• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

יום בחייה | סיפור קצר

"זה עולם של נשים. רובן ממעטות לצאת מהכפר, ולא מכירות את החיים באוניברסיטאות, במרכזי הקניות, במסעדות ובאולמות הקולנוע, שילדיהן פוקדים בקביעות. דור ההורים ממשיך לחיות כפי שחיו פעם, בנעוריהם". סיפור קצר מתוך "הכלוב", ספרה של פידא ג'ריס
פידא ג'ריס

פידא גִ'רְיֵס היא סופרת, מתרגמת ועורכת פלסטינית. נולדה בבירות ב-1973 להורים שעקרו ללבנון, בעוד שאר משפחתה המשיכה להתגורר בפסוטה. לאחר מות אמה בפיצוץ מכונית תופת ב-1983 עקרה המשפחה לקפריסין. ג'ריס שבה לפסוטה, לאחר מכן עקרה לקנדה ושוב חזרה לפסוטה. כיום היא חיה על הקו שבין רמאללה לפסוטה, וכמו חייה שלה, משני עברי הקו הירוק, כך גם חיי גיבורות וגיבורי ספרה, "הכלוב".

ג'ריס כותבת בערבית ובאנגלית, ועד כה פרסמה שלושה קובצי סיפורים קצרים בשפה הערבית: "הכלוב" (2018), "הח'וואג'ה" (2014) ו"החיים הקטנים שלנו" (2010). "הכלוב" הוא ספרה הראשון הרואה אור בעברית, והוא יצא בסדרת מַכְּתוּבּ مكتوب בהוצאת פרדס.

***

קמיליה מקיצה משנתה קצת אחרי חמש בבוקר. קרני האור שמתחילות להסתנן מבעד לחלון עוד לא הביאו את היום, וקווי המתאר של החדר שקועים בעלטה עדיין. היא נאנחת ומתיישבת בכבדות, מרימה בקושי את ראשה. מה קורה לה בזמן האחרון? מדוע ידיה כבדות וכל גופה אומר עייפות וכאב? קמיליה משפשפת את פניה בכפות ידיה ואוספת את שערה במטפחת. אחר כך היא קמה, ניגשת לחדר האמבטיה ושוטפת פנים במים קרים. צמרמורת אוחזת בגופה, והקור החורפי חודר לעצמותיה. רוב בתי הכפר לא יכולים להרשות לעצמם לחמם את החדרים בשל יוקר המחיה. לא נורא, המים הקרים מעוררים אותה. כולם ישנים עדיין ושלווה שורה על הבית. ציוץ של ציפור יחידה בחוץ מבשר את עלות השחר. היא מתלבשת בחדר חשוך כמעט לחלוטין, כי היא חוששת שהאור יעיר את בעלה. יום קשה צפוי לו ומוטב שיישן בינתיים. היא מסיימת להתלבש ונכנסת לאטה למטבח. היא מכינה קפה בחלב, ויורדת עם הכוס אל המחסן שמתחת לבית, שם היא לוגמת, מניחה את הכוס בצד, ופותחת את שק הקמח הגדול שבפינה. לאחר שהיא עורמת מנת קמח בקערה גדולה, היא מוסיפה במיומנות מים ושמרים בדיוק בכמות הנדרשת. לאחר מכן היא מפשילה שרוולים ומתחילה ללוש.

בתוך דקות אחדות ניגרת הזיעה ממצחה. בכל יום באותה שעה עולה במוחה אותה מחשבה: היא חייבת להשיג כסף לקניית מערבל. ידיה כואבות לאחר כל לישה, והכנת הכמות הגדולה אורכת זמן רב. כשהיא מסיימת ללוש היא מכסה את הקערה במגבת, שותה את שארית הקפה הקר, ועולה הביתה. בעלה ושני בניה התעוררו כבר ומתכוננים לצאת לעבודה. היא פונה להכין את הקפה והאוכל שייקחו עמם. שלושתם עובדים בריצוף בתים באתר מרוחק, וצריכים לקחת איתם אוכל. היא מכינה להם מזון כפרי פשוט ממצרכים בסיסיים: לבּנה, לחם, זיתים וביצים קשות. דומייה שורה על הבית. כולם עדיין רדומים מן היקיצה המוקדמת מתוך שינה עמוקה של ליל חורף. ממלמלים "בוקר טוב", שותים קפה, ויוצאים לדרכם. הבצק יתפח בעוד שעה ובינתיים היא תסדר את החדרים. כמה מרגיז שהם משליכים את הבגדים שהם פושטים בכל מקום. היא מטאטאת את רצפת הסלון והמטבח ומנקה את האמבטיה. השעה כבר כמעט שבע וחצי, והיא ממהרת לשוב אל הבצק.

בעלה ושני בניה התעוררו כבר ומתכוננים לצאת לעבודה. היא פונה להכין את הקפה והאוכל שייקחו עמם. שלושתם עובדים בריצוף בתים באתר מרוחק, וצריכים לקחת איתם אוכל

הוא תפח יפה. היא בוצעת ממנו חתיכות קטנות בגודל כף היד, צרה מהן צורת ביצה, ומניחה בקערה גדולה. כשהמשימה נשלמת היא מדליקה אש בטאבון ומתיישבת על הכר שמונח על הרצפה. היא אוספת את כלי האפייה, נוטלת חתיכת בצק, מניחה אותה על גבי הקרש שלפניה, מפזרת עליה קמח, ומרדדת במערוך. לאחר מכן היא מניפה אותה בזרועותיה בתנועות מיומנות, עד שזו מתרחבת והופכת דקיקה. היא מניחה את הבצק הפרוש על כר עגול ומושכת את קצותיו, להעניק לו צורה עגולה, ואז דוחפת אותו בקלילות אל הטאבון. בתוך שניות אחדות הוא נאפה ללחם, והיא מוציאה אותו ומניחה בצד. על פעולה הזו היא חוזרת מאתיים פעם, והלחמים נערמים זה על זה. לאחר חצי שעה של עבודה קשה נשמעת דפיקה בדלת. "צַּבַּאח אלח'יר. תהיי בריאה!" מברכת אותה סועאד שכנתה. "צַּבַּאח אלנּור! תהיי בריאה, בואי תיכנסי!" עונה לה קמיליה. סועאד נכנסת ומתיישבת על כיסא קש נמוך. קמיליה אוהבת ששכנות באות לארח לה לחברה בעת האפייה, כי העבודה משעממת וקשה, והדיבורים מעבירים את הזמן. לאחר זמן קצר מצטרפת אליהן שכנה נוספת, רניה, וקמיליה מבקשת ממנה להביא לבּנה וזיתים. רניה מטפסת בטבעיות לביתה של קמיליה, שלעולם אינו נעול במשך היום. כל כך הרבה שנים הן שכנות, וכל אחת יודעת היטב היכן מונחים הדברים במטבח של שכנתה.

כשרניה שבה פוסקת קמיליה ממלאכת האפייה, מנמיכה את האש, ונוטלת מהערימה שתי כיכרות לחם חמות – לעצמה ולשכנותיה. אם היו מסרבות, הייתה מפצירה בהן לקחת. כמה שהיא רעבה! לאחר הפסקת האוכל היא שבה אל האפייה, ושכנה נוספת, סוהיר, עולה לביתה להכין קפה. חנאן, שגם היא הגיעה בינתיים, עוזרת לקמיליה בגלגול הלחמים האפויים, ומניחה אותם בשקים שבהם הם נמכרים. החיים בכפר הם כמו כוורת דבורים – כולם אצים לעזור לה גם בלי שהתבקשו. בזמן העבודה מדברות השכנות על הכול: על חדשות הכפר, על הבעלים והילדים, על החתונות שבדרך, על העבודה, על מסיק הזיתים, ועל עוד עניינים שונים כגון קטיף הח'וביזה והזעתר ואספקת המלוח'יה והבמיה, והסחורות שנמכרות בשוק הכפר בכל יום שישי, ומחיריהן במקומות אחרים. זה עולם של נשים. רובן ממעטות לצאת מהכפר, ולא מכירות את החיים באוניברסיטאות, במרכזי הקניות, במסעדות ובאולמות הקולנוע, שילדיהן פוקדים בקביעות. דור ההורים ממשיך לחיות כפי שחיו פעם, בנעוריהם. שלוש שעות חולפות וקמיליה ממשיכה לעבוד. השכנות שבאו הלכו, וגם אלה שבאו במקומן כבר הסתלקו. עכשיו מגיעה נג'ווא, אשתו של בנה הגדול סעיד, ומביאה איתה את שלושת ילדיה. "שלום, חמודים של סבתא! היכנסו, אהובים! תרצו לאכול?"

נאג'ווה מביטה על ילדיה בחוסר סבלנות. "רק הרגע הם אכלו", היא אומרת, "שיגעו אותי היום!" "סבלנות חמודה"… "הם לא שומעים בקולי. שעתיים לקח לי להאכיל ולהלביש אותם בבוקר! זה עקשן כמו פרד, לא הקשיב לי בכלל עד שחטף מכות!" "למה את מרביצה לו?" עולה קולה של קמיליה במחאה, "למה אין לך סבלנות אליו?" "מה אני יכולה לעשות? לך הם מקשיבים. אני מוציאה את הגרון ואף אחד לא שומע!" "כי אני מדברת אליהם ברוגע, לא בצרחות".

עד מהרה עולים מהחדר קולות צחוקם של הילדים. שעות רבות הם נמצאים אצלה, וכמעט תמיד שומעים בקולה. הם זקוקים רק למעט סבלנות ותשומת לב, אך הדור החדש של האימהות תמיד ממהר, תמיד בלחץ להספיק דברים

נאג'ווה מביטה בחמותה בכעס כאומרת: כמה קל לתת עצות! וכמה פעמים הן כבר ניהלו את השיחה הזאת! "בואו לפה", היא צועקת פתאום על הילדים, "אתה והוא! תעזבו את האדמה! תראו כמה לכלוך אתם עושים! מה יהיה איתכם!? אלוהים! אוי לילדים האלה ולמי שהביא אותם לעולם! אני חייבת ללכת לעבודה עכשיו". "טוב, יקירה"! אומרת קמיליה. היא כבר לא יכולה לשאת את הצרחות והתלונות האלה. "אלוהים איתך", היא מוסיפה. "אני אשגיח על הילדים".

כהרגלה בכל יום לוקחת נאג'ווה את התיק שלה ויוצאת לעבודה. קמיליה לא מקדישה לזה מחשבה נוספת. האישה הזאת תמיד חסרת סבלנות, אבל קמיליה שוחרת שלום ואינה אוהבת לבקר אחרים. תמיד היא חותרת לאחד את המשפחה ולשמור על יחסי שלום בין ילדיה ונשותיהם. כעת היא ממהרת לסיים את הכנת הלחם. נותרה לה עוד כחצי שעה של עבודה. היא לוגמת במהירות כוס מים ושבה למלאכתה. הילדים מתקבצים סביבה, והיא מכבדת אותם בלחם ובלבּנה. בקולותיהם הילדותיים הם מספרים לה על משחקיהם ועל בית הספר, ונפשה יוצאת אל הקטנים הללו. תוך כדי שיחה איתם היא מסיימת סוף־סוף לאפות, וקמה באפיסת כוחות מוחלטת. בקושי היא נעמדת על רגליה. השרירים בגבה וברגליה מכווצים, וזרועותיה דואבות מהתנועות החוזרות ונשנות. היא אופה את הלחמים שנותרו בעוד עיניה משגיחות על הילדים. עד מהרה מגיעים הקונים שמעוניינים בלחם. שוב היא מודה לאל על בואם. אינה מעזה לחשוב אפילו איך היו מסתדרים בלעדיהם. כשמסתיימת המכירה נועלת קמיליה את חדר המחסן ועולה עם הילדים הביתה. "חמודים של סבתא", היא מבקשת, "אל תפריעו לי, טוב? תהיו ילדים טובים. היכנסו לחדר לשחק". עד מהרה עולים מהחדר קולות צחוקם של הילדים. שעות רבות הם נמצאים אצלה, וכמעט תמיד שומעים בקולה. הם זקוקים רק למעט סבלנות ותשומת לב, אך הדור החדש של האימהות תמיד ממהר, תמיד בלחץ להספיק דברים.

הכלוב פידא ג'ריס
עטיפת ספרה של פידא ג'ריס, "הכלוב". סיפורים קצרים על רגעים אנושיים

פעמים רבות היא שואלת את עצמה אם בנותיה וכלותיה לא היו יכולות לקצץ מעט בהוצאות המחיה, לוותר על היציאה לעבודה, ולהישאר עם הילדים לפחות עד גיל בית הספר. אבל היא כנראה חיה עדיין בעולם אחר. בימינו כולם חומרניים כל-כך, וקונים לילדים הרבה יותר ממה שהם צריכים. כל המשחקים האלה שבקושי משחקים בהם וכבר הם נשברים. ומחצית מהבגדים הם לא לובשים בכלל. שקט וסדר – זה מה שחסר להם בחיים. אבל היא שותקת ולא אומרת שום דבר. אלה המחשבות שחולפות בראשה של קמיליה כשהיא מבצעת את מטלות הבית השונות. כעת עליה להכין את ארוחת הצהריים – בשר עם שעועית ואורז. היא מוציאה את הבשר מהמקרר ומתחילה לבשל אותו. הזמן רץ, והאוכל צריך להיות מוכן לפני שבעלה וילדיה יחזרו הביתה. היא מבשלת, משגיחה על הילדים, מכינה בקבוק חלב לצעיר שבהם, ומעמידה מכונת כביסה – הכול בעת ובעונה אחת. לקוחה נוספת נכנסת לקנות לחם ויושבת איתה קצת. קמיליה שוב מכינה קפה (להעביר את הסחרחורת שתקפה אותה פתאום), וכשהאישה הולכת היא מתחילה לספור את הכסף שהרוויחה היום, ונאנחת. בנה הקטן פואד זקוק לספרים לבית הספר, צריך לקנות ירקות ופירות, והיא זקוקה בדחיפות לנעליים חדשות, כי שלה התבלו לגמרי בחורף האחרון. היא מביטה בסכום הדל שבידה, ותחושה של חוסר אונים מציפה אותה. המשכורת של בעלה מאחרת, המשק בשפל כלכלי, ולהם יש חובות וחשבונות רבים לפרוע. היא נאנחת שוב ומנסה לדחוק את המחשבה מראשה, אך הדאגה לא נותנת לה מנוח. "אלוהים יעזור", ממלמלות שפתיה, "אנו מודים לאל על כל דבר"… בזמן שהאוכל מתבשל על הכיריים, היא מוציאה את הבגדים ממכונת הכביסה. נכדה הקטן רני נאחז בשמלתה, ובידו השנייה אוחז בבקבוק שהיא נתנה לו. "תשתה הכול, אהוב של סבתא… ילד טוב", היא אומרת לו ויוצאת אל המרפסת, לתלות את הכביסה. כמה שעות של חום ושמש צפויות עכשיו, ואחריהן ודאי ישוב הגשם, אז מוטב שתנצל אותן היטב. היא רוצה להספיק להוציא לשמש גם את הסדינים והכריות, אך ברגע שהיא מסיימת עם הכביסה מגיעים בעלה וילדיה, והיא נכנסת הביתה להגיש להם את ארוחת הצהריים. שוב תוקפת אותה הסחרחורת! אולי היא רעבה? היא קוראת לנכדיה וכולם מתיישבים סביב השולחן. היא מגישה את האוכל בזריזות ומתיישבת בעצמה לאכול, אך בדיוק באותו רגע פורץ רני בבכי. הצצה בשעון מגלה שהגיע הזמן להשכיבו לישון. היא נושאת אותו עם בקבוק החלב לחדר השינה שלה, מניחה אותו על מיטתה, ושרה לו עד שהוא עוצם את עיניו. כבדות נופלת על עפעפיה… אילו רק יכלה לנמנם חצי שעה, אך קולות הילדים שעולים מהמטבח מעירים אותה.

פעמים רבות היא שואלת את עצמה אם בנותיה וכלותיה לא היו יכולות לקצץ מעט בהוצאות המחיה, לוותר על היציאה לעבודה, ולהישאר עם הילדים לפחות עד גיל בית הספר

היא ממהרת למטבח ומוצאת את בנה רוואד צועק על נכדה נביל: "תראה מה עשית! אתה לא יכול לאכול כמו בן אדם?" הילד עומד על הכיסא לאחר שפיזר את תכולת צלחתו על השולחן, ושיחק בה. קמיליה גוערת בו, מושיבה אותו, מנקה אותו, ואומרת: "אתה כנראה לא רעב! עזור לאחיך לאכול!" סוף־סוף הסתיימה הארוחה. נאג'ווה שבה, אוכלת, נשכבת על הספה, ונרדמת. הילדים יושבים רגועים ושבעים בסלון, וצופים בסרטים מצוירים. בעלה וילדיה היגעים מעמל היום מתקלחים, נשכבים על הספות, ושוקעים בשינה עמוקה. קמיליה מבלה חצי שעה בשטיפת כלי האוכל. כשהיא מסיימת היא מביטה סביב. הבית מבולגן לחלוטין; בגדים מלוכלכים, משחקים ונעליים זרוקים בכל מקום. בשקט שהשתרר היא מסדרת הכול, שוטפת את הרצפה, מסירה את האבק ותולה את הכביסה שנותרה. כשהיא מסיימת היא נכנסת למקלחת ומתרחצת במהירות, כדי לחסוך בחשמל ובמים; החשבונות גבוהים מאוד, ואין מנין לשלם אותם. כשהיא יוצאת היא מגלה שבינתיים הגיע גם בנה נביל, עם אשתו וילדיו. כל הישנים התעוררו ויושבים ביחד בסלון. קמיליה מחלקת נשיקות לנכדים, מכינה תה ומביאה פירות. פתאום היא נזכרת שתכננה להכין עוגה לילדים אך לא הספיקה. הבית ריק ממצרכים.

שוב היא מנסה לסלק ממוחה את המחשבות הטורדות. היא מתיישבת על הספה בסלון, בין בני משפחתה, ולפתע נופלת עליה תרדמה עמוקה, ממש כאילו הייתה מכונה שכבתה. איש לא מעלה על דעתו לשאול מה הסיבה לכך, כי הרי כך קורה בכל ערב.

כולם צוחקים בשקט וממשיכים לפטפט אל תוך הלילה.

 

תרגום: דולי ברוך

עריכת תרגום: דימה דראושה

הספר "כלוב" יושק ב-8 בפברואר 2023 בשעה 19:30, בחנות הספרים רידינג, אלנבי 43 תל אביב

אישה לשה בצק
"בכל יום באותה שעה עולה במוחה אותה מחשבה: היא חייבת להשיג כסף לקניית מערבל. ידיה כואבות לאחר כל לישה, והכנת הכמות הגדולה אורכת זמן רב". צילום: ivan rohovchenko, unsplash
כנראה שיעניין אותך גם: