"אין הזמן מתאים לספרים כאלו"

הפרק הקודם

5.

כשהתעוררתי ניסיתי להמשיך לכתוב בממואר. איני יכול להגיד שהדברים עלו תמיד יפה, כי למעשה הלכתי והתאכזבתי מן האפשרות לצרף כך את סיפורי חיי בספר אחד. אבל מתוך תחושות האובדן שכפתה עליי הבגרות, ניסיתי לשוב אל רגעים מן הילדות והנעורים, שאולי יעניקו לאירועים המאוחרים פשר, או לחיי בכלל. ובאותו בוקר ניסיתי למקם את גלגולי המקום של הערבית באותה תקופה, כהמשך לסיפור על סדאם חוסיין שבו נזכרתי, והתחלתי בגוף ראשון:

"חצי שנה לפני מותה חזרה סבתי, שלקתה בדמנציה, לדבר רק ערבית, בלי עברית. ואני, שמלאו לי באותה עת כשבע עשרה שנים, הייתי יושב לצד מיטתה ומנסה להחליף איתה מילים. לימודיי מבית ומבית הספר לא הספיקו לי כדי לשוחח עמה, אבל הייתי נוטל עמי מילון ומדבר אליה במילים בודדות, אומר לה אותן בערבית ספרותית, והיא לעיתים בהתעוררות של תודעה הייתה מתקנת אותי לערבית-יהודית-בגדאדית. אמרתי לה אִסְתִקְלַאל והיא חייכה באישור, התבוננתי בחתולה שהתקרבה אלינו ואמרתי קִטָּה, והיא אמרה בַּזוּנָה, שאלתי אותה: כִּיפ חַאלֶכּ? והיא תיקנה אותי: אַשְלוֺנֶכּ? וכך שוחחנו דרך המילון שעות ארוכות, אני מנסה לדלות ממנה זיכרונות מימי צעירותה בבגדאד ובמעברה, והיא לרגע הייתה זוכרת משהו על שמלה שקיבלה בגיל ארבע, על בכי אמה כשהייתה בת עשר, על מה שהושלך ממזוודתה לפני שטסה מבגדאד לארץ, על הגשם והשלג שהטביעו את האוהל במעברה ועל מות בעלה.

וכשנפטרה בכיתי. ובימי השבעה ישנתי בביתה, המתנתי לתפילות, שבאותה תקופה שבתי מעט מעט להאמין באלוהיי, ואחזתי מספרייתה בספר "בַּנוּ אִבְּרַאהִים: דִין אַלְ-חֻבּ", שהניח שם דודי מַרְגַ'אן קַחְטַאן. החלטתי ליטול אותו לביתי כשתסתיים השבעה, ללמוד ממנו סוף סוף כל הערבית, ולתרגמו. החלטתי לא לוותר על אמוני באלוהים. ובאמת הייתי יושב לילה לילה וקורא בו פרק בהסתר, בלי שיחזו בי בני המשפחה, שכלל לא זכרו את דבר הספר, ולא רציתי שישאלו עליו דבר. עד שתרגמתי בשוליו ובין שורותיו את רוב מילותיו. לא רציתי שידע אבי שאני מקיים את מצוותו לתרגם מן הערבית, ולא רציתי שידע שכבר איני זונח את אלוהיו, ששוב אני שב אל אלוהיו. חשתי כי הצלחתי להשיב את רוב דברי המקרא למקורם העברי, ולעומת זאת פעמים רבים לא הייתי בטוח בין פסוקי הקוראן והברית החדשה. ושנים לאחר מכן, כשהוסמכתי לרב, כמו שהשתוקקתי, והייתי שלוש שנים סגן הרב הראשי הספרדי של רעננה, הראיתי לרב הראשי הספרדי של רעננה דף ועליו תרגום פרק אחד שתרגמתי מאותו הספר, הפרק הראשון, אחרי שסיפרתי לו את סיפור הספר, וכיצד קיבלתי אותו במשפחתי, והראיתי לו את כריכתו. קראתי לפניו בקול בשתי השפות:

اقْرَأْ / بِسْمِ اللَّهِ الرَّحْمَنِ الرَّحِيمِ / اقْرَأْ / بِاسْمِ رَبِّكَ الَّذِي خَلَقَ / اقْرَأْ / وَرَبُّكَ الْأَكْرَمُ / اقْرَأْ / فِي الْبَدْءِ خَلَقَ اللهُ السَّمَاوَاتِ وَالارْضَ / اقْرَأْ / وَكَانَتِ الارْضُ خَرِبَةً وَخَالِيَةً وَعَلَى وَجْهِ الْغَمْرِ ظُلْمَةٌ وَرُوحُ اللهِ يَرِفُّ عَلَى وَجْهِ الْمِيَاهِ / وَقَالَ اللهُ لِيَكُنْ نُورٌ فَكَانَ نُورٌ / اقْرَأْ / فِي الْبَدْءِ كَانَ الْكَلِمَةُ / اقْرَأْ / وَالْكَلِمَةُ كَانَ عِنْدَ اللَّهِ / وَكَانَ الْكَلِمَةُ اللَّهَ / هَذَا كَانَ فِي الْبَدْءِ عِنْدَ اللَّهِ / اقْرَأْ / بِاسْمِ رَبِّكَ الَّذِي خَلَقَ الْإِنْسَانَ مِنْ عَلَقٍ / الَّذِي عَلَّمَ بِالْقَلَمِ / الْإِنْسَانَ مَا لَمْ يَعْلَمْ / وَرَاى اللهُ النُّورَ انَّهُ حَسَنٌ / وَرَاى اللهُ كُلَّ مَا عَمِلَهُ فَاذَا هُوَ حَسَنٌ جِدّا / الْحَمْدُ لِلَّهِ / الرَّحْمَنِ الرَّحِيمِ / رَبِّ الْعَالَمِينَ / اقْرَأْ / بِأَنَّ اللَّهَ يَرَى / وَكَانَ مَسَاءٌ وَكَانَ صَبَاحٌ.

קְרא / בשם אֱלֹהִים הרחמן הרחום / קרא / בשם רבונך אשר ברא / קרא / ורבונך הוא הנדיב מכל / קרא / בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ / קרא / וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם / וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר / קרא / בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר / קרא / וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים / וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר / הוּא הָיָה מראש אֶת הָאֱלֹהִים / קרא / בשם רבונך אשר ברא את האדם מדם קרוש / אשר לימד בקולמוס / את האדם את אשר לא ידע / וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב / וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד / השבח לאלהים / הרחמן הרחום / ריבון העולמים / קרא / כי האלהים רואה הכל / וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר.

הרב הראשי הספרדי של רעננה נראה טרוד, וקמטים חדשים עלו על הקמטים הישנים במצחו. לבסוף התבונן בי ואמר: "יסלח לי כבודו, אך נדמה לי שלא ראוי שרב יתרגם ספר כזה, שמאין אנו יודעים מהיכן בדיוק נלקחו פסוקי הקוראן והברית החדשה כאן, ואילו דברים נוראים נאמרו קודם למילים היפות שאתה מביא או לאחריהן, גם אם הדברים עצמם שאנחנו רואים כאן יפים הם באמת לאמונה. ומלבד זאת אסורים אנחנו לקרוא בספריו של אותו האיש, ואסור שתלמידיך ישמעו על כך. אם אתה שומע לי, גנוז הדברים עוד היום. גם אני גונז כמה דברים, ונכון הדבר לעשותו, שאין אתה יכול להיות זהיר יותר מדי". שתקתי וגנזתי את מחשבותיי, כיחכחתי בגרוני מעין תשובות שיכולתי לדמיין, ולבסוף יצאתי מן החדר. בלילה הראיתי את דף התרגום לנעמה אשתי, וקראתי לה אותו. היא הביטה בי שוב באותו המבט שבו זיכתה אותי אחרי שקראתי באוזניה בפעם הראשונה שיר, והפעם הבנתי אותו. "אל יהיה מורא הרב עליך אלא רק מורא שמיים", אמרה לי, "בני הקהילה אינם עדר כבשים תועות שאינן יודעות לחנך את עצמן, ויכול אתה לקרוא באוזנם המילים בשיעור, והם ידעו שכוונתן קדושה". אך עדיין המתנתי לשעה נוחה יותר.

באותו זמן חשתי, בעצם כמה שנים כבר חשתי, שאני דורך במקום: שוב לא נבחרתי להיות הרב הראשי הספרדי של רעננה, וכשהתמודדתי לאחר מכן על משרת הרב הראשי האשכנזי של רעננה, שכן הייתי גם רבע אשכנזי ומלומד היטב בתורתם, שמי אף לא עלה להצבעה. גם למועצת הרבנות הראשית לא נבחרתי, וידעתי כי עד יומי האחרון אהיה, במקרה הטוב ביותר, סגן הרב הראשי הספרדי של רעננה. ומחד, אהבתי משרה זאת, בכל בוקר התפללתי בציבור, ובני הקהל באו לשאול בעצתי, אחר כך לימדתי אותם שיעור של בוקר, על פי תקופת השנה והמועדים, ושיעור אחר צהריים ברצף לימוד שנתי בהלכה, ובשבתות ייחדתי שיעור תורה אחד מוקדם לילדים, והייתי מלמדם על פה פסוקים שאהבתי וקיוויתי שיאהבו, ומשחד אותם בשוקולדים, ולפני תפילת מנחה של שבת הייתי מלמד אותם שיעור במחשבה, ומביא דברים קצרים מן הפילוסופים ומן המקובלים לעורר בני הקהל לברר מחשבותיהם ולהרגילם בוויכוח של חכמים.

אבל עדיין קיוויתי להשיג גדולה, וידעתי כי קיימות כמה דרכים לזכות בכתר תורה וחכמה וכהונה על הציבור: אם אכתוב ספר בהלכה או בעיון או בהגות אולי יכתבו לו כמה גדולי רבנים הסכמות, ואולי יקרא בו הציבור, ובאמת הכנתי קונטרס קצר שבו הוכחתי כיצד בגן העדן היו אדם וחווה צמחונים, וכיצד אם תשוב האנושות לא לאכול מן החי יקרבו זמן אחרית הימים, ועוד קונטרס אחד, ארוך מעט יותר, שכבר עמדתי באמצעו, ובו הוכחתי כי על פי דרך היהדות, אם היו שומרים שבת לאמיתותה, ושומרים על כבוד החיות והטבע בבל תשחית, ולא מערבים חלקים מן המחשב בגופי האדם, וחיים בצנעה על פי הצורך ולא על פי הגאווה והתאווה, לא היו נחרבים כדור הארץ ואקלימו. אבל בסופו של דבר הדפסתי הקונטרס הראשון רק עם הסכמה של הרב הראשי הספרדי של רעננה, אפילו הרב הראשי האשכנזי של רעננה וסגנו הקשו עליי, והניחו לי להרגיש שלא אקבל הסכמתם, וחדלתי להמתין להם ופרסמתי אותו בצורתו. והקונטרס השני התעכב משנה לשנה, והרב הראשי הזהיר אותי שאם אכנס יתר על המידה בענייני המדע והמחקר, כמה מתחמם בדיוק כדור הארץ, וכמה נזק ייגרם ליושבי החופים, ובכמה מתרחב המדבר ונשרפים היערות, וכמה מקולקלת תהיה האדמה לפני דורות הבאים שיבקשו לחיות עליה, ומהו פלסטיק וכיצד הוא מתפרק, ומהי שריפת דלקי מאובנים, ומהו מחיר תעשיית הבשר, לא יהיה זה ספר הלכה ממש, או ספר דעה רבני, אלא רק דעות בעלמא, ועדיף שאאסוף דרשות על קללת האדמה ולא על קלקלתה.

הספרים, ידעתי, אינם דרך יחידה לקנות לו שם ברבנות. הנה כמה רבנים התגדלו כשסיפרו בהם הבריות שעשו כמה מעשים גדולים, וגם אם לא החיו מתים כדרך הקדמונים, ולא הורידו אש בעובדי האלילים, בכל זאת הופיעו בחלומות צאן מרעיתם, ואלו בנו לאבותיהם מבנים גדולים, ושם נפקדו נשים עקרות, ונעשה שמם גדול בעולם. אבל אבותיי לא היו רבנים גדולים, ותלמידיי לא חלמו חלומות גדולים. מלבד זאת, עוד כמה רבנים אחרים נעשו שליחי ציבור במועצות מקומיות, או בכנסת, וכל הציבור כיתת רגליו אחריהם, ותמונתם נעשתה ידועה ושמם מפורסם. ואני לא צלחתי בכל אלו, וקיוויתי לעשות שם בכל זאת בדבר מה אחר. ושבתי לעבודת התרגום שהנחתי בצד, והשלמתי תרגום עברי לספר "בני אברהם: דת האהבה", ואף שלחתי אותו לכמה הוצאות גדולות, אך לא קיבלתי מהן תשובה. ואחר שנים, כשכבר לא שימשתי ברבנות, ולא חששתי לדברי רבנים גדולים ממני וקטנים ממני, הוצאתי אותו במימון עצמי, במהדורה דו-לשונית, בערבית ובעברית, והספר נשכח והונח בקרן זווית, כי אין הזמן מתאים לספרים כאלו".

לפרק הבא