של מי הילד? על השתקת ההורים בוועדות הרווחה

בימים אלה, שבהם המדינה רועדת, יש לא מעט אנשים שעבורם דבר לא השתנה, ושעבורם מערכות המנהל והמשפט היו, והן עדיין, עוינות וכוחניות. למעלה משמונה שנים אני והאגודה לזכויות האזרח עוסקות בקידום הגנה על זכויות של הורים שמערכת הרווחה מגדירה את ילדיהם "בסיכון". עבור הורים אלו, שהם המודרים והמוחלשים בישראל, זה לא באמת משנה מה השיטה, או איך מגדירים את המדינה – כי המדינה היא עבורם מאז ומעולם גוף מנוכר שמפעיל ביחס אליהם את מלוא כוחו השלטוני ונמנע מלתת להם את הסיוע שהם זקוקים לו לשם גידול ילדיהם. בחלק ניכר מהמקרים מדובר באימהות, רבות מהן חד הוריות, בעצמן דור שני ואף שלישי ל"משפחות רווחה" שגדלו לתוך עוני, הדרה ומצוקה.

בחודש האחרון הגשנו עתירה שנייה במספר, שעוסקת בפינה הנידחת הזו – הוועדות שמתכנסות בלשכות לשירותים חברתיים (לשכות רווחה) כחלק מן הטיפול בילדים בסיכון. דרשנו שמשרד הרווחה יפסיק למנוע ייצוג משפטי להורים בוועדות הללו, שבהן נדון גורל ילדיהם, כי במשך שנים משרד הרווחה מתנגד לכך בתוקף ולרוב אינו מאפשר זאת.

בוועדות מתכנס צוות גדול לדיון בטיפול בילד לבקשת העובדת הסוציאלית של המשפחה, כאשר היא סבורה שניסיונות הטיפול שלה במשפחה כשלו. הצוות כולל עובדים סוציאליים שונים, אנשי טיפול ונציגי שירותים שונים במערכת הרווחה. ההחלטות שמתקבלות בוועדות הללו הן הרות גורל. הן עשויות להיות מתן סיוע למשפחה או מניעתו, פתיחת הליך בבית המשפט לנוער כדי לבקש צו שיפוטי לכפיית טיפול על ההורים (בקשה שפעמים רבות מתקבלת), או אפילו פנייה לבית המשפט למשפחה לפתוח בהליכי אימוץ הילד.

בוועדות האלה מתקבלת לעיתים הסכמה של הורים להצעות המערכת לטיפול בילד: הוצאתו לפנימייה, לאומנה ואף הסכמה לפתוח בהליך אימוץ. הסכמות אלה מושגות לעיתים מבלי שההורה הבין למה הוא מסכים. "בוועדות כאלה, שההורה לא מדבר עברית, קורה שמשכנעים אותו להסכים למשהו ויכול להיות מצב שבו לא בטוח לגמרי שההורה הבין למה הוא מסכים או למה הוא לא מסכים, בטח במקרים של אמהרית. מתוך ניסיון של עבודה עם ילדים ממוצא אתיופי, ההורה יכול להגיד 'בסדר, בסדר, בסדר' וכל מה שהוא התכוון זה 'תעזבו אותי בשקט, אני לא מבין מה אתם רוצים ממני'", העיד בפנינו עובד סוציאלי. לעיתים ההסכמה מושגת בכפייה, תוך התניית זכויות אחרות. כותבת על כך עובדת סוציאלית: "לפעמים נכנסת איזו שהיא סנקציה, זה בדרך כלל קשור לביקורים. האווירה הכללית היא ש'כדאי לך להסכים' … להורה 'כדאי' לשתף פעולה, כדי שהילד יגיע בשבת, כדי שיוכל לראות את הילד […] בעצם נאמר לו: אם לא תסכים אז שיתוף הפעולה איתך יהיה אחרת, והמסר ברור לו היטב. אם הוא רוצה שהילד יגיע אליו לביקורים, אם הוא רוצה לראות את הילד שלו בשבתות, כדאי לו לשתף פעולה. זו לא הסכמה חופשית".

לעיתים ההורים אפילו לא נוכחים בוועדה. יש מקרים שבהם האב נעלם והאם מאושפזת, ועדיין אסור למישהו לייצג אותם בוועדה וקולם אינו נשמע. לעיתים מדובר בהחלטות לגבי עובר שטרם נולד, והמידע לגבי האם ההרה שניצבת בפני הוועדה מועבר לבתי החולים השונים, על מנת שידווחו לאלתר למערכת הרווחה עם הגעתה ללדת, כדי שלא תוציא משם את התינוק ותיעלם. לעיתים הילד כבר הוצא מן הבית בצו מנהלי, לרוב בסיוע המשטרה ואף בכוח, וההורים ההמומים, בשעתם הקשה ביותר, נאלצים להגיע לוועדה לבדם, ללא ייצוג.

מעמד טיפולי או כפיית החלטת המערכת?

משרד הרווחה טוען שהוועדות הן פורום טיפולי ושנוכחות עורכי דין תמנע את הטיפול ותפגע ביעילותו. אבל האמת היא שבמונחים "טיפול" ו"יעילות" מתכוון משרד הרווחה לפגיעה ביכולת לכפות את עמדות המערכת על הורים מאוד פגיעים. הנתונים מראים שהורים לילדים בסיכון הם פעמים רבות מהגרים (ועוד נחזור לזה) שחלקם אינם דוברי עברית ובעלי השכלה פורמלית חלקית  מאוד, מעטים מהם מבקשי מקלט או פלסטינים שחיים בישראל. חלק ניכר מן ההורים סובל מהתמכרויות שונות, ורבים בעלי מוגבלויות קוגניטיביות, נפשיות ופיזיות, והם כולם – כולם – עניים וללא מעגל קהילתי ומשפחתי תומך, או כזה שנחשב ראוי בעיני המערכת.

ההורים האלה, באחד מהרגעים הכי קשים וגורליים בחייהם, צריכים לעמוד לבדם מול קבוצה של אנשי מקצוע – עובדים סוציאליים שונים, פקידות סעד, לעיתים אחיות טיפת חלב, פסיכולוגים חינוכיים ונציגות השירות למען הילד (שהוא שירות האימוץ של מדינת ישראל, ותארו לעצמכם כיצד רק הטייטל הזה מעורר בהורים חרדה קשה), ועוד אנשי מקצוע שהם אינם מכירים. הפגישה נפתחת בהקראת הדוח הסוציאלי שמתאר עד כמה ההורים אינם נותנים מענה לצורכי הילדים, איך הבית שלהם נראה, איך הם עצמם כושלים בהתנהלותם, מדוע ניסיונות הטיפול הקודמים לא נשאו פרי, ההיסטוריה הפרטית והרגישה של ההורים (למשל, האם נאנסה בילדותה על ידי אביה, האם עסקה בזנות) וכל זה בפומבי, מול הפורום כולו.

לאחר מכן ההורה (האם, ברוב המקרים) צריך להגיב, אך "הן מרגישות שם נורא. הן לבד מול שולחן שלם של אנשים שרובם זרים להן. בדרך כלל הן נראות מאוד מכונסות וחלשות. זה מעמד  מאוד קשה. במצבים כאלה אני לא יודעת אם הייתי יכולה לנהוג ברציונליות, אם הייתי מסוגלת לדבר לעניין, לשרת את האינטרסים שלי", כותבת עובדת סוציאלית שהשתתפה בוועדות. זה ה"טיפול", שבגינו אין להכניס עורך דין שיעמוד לצד ההורה במעמד הקשה הזה.

נוכחות עורך הדין נחוצה לא רק כדי להחזיק את ידה של אמא שרועדת מול אנשי מקצוע זרים – אלא כיוון שלהליך הזה, שאינו טיפולי, יש השלכות משפטיות משמעותיות וכל דבר שאמא זו תאמר או תעשה בוועדה ישמש אח"כ לחובתה או לזכותה בבית המשפט לנוער. גם לאחר שמתקיים כבר הליך בבית המשפט, ולהורים יש עורך דין (לרוב מטעם מערך הסיוע המשפטי) ומתקיימים דיוני ומעקב בוועדות, נמנעת כניסת עורכי הדין של ההורים אליהן.

בית המשפט מכיר בצורך בייצוג

במקרים המועטים שהגיעו לפתחם של בתי המשפט ודנו במניעת כניסת עורכי דין לוועדות, פסקו השופטים גם לגבי מהות הוועדות. בבית המשפט המחוזי קבע השופט שילה כי "הדיונים בוועדה אינם טיפוליים. מדובר בוועדה שבוחנת את מצב המשפחה ומשתתפים בה אנשי מקצוע רבים. בוועדה נדונים אף היבטים משפטיים. ההורים נשאלים שאלות ומתבקשת עמדתם, ולדבריהם יש כמובן השלכות משפטיות מהותיות ביותר". בבית המשפט לנוער קבע השופט נבנצל כי "לוועדה השלכות משמעותיות, הרות גורל, מנהליות, בנפש וממון, ויש בה נוכחות רבה ומגוונת של אנשי מקצוע שברובם אינם מוכרים כלל למשפחה. הנפקויות המשפטיות שיש להמלצות הוועדה בהתאמה לאמור, משמעותיות […]".

נוכחות גורם משפטי מטעם ההורים חיונית מאוד גם כיוון שהליכי הטיפול בקטינים בסיכון אינם מבוססים על פרמטרים מדעיים. הם מבוססים על ידע מצטבר, ניסיון והערכות של עובדים סוציאליים ומאבחנים. ומשום כך, באופן טבעי, גם אלה אינם ניטרליים או נטולי הטיות ודעות קדומות. למעשה, מאפייני קבוצות האוכלוסייה שמאז ומעולם מדינות התערבו בהורותם הם מובהקים – מחוץ למוקדי הכוח, בשולי החברה, עניים כמובן, ובעלי מאפיינים אתניים מסוימים. לא בכדי הדוח הראשון שדן בהליך בוועדות נכתב על ידי פורום שמינה שר הרווחה דאז, שלמה בניזרי מש"ס, ששוועת ההורים, מקרב בוחריו, עלתה באוזניו. היו אלה העולים מצפון אפריקה שילדיהם מילאו את מוסדות הרווחה, ועשורים לאחר מכן הם היו גם העולים מחבר העמים ומאתיופיה. גם היום ככלל, אלה מאפייני הילדים במסגרות רווחה, ושיעורם היחסי משתנה בהתאם למעמד החברתי והכלכלי.

תמונה זו, של הקשר בין אתניות והביקורת על ההורות של חברי קבוצות מסוימות בידי המדינה, אינה ייחודית לישראל. בכל העולם מדובר בילדי קבוצות מיעוט עניות ומודרות שהמדינה אינה שבעת רצון מאופן גידולם בהתאם לסטנדרטים שהיא קובעת. בארצות הברית, שגם היא במהותה מדינת הגירה שיש בה גם תושבים ילידים, יש על כך כתיבה ענפה, אך בישראל נקודת המבט הזו חסרה ביותר. לאחרונה יש אמנם לגיטימיות לדבר על כך בהקשר של פרשת ילדי תימן מזרח ובלקן, אולם אין דיון בכך שהתפישה הפטרנליסטית והשיפוטית הרת הגורל לגבי הורות מסוימת בלבד אינה נחלת העבר.

גם ההטיות בהגדרות ל"סיכון" או המבחנים של "מסוגלות ההורים" לגדל את ילדיהם, זכו למעט תשומת לב אקדמית בישראל. מחקרים מעטים שנעשו מעלים תמונה מדאיגה. מחקרם של פרופ' גיא אנוש וטלי באייר-טופילסקי הראה כי במצבי סיכון ודאי וגבוה, שיעור ההמלצה להוציא מבית הוריו ילד ממעמד כלכלי נמוך היה גבוה פי 6 בהשוואה לילד ממעמד כלכלי מבוסס. במצבי סיכון בינוני ועמום שיעור ההמלצות להוציא מביתו ילד ממוצא מזרחי – היה כפול לעומת ילד ממוצא אשכנזי. באופן דומה, "מסוגלות הורית" נקבעת על בסיס אוסף נתונים ואבחונים ששנויים במחלוקת מקצועית ברחבי העולם.

בשנת 2019, לאחר שהיינו מעורבים בהליך אימוץ של ילד לאם ממוצא אתיופי שסבלה ממוגבלות נפש, ונוכחנו כיצד המבחנים הללו מפלים אותה ושכמותה ומכריעים גורלות, פנתה האגודה לזכויות האזרח ליועמ"ש בדרישה להסדיר את התחום ולעגן בו הגנות על זכויות של הורים מקבוצות אתניות שונות. אלה נפגעים קשות מן ההטיות המצויות במבחנים שנקבעו ובוססו על פי סטנדרטים מערביים, מבלי להביא בחשבון שוני תרבותי, כישורים תלויי השכלה מסוימת בלבד ומצב סוציו-אקונומי. באופן מפתיע, לגבי מבחנים זהים – לקבלה לעבודה ולקביעת קב"א בצה"ל – קבעה המדינה, כי הם מפלים קשות חברי קבוצות מיעוט, אך בכל הנוגע להורים שנאבקים לגדל את ילדיהם – אלה עדיין אינם מעניינים איש.

גם להוצאה מהבית נדרשים משאבים

שמונה שנים אני עסוקה בלהגן על בחירתנו לעסוק בזכויות הורים בהליכי טיפול בילדים בסיכון ולהדוף טענות דוגמת "אתם שונאים עובדות סוציאליות" ו"לא אכפת לכם מהילדים". לטענה הראשונה לא אתייחס כיוון שהיא חסרת שחר, אבל ביחס לשנייה חובה לשוב ולומר: הדיכוטומיה בין זכויות ההורים והילדים שגויה מכל כך הרבה טעמים, והגנה על זכויות ההורים להליך הוגן היא בפירוש הגנה על הילד, על טובתו ועל זכויותיו.

האם המשמעות היא שאסור להוציא ילדים מביתם? לא טענו כך מעולם. לעיתים ממש חייבים לעשות כך. אלא שהפתרון לצמצום דרמטי של הוצאת ילדים מביתם הוא כמובן הוליסטי ומורכב יותר מאשר הפעלת כוח, והוא כולל הקצאת משאבים משמעותיים לצמצום פערים מכל הסוגים – בחינוך, בבריאות, במדור, בתעסוקה ועוד – בין עניים לעשירים, בין מרכז לפריפריה, בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים. הוא חייב לכלול הפניית משאבים גדולים הרבה יותר לסיוע למשפחות בקהילה ולצמצום הוצאת ילדים למסגרות חוץ ביתיות, לסיוע להורים עם מוגבלויות, להגדלת כוח האדם של מערכת הרווחה בקהילה ולתגמול הולם על עבודתם הקשה והסיזיפית של עובדים סוציאליים.

האם עורכי דין הם הפתרון להפרת הזכויות של ההורים והילדים בהליך? בהחלט לא די בכך. גם ייצוג משפטי בתנאים של חוסר שוויון כה חריף בין עורכי הדין להורים מעלה שאלות סבוכות שגם הן עדיין לא נדונו מספיק בישראל. עם זאת, נוכחות עורכי דין תבטיח צמצום הפגיעה בזכות להליך הוגן. ראשית, היא תבטיח שקיפות ובקרה כלשהן ביחס להליך חסוי שמתנהל כיום בחדרי חדרים. שנית, נוכחותם תבטיח במידה רבה יותר שיתנהל דיון הוגן בעניינם, שחלופות להוצאה מן הבית יישקלו ברצינות, שעמדת ההורים תישמע וגם תישקל בכובד ראש וכי הסכמה תתקבל לאחר שהורה הבין את משמעותה ולא הופעל עליו לחץ, ולא פחות חשוב – ההורה יוכל גם להחליט שלא להסכים לטיפול המוצע, ומלכתחילה לא יהיה בעמדת נחיתות כה מובהקת בבית המשפט לנוער.

כך, התמונה שתוצג בפני בית המשפט תהיה מאוזנת, ובית המשפט לא יסתמך אך ורק על חוות הדעת ועמדות אנשי המערכת ביחס למה שהתרחש בוועדות ובשלבים שקדמו לפנייה אליו. על כן המאבק הוא לא רק מאבק להליך הוגן, אלא להבטחת זכות הגישה של הורים אלה לערכאות משפטיות. לא נקבל מצב שבו פערי כוח כה גדולים מנוצלים לפגיעה קשה בזכויות אדם בסוגיות הקריטיות ביותר. זה לא רק מאבק אנושי, זהו מאבק על הדמוקרטיה ועל מהותן של מערכות המנהל והמשפט.