איך קהילה שלמה יכולה להרגיש נסערת?

כשקיבלתי את הסרטון לא הצלחתי לנשום כמו שצריך.

לא הייתי מסוגלת בכלל להידרש לשאלות ולניתוחים – האם זה אמיתי או לא. רציתי רק לראות אותו, מבוגר בשמונה שנים, ולדעת שהוא חי. מבטא ערבי, אתיופי או מה שזה לא יהיה – אני רק רוצה להרגיש שהוא בחיים ושהוא נתן לי ולקהילה הגדולה שמחכה לו סימן.

זה קרה אחרי שהוצפתי בהודעות עם לינקים, צילומי מסך עם הסרטון עצמו בקבוצות של המשפחה המורחבת, בקבוצות של חברים, בסלון של ההורים שלי. כל זה קורה בעולם מקביל, עולמה של הקהילה האתיופית.

איך קהילה שלמה יכולה להרגיש נסערת?

כשציבור מסוים סובל מגזענות ממוסדת זה חמישים שנים בכל תחומי החיים, זה הופך להיות הדבר הכי חזק שמאחד אותנו. מה שמאחד אותנו זה כבר לא רק התרבות שממנה באנו, השפה, המסורת ואפילו לא שנת העלייה שלנו לישראל. הדבר שכולם סובלים ממנו הוא הגזענות שאנחנו חווים במדינת ישראל. מבחינת כל אחד ואחת מאיתנו, לא משנה איפה אני גרה וכמה הצלחתי להתקדם בסולם המוביליות החברתית, אני עדיין חומה ועדיין אחווה את אותן החוויות של עובדת הניקיון החומה. וגם אם התברגת בתפקיד בכיר במשרד ממשלתי (אפשר לספור את אלה על יד אחת, שלא תתבלבלו), אתה עדיין חשוף לעיכובים על ידי שוטרים ולפרופיילינג גזעני מסכן חיים, ולכן הלב של כולם דופק כל כך חזק כשרואים את הסרטון הזה של אברה. כי אברה הוא אח שלי. באופן ספציפי, יכול מאוד להיות שפגשתי אותו בילדותי. הוא גדל בשכונה של סבתא ז״ל. באזכרה של סבתא שלי לפני כשנה, אמא אגרנש באה לקחת בצק כדי להכין אינג׳רה לאבלים ולמנחמים.

גם מי שבטוח שמדובר בדיפ פייק, אומר את זה כמי שלא מסוגל להאמין שאולי זה אמיתי. כמו ילד שמודיעים לו שהנה הוא זוכה סופסוף להגשים את חלום חייו והוא מכחיש בכל תוקף! אין מצב. כאילו אי אפשר להכיל את האפשרות שיכול להיות לזה סוף. כבר התרגלנו שאנחנו לא יודעים. שאנחנו רק מתפללים. חסרי אונים. שכל מה שנותר לנו הוא לספור את הימים. שכל הממשלות רעות לאברה – ממשלת השינוי/רק לא ביבי וממשלת רק ביבי. לנו ולאברה זה ממש לא משנה.

כי אנחנו זוכרים ששנה אחרי שאברה חצה את הגבול אף גורם ממשלתי לא נפגש עם המשפחה.

הגורם הממשלתי שכן נפגש עימם, מתאם השבויים והנעדרים דאז, מר ליאור לוטן, איים על בני המשפחה שלא יפרסמו את המקרה, ושאם יפרסמו הוא לא יהיה אחראי לתוצאות. הוא גם איים עליהם שאם המשפחה תטען לאיזשהו קשר בין הזנחתו בשבי החמאס לגזענות, אברה יישאר שם זמן ארוך יותר.

היחס הזה, במקרה של אברה ובמקרים אחרים, מביא אותנו לתחושה שכאזרחי המדינה אנחנו לא כלום. אנחנו שווים פחות בעיני כל הממשלות שכיהנו כאן בשמונה השנים האחרונות.

התחושה הזו של זרים ומוזרים בארצנו היא תחושה קשה מנשוא.

אברה שלח לנו אות חיים וכרגע אני חייבת להאמין שהוא חי.

***

הערת המערכת:

בשנת 2016 כתבנו כאן באתר העוקץ על מיעוט המשתתפים במשמרת המחאה שנערכה מול בית רה"מ לציון 735 ימים בלי אברה מנגיסטו. "הילד הזה חף מפשע, הוא לא היה חייל, היה אזרח, לא בריא בנפשו, והמדינה צריכה לעשות הכל כדי להחזיר אותו״, אמרה אז אמו אגרנש מנגיסטו. גם בימים אלה, שמונה שנים וחצי אחרי שחצה את הגבול לרצועת עזה, ממשיכה התעלמות המדינה.