדמנות להכרה, ריפוי ותיקון. איני רוצה לכתוב באופן פרסונלי, כיוון שלתחושתי הסיפור הוא גדול יותר. זהו סיפור שיש לו חלק בהתפוררות השמאל. השמאל ההגמוני אינו בוחן את מהלכיו ופעולותיו לאורך השנים בהיסטוריה הישראלית. השמאל חוזר שוב ושוב על נרטיבים של תקומה, חלוצים ובניית הארץ ואינו מוכן להקשיב להיסטוריה הלא כתובה, הנעדרת מהשיח ולהכיר בשותפותן של קבוצות נוספות בבניינה של הארץ הזו.

דעתי ביחס למערכת המשפט מורכבת גם היא: לטעמי צריכה להתקיים רפורמה במערכת המשפט – כזו שתביא לייצוג הוגן, כזו שתסכים לאגד פניות אישיות לכדי עתירה של ציבורים מוחלשים מול ממסד כפי שמציג השופט אלרון בפסיקה מ-2019 על פרשת משפחות חטופי תימן.[1] רפורמה שבאה מתוך שיח ודיאלוג, הקשבה, התפכחות, לקיחת אחריות ותיקון, ולא חלילה מתוך מחטף דורסני שמעורר חשדות בטוהר המידות שבו ובגורמים לכך שהוא מתבצע דווקא בעיתוי זה. ואני, אני עדיין מודאגת לגורלנו כחברה, כעם ולעתיד הדמוקרטיה, מקווה שכולנו נצליח להיות פחות אדוני הארץ ובעלי הבית, ויותר בני ובנות המקום, שתהיה בנו הענווה לדעת שאף פעם איננו מחזיקים את כל האמת בידינו. לא יודעת אם אלך גם השבוע להפגנה, אחפש את המקומות שבהם גם ארגיש שייכת לפעול למען שימור הדמוקרטיה.

ד"ר זהורית אסולין היא פסיכולוגית קלינית, מרצה במכללה האקדמית אשקלון ובתוכנית לקרימינולוגיה ומגדר במכללת אור יהודה. חברה ואחת ממייסדות "ערבות-נשים מחברות מסורת".

[1] דוגמה זאת מובאת ממאמרו של פרופסור גד ברזילי "משפט וזהויות - אתניות מזרחית שותקת ואתניות מזרחית מושתקת
בשיפוט ובמשפט הישראליים". שפורסם בכתב העת משפט וממשל. במאמר זה מציג ברזילי נתונים של תת ייצוג קבוצה אתנית
זו לאורך השנים בבית המשפט העליון: כ-14 שופטים מזרחים מתוך 98 שמונו. תת ייצוג גם ביחס לקבוצה אתנית זו באוכלוסייה
המונה כ-40%. בנוסף, פורש ברזילי את ההשלכות המשפטיות והחברתיות של תת הייצוגיות של שופטים ושופטות בני עדות
המזרח בפסיקות השונות.
הפגנת המטריות, כיכר הבימה, ינואר 2023
ההפגנה בכיכר הבימה, 14.1.23 תל אביב. צילום: יוליה בנימין, שתיל סטוק
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.