"אנחנו מאמינים שהקב"ה רוצה שניאבק עבור צדק שוויון ושלום"

"אבל למה לכתוב שמאל? ומה זה בכלל אמוני?" אלו היו השאלות המרכזית שנשאלנו כשהתחלנו לפרסם את כנס הייסוד של השמאל האמוני. את הכנס יזמנו, פעילות ופעילים פוליטיים חרדים, דתיים ומסורתיים, כדי להתחיל לגבש קהילה שזמן רב מדי קולה לא נשמע להרגשתנו, קהילת אנשים המאמינים בקב"ה ובשוויון וצדק חברתי. האמת היא שגם אנחנו לא חשבנו להשתמש במונח "שמאל", והמילה "אמוני" לא הייתה נוכחת בשיחותינו הראשונות. כחברים בקבוצות שוליים הנרתעים מתיוגים, העדפנו לכתוב את תוכן המושגים: חרדים דתיים ומסורתיים השואפים לצדק ולשוויון.

כשהעברנו את המודעה למעצבת, הפעילה הפמיניסטית החרדית אסתי שושן, היא החזירה לנו את המודעה עם הכותרת "שמאל אמוני", ביטוי שעד כה לא היה קיים. התקשרנו לאסתי ושאלנו מה פשר הביטוי, והיא השיבה "נו, זה מי שאתם, למה לא פשוט להגיד את זה?" אינסטינקטיבית כולנו הזדהינו מאוד. אך כיוון שמדובר בצמד מילים לא מוכר, שאלנו חברים. השיחה חידדה את מרחב הזהות והסוציולוגיה שבו אנו נמצאים, ואת הצורך בשימוש דווקא במושג זה.

נתחיל בסיפא, "אמוני". בתוך מרחבים דתיים מסוימים, בעיקר באזורים ליברליים יותר, המילה הזו לא מחליקה בגרון. "מה רע בדתי?" הטיחו בנו שוב ושוב. למילה "אמוני" יש אסוציאציה רוחנית, אולי מחויבת דתית מדי. המילה "דתי" נתפסת כנקייה יותר, רציונלית יותר. מטרתה פעמים רבות לסמן קבוצה סוציולוגית שיכולה להגיד "אני גם דתי וגם שמאלני, אבל אין קשר בין השניים". אך באופן עקרוני, השפה שאנחנו מנסים לקדם היא בעלת בסיס אמוני רוחני. המחויבות הפוליטית נובעת דווקא מתוך אמונתנו בקב"ה. הדרישה לשוויון נלקחת מהמסורות היהודיות העמוקות הרואות בגר ובעני אהובים על ידי הקב"ה. המסורות הללו שזורות בתנ"ך, במקורות התנאיים והאמוראיים, וכן בספרי מוסר כמו ה"קב ישר", שבו כתוב "אין תפילה חביבה על הקב"ה כמו התפילה של העני". מרכז התפיסה מושתת על אמונה ועל מחויבות הנובעת ממנה.

בתוך כך, גם הערעור על הממד הסוציולוגי היה חשוב עבורנו. רבים שאלו אותנו "האם הסיפור הוא הקמת 'מימד' החדשה?" נאמר מיד: אין לנו עניין בבניית מפלגה גרידא, אלא ביצירת בית זהותי-תורני-פוליטי. כל מי שנכח בכנס ושמע את הדברים זיהה שמדובר בקבוצה הטרוגנית מאוד, הכוללת בתוכה חרדים, דתיים ומסורתיים. לשון אחרת, "שמאל דתי" הוא ביטוי שמאפיין קבוצה מובחנת עם עבר משלה, תרבות פוליטית משלה ושפה המעוגנת בחוויות החיים שלה. לקבוצה הזו יש מקום בתוך המרחב המתהווה, אולם חשוב לנו מאוד שקולות אחרים יישמעו ואף יובילו. פעילות ופעילים הבאים מתוך קהילות פריפריה, כגון מסורתיים וחרדים העסוקים בשאלות של עוני ושל צדק ושוויון, חיים במרחב הדורש גם הוא שפה אמונית מארגנת.

אם למושג "אמוני" יש מטען ערכי וסוציולוגי, למילה "שמאל" על אחת כמה וכמה. כאמור, גם אנחנו כפעילים התמהמהנו עם התיוג העצמי הזה. לא היה לנו רצון לעמעם את זהותנו חלילה, כולנו פעילים נגד הכיבוש, מאמינים בשוויון בין יהודים וערבים, מחזיקים בעמדות סוציאליסטיות בהקשרים כלכליים ועוד. אך המרחב השמאלי, ובעיקר מוסדות השמאל, מזהים עצמם פעמים רבות כמרחבים חילוניים; השפה הדתית מאיימת על מרחב זה. כיוון שממילא מדובר במרחב שסובל מתפיסה ציבורית שלילית, מדוע שנרצה לזהות את עצמנו כחלק ממנו? הלא מדובר במועדון שרואה בנו אורחים, פעמים רצויים ופעמים לא, ובו עלינו להצניע את זהותנו הדתית או להגבילה למרחב הביתי.

כששאלנו אנשים אם המילה "שמאל" תרתיע אותם מלהגיע לכנס, כמעט תמיד קיבלנו תשובה דומה: "עבורי זה בסדר, אבל לאחרים אולי זה יפריע להצטרף. לא יגיעו אנשים". התשובה הזו עניינה אותנו. להבנתנו היא העידה על תרבות של החבאת זהות עצמית כדי לאפשר מקום לאחרים. אך אותם אחרים תמיד עמומים, וכלל לא ברור אם היו באים ממילא.

תרבות של עמימות פוליטית היא בעייתית בכל מרחב. ראשית היא נתפסת, בצדק, כמניפולטיבית. השומע מגיע לאירוע שמוצג כאירוע א-פוליטי, ואז מגלה שהוא באירוע שמאלני. אך חשוב יותר, השתיקה לצורכי דיאלוג במשך עשרות שנים יצרה מצב שבו אנשים אינם מכירים אפשרות דתית שואפת שוויון. עמדה צריכה להיאמר כדי להתקיים. האינסטינקט הישראלי, המזהה אוטומטית דתיות עם ימניות, קשור גם בעובדה שאלו המחזיקים בעמדות שמאל חוששים להביע את עמדתם כדי לאפשר קולות אחרים. אם מטרתנו היא לייצר בית, עלינו להצהיר בגאון לאילו תפיסות פוליטיות הבית שלנו משתייך. בית זה צריך להיות פתוח לכל מי שמעוניין להשתייך אליו, אך לא על חשבון הסתרה עצמית.

ראוי להוסיף גם כמה מחשבות על הדינמיקה שבין שמאל לדת בישראל. בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, יש זיהוי רעיוני בין שמאל ובין חילוניות. בהקשר הישראלי, הזיהוי נמצא בבסיס התנועה הציונית החילונית-סוציאליסטית, שדיברה בשפה שמאלית וגם בשפה אנטי-דתית. גם קבוצות ליברליות במדינה זיהו את עצמן כקבוצות שאינן דתיות, ואשר רואות בדתיות במרחב הציבורי מצב בלתי רצוי. על תנאים היסטוריים אלה נוספו ברבות השנים הצדקות חדשות: החברה החרדית נתפסת כחברה שאינה יצרנית ולכן אינה תורמת לכלכלה. החברה הציונית-דתית נתפסת כראש החץ של מפעל הכיבוש ונישול הפלסטינים, ועל כן מייצגת עמדה ימנית ברורה. שתי הקבוצות הללו מקדמות גם תפיסות הכופות את הדת במרחב הציבורי. כלומר, הן אכן סותרות את עמדותיו העקרוניות של השמאל ומזהות את עצמן כימין.

דווקא מהסיבות האמורות לעיל, חשנו צורך ליצור מרחב מובהק אחר. העמדה האתית שלנו אינה מתונה יותר מעמדת ההגמוניה הדתית, אלא הפוכה בתכלית. אנחנו מאמינים שהקב"ה רוצה שניאבק עבור צדק שוויון ושלום. אנחנו מאמינים שיש מסורת יהודית ארוכה ועמוקה של דאגה לחלש, התרחקות משררה וכבוד (כולל כבוד לאומי) ועדינות וכפיפות קומה בהתנהלות הבין-אישית. העיסוק בשוויון בסופו של דבר הוא עיסוק שמאלי.

שמאל אמוני הוא מי שמזהה את העני שסביבו, בין שהוא יהודי הנאנק תחת עול כלכלי ובין שהיא פלסטינית החיה תחת כיבוש; בין שמדובר בנער הנמצא בארון ובין שמדובר בפועל בניין ללא זכויות בסיסיות. שמאל אמוני מזהה שתפילתנו חביבה על הקב"ה אם אנחנו נהיה הצדיקים שמתפללים ופועלים לצד העניים.

לשמאל האמוני יש מסורת ארוכה של נביאים ובעלי מוסר, משוררות ורבנים, פעילות ואנשי חינוך, אוהבי עבר ואוהבי אדם. ביניהם אפשר להזכיר את רבי בנימין והרב כלפון הכהן, הרב יוסף משאש והרב תמרת, שד"ל והרב בן אמוזג, הרב עובדיה והרב שך, ברכה סרי וישעיהו לייבוביץ, הרב אברהם יהושע השל ובעל הסולם, הרב עמיטל ואליס שלוי, הרב פרומן וויקי שירן.

כמה מהמוזכרים לעיל זיהו את עצמם כאנשי שמאל, ואחרים נמנעו מכך. אך גם מי שלא ראה עצמו כשמאלני, לא הזדהה כימני, ולהבנתנו היה מרגיש לא בנוח במרחב הפוליטי הימני-דתי היום.

***

בסופו של דבר, הנבואות הקודרות של אלו שדחפו אותנו לעמעם את תפיסותינו לא התממשו. לכנס הייסוד הגיעו כ-700 אנשים, בעיקר צעירות וצעירים הצמאים לבית. בימים אלו אנחנו עמלים על פעולות המשך.

בכנס נשמעו אמירות חותכות ובוטות בסוגיות שונות, מתוך שפה דתית מסורתית. נדונו בו נושאים רבים, מכיבוש ואי-שוויון לאומי ואתני בישראל, דרך סוגיות כלכליות, צדק חלוקתי וחינוך ועד חינוך במרחבים דתיים. דבר אחד לא נדון כמעט כלל, וזו הרפורמה המשפטית שמארגנת את השיח בין המחנה הימני ובין המחנה שכנגדו. ניסיתי לחשוב מדוע הנושא הזה לא עלה כמעט כלל. הרי הנוכחים ודאי מתנגדים לרפורמה, ויש להניח שלא מעט מהם גם פוקדים את ההפגנות השבועיות נגדה.

אני חושב שהסיבה לכך נעוצה ברצונו של הציבור השמאלי-אמוני לחזור לשאלות היסוד המגדירות את היחסים בין המוסר לפוליטיקה, לחזור לשיחה בדבר ההבחנה בין טוב ורע, נכון ולא נכון, אמת ושקר. אני חושב שזו אמורה להיות השיחה המובילה בכל ציבור שמאלי ובכל ציבור אמוני, אך ודאי בקרב ציבור הרואה בדרישה שלו לשוויון ציווי דתי מחייב.