הטראומה העיקשת של משבר הדיור

עברה יותר מחצי שנה מאז שעברתי דירה, ואני רק מתחילה להרגיש בבית. כבר שנה אני רודפת אחרי הזנב של עצמי, אפילו יותר מכרגיל, כי בנוסף למבצע המתמשך שקרוי "חיים" אני מנהלת גם סדרת מבצעים חירומיים שכוללת "לארוז", "למצוא" ו"לעבור" דירה. וגם: לקנן, לעצב, לנקות, לארגן, לתקן, להתאים ולהתמקם מחדש, שוב. וזה לא נעשה קל יותר עם השנים.

כשקנו את הבניין שגרתי בו בשכונת שפירא, לפני שנה, נדרשתי לעזוב. אהבתי מאוד את הדירה שגרתי בה בשכירות מעל שש שנים, והשקעתי בה המון יצירתיות והשראה. במעבר איבדתי שכנה שהפכה לחברה קרובה. איבדתי את השגרה הגיאוגרפית שלי, את הפנים מוכרות של שכנים ובעלי עסקים בדרך ומתחת לבית. הופרדתי מזוג שמנהל את המכולת, מהירקן ומהשוכר בחנות מתחתיי: תכשיטן מבוגר, חובש כיפה, מעשן בשרשרת, שאחרי כמה אי-הבנות צורמות הצלחתי לזכות באמונו וגם בתמיכתו בכמה עניינים. גם הוא נאלץ לעזוב. במקום חנות התכשיטים שהפעיל שם בעצמו מעל עשרים שנה קמה מכבסה אוטומטית.

סנונית מקימה קן על צמרת עץ. בא קבלן וכורת את העץ. הסנונית עוברת לעץ אחר, ומתחילה שוב לקנן. הקבלן מתקדם, ומגיע גם לעץ השני. היא עוברת לעץ חדש, וכך הלאה, מתחילה ומתחילה ומתחילה מחדש. היא מעבירה את כל ימיה בקינון, בהתאקלמות, בשיקום, בהתארגנות-לקראת. בהכנת הקרקע הנחוצה לחיים, ולעולם לא בחיים עצמם.

הקריעה החוזרת ונשנית של אריג החיים בעת מעבר דירה היא טראומטית ליחיד, לקהילה ולסביבה. אחד מההיבטים הברורים אך לא מדוברים מספיק של מעברי דירה הוא ההשלכות הפסיכולוגיות שלהם: מתח, חרדה, דיכאון, תשישות, ואפילו ייאוש. לא רק המעברים, העקירות וההתאקלמות הם גורם למתח, אלא גם תקופות ה"שגרה" שביניהם, שמאופיינות בחוסר ודאות ובחוסר ביטחון דיורי. מערכת היחסים עם בעל הבית היא לעיתים קרובות קשה ופוגענית, בגלל הפער העצום ביחסי הכוחות לטובת המשכיר. אני מכירה אנשים שאיבדו את הדירה ששכרו בגלל קונפליקט עם בעל הבית או העלאת שכר דירה וחיים כבר תקופות ארוכות בסידורים זמניים כאלה ואחרים. ויש כאלה שלא מצאו סידור, ויש פחד להיות אחת מהם.

אם מעבר דירה או אובדן דירה הוא טראומה, אז מצוקת הדיור היא מה שאפי זיו קוראת לו "טראומה עיקשת": מצב חברתי דכאני שיש לו השפעות על הנפש: "דפוסים פסיכופתולוגיים של מצוקה שנובעים מחיים בתנאי דיכוי ממושכים וממוסדים". הטראומה העיקשת היא הביטוי הנפשי של דיכוי פוליטי. העקירה הכפייתית והחשש מפניה לא נכפים על כולם באותה מידה. הפיזור שלהם מהדהד את הפיזור של הכוח והעושר. יש אנשים עשירים מספיק בשביל לא להיעקר, או להיעקר פחות, ויש כאלה עשירים מספיק בשביל להרוויח מהעקירה של אחרים. החוק ממסד ומסדיר ומאשר את הנוהג לסחור בבתים באופן ששם את צורכי האנשים שסוחרים בהם מעל צורכי האנשים שחיים בהם.

קראתי ספר מרתק של הוצאת בבל, "ספינת העבדים", שמתאר את המסע הימי שעברו האפריקאים שהובלו להיות עבדים. ספינות העבדים היו קדמת הטכנולוגיה. עבור המשקיעים הן היו אמצעי לייצור הסחורה הכי משתלמת: עבדים. עבור המובלים לעבדות הם היו בתי כלא, עינוי ורצח. הספר מסתיים בסצנה שבה אישה אפריקאית נכפתת לכיסא בחבלים בהוראת רב החובל ונזרקת למי האוקיינוס. שמה של האישה נותר לא ידוע, בעוד הקברניט הפך לסנטור אמריקאי. הסיפור הזה הוא תזכורת לכך שסוחרי העבדים היו אנשים מכובדים. בקצה הפירמידה של הסחר בבני אדם עמדו משקיעים עשירים שהשקיעו הון כדי לייצר עוד הון, בדרך הכי יעילה שעמדה לפניהם. רובם לא ביקרו באפריקה מעולם ולא נחשפו לתהליך הרצחני של ההובלה לעבדות. בשביל המשקיעים אלו היו שורות של מספרים.

הגיע הזמן שנבין שגם נדל"ן הוא סחר בחיים של אנשים. ההסחרה של הדיור (ההפיכה שלו לסחורה) היא שיטה להפוך את הצורך האנושי בבית – להון. לתפיסתי זו סטייה חברתית שצריך להצביע עליה ולהוקיע אותה. יום יבוא, וכמו העבדות, גם הסחר הזה ייאסר בחוק. לא ייתכן שהנגישות של בני אדם ליציבות וקביעות תהייה מותנית ביכולות ההשתכרות שלהם. זה לא מתקבל על הדעת שאנשים שאין להם בית בבעלותם ייסחטו בידי אלו שיש להם, בחסות החוק.

בית הוא לא מותרה בורגנית – זו לא פריווילגיה. יש לבני אדם צורך ביולוגי, חברתי ותרבותי באתר פיזי לחיות בו, שיספק הגנה ממפגעים, מאנשים, אפילו מהחוק. אנחנו צריכות וצריכים מקום לשמור בו כלים ומכשירים, לנוח ולהתאושש בו, לבשל, לאכול ולישון. הצורך היסודי הזה הפך בתרבות שלנו לסחורה: מספרים שעוברים מרשימה לרשימה. אמצעי לצבור באמצעותו הון ולסחור בו, ולא אמצעי לקיים חיים. ומה יהיה על הצורך ביציבות והגנה? את זה רק מעטים יכולים להרשות לעצמם.

השבוע השתתפתי בשיח על שיקום מתמודדי נפש בקהילה, בנוכחות נציגים של אגפי ממשלה, יזמים, עמותות ובעלי עניין אחרים. המילים החמות הן "שיקום בקהילה" ו"בביתו של המתמודד". נציגה של ארגון "לשמה", שמאגד את משפחות מתמודדי הנפש, פתחה את דבריה בהתנצלות על שהיא מעלה נושא רחוק לכאורה: משבר הדיור. "כולכם מדברים על שיקום בביתו של המתמודד", היא אמרה, "אבל למתמודד אין בית – במקרה הטוב, הוא גר עם המשפחה שלו. במקרה הרע, הוא גר ברחוב, או במוסד". היא אמרה שזה נכון על אחת כמה וכמה בתקופה שבה "גם אנשים רגילים חוזרים לגור עם ההורים שלהם בגיל ארבעים" כי הם לא יכולים לשלם שכר דירה.

כולם הסתכלו עליה והנהנו. נקודה מעניינת! מתמודדי נפש צריכים בית. הציעו לדבר עם משרד השיכון שיעודד קבלנים לבנות דירות למתמודדי נפש תמורת זכויות בנייה (סיפור אמיתי). אני אמרתי שלדעתי הבית אינו עניין טכני אלא ממש הלב של התהליך השיקומי. הרי בשביל להשתקם צריך מקום בטוח, בסיס לשגרה ולטיפול עצמי. אי אפשר לבנות חיים אם אין מקום שאפשר לשהות בו, לתכנן, לקנן. איך אפשר להשתקם בלי בית? איך אפשר להשתקם בלי קהילה? ואיך אפשר לקיים ולטפח קהילה כשהקרקע נעה כל הזמן תחת הרגליים? איך אפשר לחיות, ולשמור על שפיות, במצוקת דיור כרונית?

מצוקת הדיור פוגעת בנו אחרת. יש אנשים שמשטרה זורקת אותם מהבית ויש אנשים שנודדים עם לפטופ בין סבלטים באמירים. כתבתי כבר שאני לא רואה את הצורך במגורי קבע כפריווילגיה, אבל אין ספק שהעניין שלי בהיבטים הנפשיים של משבר הדיור צומח מתוך אורח החיים הבורגני שלי ושל המעמדור (המעמד-דור) שלי: הנכדים של "דור המייסדים", "ההון הישן" שירד מנכסיו. שוק הנדל"ן הישראלי מבוסס על הקצאה מפלה של קרקעות ובתים ("נכסים") שנלקחו ונקנו על ידי מדינת ישראל, לטובת "דור המייסדים" האשכנזי ועל פני קבוצות אחרות, למשל הפלסטינים והמזרחים. סבינו והורינו, אם לא יצרו את המבנה שהסדיר את האפליה הזו, לרוב הרוויחו ממנו. והיה להם בית. אבל משהו השתנה. אני ושכמותי נהנים פחות מהם מגישה מועדפת לנדל"ן. גם סוגים אחרים של הון, כמו פנסיות תקציביות, שהיו הלחם והחמאה של ההורים והסבים שלנו, כבר לא זמינים לנו. באופן כללי, ההורים שלנו יותר מבוססים מאיתנו, והסבים עוד יותר מהם. זה מכעיס ומערער לחוות את הנחיתות הכלכלית הזו, את הנישול מהמעגל המצטמצם של הנהנים מעוגת המשאבים.

אני יודעת שאני נאיבית אבל כבר זמן מה אני מהרהרת בפוטנציאל המהפכני שלנו, הפריווילגים: הבורגנות המנושלת, האנשים שמרגישים שמגיע להם ולא מקבלים את זה. שמחתי שמרצ הודחה, למרות שאני חושבת שיש בהחלט מקום למפלגה שתייצג את האליטה הלבנה הפריווילגית. מצוקת הדיור הגיעה גם אלינו. אבל האסטרטגיה שלנו לא יכולה להיות התבצרות צדקנית בזכויות היתר שלנו. זו הזדמנות לחבור לאלו שהנדל"ן וההון נמנעים מהם כבר דורות בדרישה לחלק מחדש את הבעלות על האדמות והבתים בארץ באופן שיאפשר חיים בני קיימא לדורות, אם אפשר בכלל לדמיין דבר כזה.

הכותבת היא יוצרת ויזמת קהילתית, מתגוררת בדרום תל אביב.