הממשלה עוד תתגעגע להפגנות בקפלן

זכות השביתה וההתארגנות היא אחת הזכויות המותקפות ביותר בדמוקרטיות חלקיות או במשטרים שהם דמוקרטיה רק בשם. שביתה היא כוח אדיר של האדם שאינו בעל הון, ואינו חלק מהאליטה. זה המקום היחיד שבו אנחנו מבהירים מי עושה את העבודה ומי הוא במידה רבה סוג של טפיל בדומה לאדונים הפיאודלים מימי הביניים, גם אם כיום השמות שונים ומנגנוני הניצול מתוחכמים יותר.

ככל שהמדינה מרסנת ומגבילה יותר את זכות השביתה, המשמעות היא שהמדינה פועלת בשירותם של אותם אדונים, והיא מדינה שלהם, לא שלנו.

והדבר נכון גם לזכות השביתה במגזר הציבורי. כי בסופו של דבר כסף שנחסך משכרם של העובדים אינו משמש ברוב הממשלות כדי לשפר את השירותים הציבוריים (שירותים שאיכותם תלויה לא מעט בקיומם של עובדים בעלי שכר ראוי), אלא כדי לחסוך כסף לעשירונים העליונים ולטייקונים ולהוריד להם את נטל המיסים.

יתרה מזאת, ככל שהזכות לשביתות סולידריות, הווה אומר שביתה של עובדים במקום עבודה אחד למען שכר ותנאי עבודתם של עובדים אחרים במקום אחר, רחבה יותר, כך גדלים הן השוויון בין העובדים והן החלק מהתוצר ההולך לרווחת כולנו. יש מתאם מובהק בין זכות שביתה רחבה לבין המדינות השוויוניות ביותר בעולם ובעלות רמת הרווחה האישית הגבוהה ביותר בעולם.

חופש השביתה הגבוה בעולם נמצא באופן לא מפתיע בארצות סקנדינביה (שבדיה, נורבגיה, דנמרק, פינלנד, איסלנד). בארצות אלו, לכל ארגון בכל מספר של חברים במקום העבודה, יש זכות לשביתה על השכר ותנאי העבודה לרבות מעמד האיגוד, ככל שאין עדיין הסכם קיבוצי בינו לבין המעסיק או שההסכם פג תוקף. זהו עיקרון הנכון גם למרבית המדינות במערב אירופה (גרמניה, צרפת, בלגיה, הולנד, שוויץ, ספרד, איטליה, פורטוגל, לוקסמבורג). המגבלה העיקרית במקרה זה היא רק שלא ניתן לשבות על נושאים שכבר הוסדרו במקום העבודה באמצעות הסכם קיבוצי המצוי בתוקף במועד השביתה.

בארצות סקנדינביה (למעט איסלנד), מותרת בנוסף כמעט ללא הגבלה גם הזכות לשביתות סולידריות, לרבות שביתת סולידריות מסוג "חרם", המופעלת כלפי מקומות עבודה שהעובדים בהם אינם מאורגנים והמעסיק מסרב לתת להם את תנאי ההסכם הקיבוצי השכיח בענף. החרם מתבצע באמצעות השבתת שירותים למעסיק המוחרם. גם בגרמניה בלגיה, צרפת איטליה, ספרד ופורטוגל מותרות שביתות סולידריות במצבים מסוימים, אם כי באופן מוגבל בהרבה.

השביתה נגד הריבון (המדינה) על נושאים הפוגעים בעובדים מותרת במובהק בשבדיה, בפינלנד ובצרפת. גם בספרד ובאיטליה היא אפשרית. בגרמניה מעוגנת הזכות לשביתה לצורך הגנה על הערכים הדמוקרטיים של המדינה. עובד השובת בשביתה מותרת מוגן בכל הארצות שצוינו לעיל מתביעות נזיקין, מפיטורים/היעדר חובה להחזירו לעבודה בתום השביתה, ומאילוץ לשבור את שביתתו.

ההסכם הקיבוצי שאותו משיגים ארגוני העובדים, לעיתים באמצעות שביתתם, מוגן מכל פגיעה בו בכל ארצות המרחב הכלכלי האירופי (מדינות האיחוד האירופאי, שוויץ, איסלנד ונורבגיה), למעט הונגריה. כלומר ההסכם חל על כל העובדים שעליהם החליטו הצדדים להסכם להחיל אותו ואין החרגה ממנו אלא בהסכמת ארגון העובדים החתום עליו. כמו כן, כל הוראה הקיימת בתוכן ההסכם תקפה אלא אם מדובר בהוראה המונעת מאדם את הזכות לעבוד או זכות סוציאלית כלשהי על רק השתייכותו הארגונית או על רקע מוצא/מגדר/נטייה וכיוצא בזה.

המחוקק אינו מתערב בשום צורה, באף אחת מארצות המרחב האירופי, בגובה דמי החבר של החברים בארגון ובאופן שבו מוסדרת גבייתם מול המעסיק. לרוב דרך סעיף בהסכם הקיבוצי המורה על גבייתם ישירות מתלוש השכר בהתאם לרשימת חברים שמעביר ארגון העובדים מעת לעת. כמו כן, אין למדינה שום זכות להתערב בתקנוניהם של ארגוני העובדים או לדרוש מהם דיווחים כספיים שלא לצורך תשלום מיסים.

ישראל נכון להיום נמצאת בעמדת ביניים. חופש השביתה בה מוגבל יותר. רק ארגון עובדים שלפחות 1/3 מהעובדים במקום העבודה חברים בו, ויותר מכל ארגון עובדים אחר, רשאי לקיים שביתה. שביתות סולידריות אינן אסורות בחוק. גם שביתות נגד הריבון אינן אסורות בחוק. אולם פסיקת בתי הדין על בסיס "עיקרון המידתיות" מגבילה מאוד את היכולת לקיים שביתות סולידריות ושביתה נגד הריבון מוגבלת מאוד ואסורה לחלוטין כאשר לא ניתן להצביע על קשר ברור לשכר ולתנאי העבודה של העובדים. למעשה בתי הדין אוסרים אפילו שביתות על נושאים שברור שיפגעו בעובדים אם מדובר בפגיעה שאמורה להתממש בטווח הארוך ולא בהכרח כלפי העובדים השובתים. גם שביתה רגילה שאינה שביתת סולידריות יכולה להיות מוגבלת ע"י בית הדין בשם עיקרון המידתיות. עם זאת, עקרון המידתיות קיים גם ברוב ארצות אירופה למעט סקנדינביה. בארצות סקנדינביה, הגבלת שביתה שאינה בניגוד לחוק, אינה אפשרית ע"י בית הדין. רק הפרלמנט יכול להורות על סיום שביתה, וגם זאת רק לאחר שפרצה (לעולם לא לפני), ולאחר הליך חקיקה מסודר. המקומות שבהם ניתן להגביל שביתה שלא באופן זה מוגבלים לתעשיית הגז בנורבגיה וצוות רפואי בתוך בתי החולים בפינלנד.

גם בישראל יש סקטורים שזכות השביתה ואפילו זכות ההתארגנות אסורה עליהם: שוטרים ועובדי שירות בתי הסוהר. זאת מגבלה שדומות לה קיימות במספר מדינות באיחוד אך לא ביחס לזכות ההתארגנות אלא רק ביחס לזכות השביתה.

מעמד ההסכמים הקיבוציים בישראל דומה כיום למעמדם באירופה, וכך גם היעדר ההתערבות בגובה דמי החבר. בישראל בגלל הצורך ברף מינימלי לצורך קבלת הזכות לשבות ולחתום הסכם קיבוצי (צורך שכאמור לא קיים בארצות המרחב הכלכלי האירופי), יש לארגון עובדים גם את הזכות להסדיר במסגרת הסכם קיבוצי את הגבייה של דמי טיפול ממי שההסכם חל עליהם אך הם אינם חברים בארגון העובדים שהוא צד להסכם או בארגון עובדים אחר הפעיל במקום העבודה. זאת זכות הקיימת גם במדינות נוספות שבהן קיימת מגבלת היציגות (כלומר דרישת רף מינימלית גבוהה לצורך קבלת זכות שביתה ומו"מ), דוגמת קנדה, ארה"ב, טורקיה, וארגנטינה. ישראל מגבילה את הזכות הזאת באמצעות קביעה שדמי הטיפול יוכלו להיות לכל היותר 0.8% מהשכר (ובזאת למעשה גם קובעת תקרה מעשית לגובה דמי החבר האפשריים).

אולם ממשלת ישראל החלה כבר בטיוטת חוק ההסדרים לשנים 2023-2024 לקצץ בחופש הפעולה ובזכות השביתה שכאמור גם כיום אינם גבוהים במיוחד. טיוטת החוק אוסרת למעשה על הגעה להסכמות בין המעסיק לבין ארגוני העובדים, ועל החזר עבודה תמורת שכר מלא. על שולחן הכנסת מונחים חוקים נוספים של ח"כים בכירים בקואליציה לפגיעה בארגוני העובדים, ובראשם החוק לפירוק העבודה המאורגנת שהניח השבוע יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן.

החוק כולל, בין השאר, ביטול דמי טיפול, הגבלת גובה דמי החבר בארגון עובדים, איסור אין סופי מראש בהחלטת כנסת רגילה (לא חקיקה ספציפית לאחר ששביתה פרצה), של שביתה בכמעט כל ענף אפשרי, איסור מפורש בחוק שלא קיים היום על שביתות נגד הריבון, פירוק הסכמים קיבוציים כך שכל עובד שהמעסיק "ישכנע" אותו לצאת מההסכם, יצא ממנו. הגבלות בחוק על שביתות סולידריות, הארכת תקופת ההודעה המוקדמת בטרם שביתה לפרקי זמן הזויים, הסכם קיבוצי לא יוכל להכיל סעיף קביעות, לשכת התעסוקה תוכל להפנות מובטלים למקום עבודה שובת, המעסיק יוכל להחליט לבדו כמה שכר לנכות למי שנטל חלק בשביתה חלקית, ללא זכות ערעור, בשביתות בשורה ארוכה של מגזרים הכנסת תוכל להעביר את החלטה על מה יהיה ההסכם הקיבוצי המתאים לוועדה שבה יש רוב למעסיקים ואלו יוכלו לחייב שהשקט התעשייתי יימשך עד 5 שנים, ועוד ועוד.

הכל כמובן חובר ע"י פורום קהלת והם כבר מצאו מי שיעשה להם את עבודת החקיקה. אם זה ימשיך להתקדם, ארגוני העובדים כולם, הולכים להיאבק בכל הכוח. בטח "כוח לעובדים", ואפילו ההסתדרות לא תישאר מאחור. ואז הממשלה עוד תתגעגע להפגנות בקפלן.

שמחה רוטמן רוצה שארגוני העובדים ישרפו את המועדון? הוא בדרך לשם עם החוק שלו לפירוק ארגוני העובדים שהונח השבוע על שולחן הכנסת.

וכשזה יבער כוחות הרשע ישלמו.