קינות רבי דוד בוזגלו על רעידת האדמה

לאחר רעידת האדמה באגאדיר שבמרוקו בפברואר 1960, שגבתה קורבנות רבים והייתה מאורע טראומטי במרוקו בכלל, ובקרב יהודי מרוקו בפרט, כתב ר' דוד בוזגלו קינות על המתים, אחת בעברית ואחת בערבית-יהודית; את הקינה בעברית כתב על פי הלחן והמשקל של קינת תשעה באב "הלנופלים תקומה":

סִפְדוּ וְהֵילִילוּ / כִּי עִיר אָגָאדִיר חֻסְּלָה

אָבוֹת וּבָנִים שָׁם נָפְלוּ / יָרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה

וּמִשְׁפָּחוֹת נֻשְּׁלוּ / אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל בִּין לַיְלָה

חֲרָדָה וְשַׁמָּה / עִקְבוֹתֵיהֶם לֹא נוֹדָעוּ

וְקוֹל נִשְׁמַע בְּרָמָה / כְּקוֹרֵא תוֹךְ שְׁמָמָה.

אֲנָשִׁים וְנָשִׁים / בַּחוּרִים גַּם בַּחוּרוֹת

צְעִירִים וִישִׁישִׁים / מֵנִיקוֹת וּמְעֻבָּרוֹת

יַלְדֵי חֵן קְדוֹשִׁים / עִם כְּבָשׂוֹת טְהוֹרוֹת

עַד לֹא זָרְחָה חַמָּה / וּכְבָר אָבְדוּ נִבְלְעוּ

תּוֹךְ עִמְקֵי אֲדָמָה / כָּל עוֹד בָּהֶם נְשָׁמָה.

עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ / אַחֵינוּ תּוֹשָׁבֶיהָ

פָעֲרָה אֶת לוֹעָהּ / אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ

וְגַם נוֹצְרִים גָּרוּ בָּהּ / מָשְׁכָה תּוֹךְ רְגָבֶיהָ

חָרוֹן אַף וְחֵמָה / לִתְחִינָתָם לֹא שָׁעוּ

וּבְפַחַד וְאֵימָה / כָּרְעוּ בֶּרֶךְ וְקוֹמָה.

רַב חֶסֶד רַב חֲנִינָה / אֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ?

תַּלְמִידֵי בֵּית אֻלְפְּנָא / אֲשֶׁר בְּצִלָּם חָסוּ

לִשְׁאוֹל הָיוּ לְמָנָה / וּבְתוֹךְ עָפָר נִרְמְסוּ

תּוֹרַת אֱמֶת שׁוֹמֵמָה / עַל בָּנֶיהָ כִּי גָּוְעוּ

צוֹעֶקֶת מַר וְלָמָּה / כָּבוּ מְאוֹרוֹת וְעַל מָה?

אֵל מָלֵא רַחֲמִים / הָאֵר פָּנִים אֲלֵיהֶם

וְעִם  צַדִּיקִים וּתְמִימִים / גּוֹנֵן בִּכְנָפֶיךָ עֲלֵיהֶם

וְשַׁלֵּם נִחוּמִים לָהֶם / וּלְאֲבֵלֵיהֶם

קוּם וּקְרָא לָהֶם נֶחָמָה / וְרֹב טוּבְךָ יִשְׂבָּעוּ

הֱיֵה לָהֶם לְחוֹמָה / כִּי יְמִינְךָ רוֹמֵמָה.

(על פי יוסף שיטרית, תשנ"ט, פיוט ושירה ביהדות מרוקו: אסופת מחקרים על שירים ועל משוררים, המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים, עמ' 363-361).

***

את קול האנשים בתוך רעידת האדמה, אם במהלכה ואם ברגעים שאחריה, מדמה ר' דוד בוזגלו לקולה של רחל אמנו, אשר פורש לאורך הדורות כקולה של כנסת ישראל המבכה את הליכת עמה בגלות, וכך הוא כותב "וְקוֹל נִשְׁמַע בְּרָמָה / כְּקוֹרֵא תוֹךְ שְׁמָמָה", על פי: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים–רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו ל"א, ט"ו); בניגוד לקול רחל הנשמע על-ידי האלוהים והמהדהד לאורך הדורות, קולם של מי שפקד אותם האסון באגאדיר אינו נשמע, אלא הוא "כְּקוֹרֵא תוֹךְ שְׁמָמָה".

בוזגלו מדגיש כי האסון בא על כולם: "אֲנָשִׁים וְנָשִׁים / בַּחוּרִים גַּם בַּחוּרוֹת // צְעִירִים וִישִׁישִׁים / מֵנִיקוֹת וּמְעֻבָּרוֹת // יַלְדֵי חֵן קְדוֹשִׁים / עִם כְּבָשׂוֹת טְהוֹרוֹת"; כל אלו נספו במהירות בלילה עצמו: "עַד לֹא זָרְחָה חַמָּה / וּכְבָר אָבְדוּ נִבְלְעוּ // תּוֹךְ עִמְקֵי אֲדָמָה / כָּל עוֹד בָּהֶם נְשָׁמָה". בבית השלישי מדגיש הפייטן כי האסון פקד את כל הקהילות בעיר, ולא רק היהודים: "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ / אַחֵינוּ תּוֹשָׁבֶיהָ // פָעֲרָה אֶת לוֹעָהּ / אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ // וְגַם נוֹצְרִים גָּרוּ בָּהּ / מָשְׁכָה תּוֹךְ רְגָבֶיהָ"; ר' דוד בוזגלו נוטל את הפסוק "עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ– תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים קל"ז, ב'), ודורש אותו לא במשמעותו המקובלת, שבה ערבים הם ריבוי לעצי הערבה, אלא כתושבי העיר הערבים שנספו באסון; בהתייחסו לנוצרים מתכוון כאן הפייטן לאירופאים.

התייחסות חיובית לערבים ולמוסלמים, "אַחֵינוּ תּוֹשָׁבֶיהָ", נראה אצל ר' דוד בוזגלו גם בפיוט "אתם יוצאי מערב"; לעומת זאת התייחסות חיובית לנוצרים, תוך קינה על האסון שפקד גם אותם, ביצירה הבנויה במתכונת קינה של תשעה באב, היא נדירה לא רק ביחס לכתיבתו של ר' דוד בוזגלו אלא ביחס למסורת הפיוט כולה, אשר הכירה יותר את צד הקינות על אסונות שהביאו הנוצרים, ואף בקשות נקמה בהם. הבית המוקדש ליושבי העיר הערבים והנוצרים מסתיים באזור: "וּבְפַחַד וְאֵימָה / כָּרְעוּ בֶּרֶךְ וְקוֹמָה", על פי סיום הקינה "הלנופלים תקומה": "וּבְפַחַד וְאֵימָה יוֹם יוֹם לְךָ יִכְרָעוּ / כָּל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה וּתְהַלֵּל כָּל נְשָׁמָה", ובדומה לפיוטו המפורסם של ר' שלמה אבן גבירול: "שְׁפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה / אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה"; בכך רומז הפייטן שגם תושבי אגאדיר המוסלמים והנוצרים נשאו תפילה ותחינה לפני האלוהים, אך בסופו של דבר קומתם וברכיהם כרעו באסון התמוטטות הבתים והאדמה עליהם, והם קידמו כך את המוות במקום שיוכלו להמשיך ולקדם כך את האלוהים.

במקביל כתב ר' דוד בוזגלו גם קינה בערבית-יהודית על החללים ברעידת האדמה באגאדיר, ובה לא רמז על הקרבנות היהודים באופן ספציפי ועל יושבי בתי המדרש, והתמקד בילדים ובתינוקות (ראו שיטרית תשנ"ט, עמ' 363-366). יוסף שיטרית מראה כיצד בקינה זו נוכחות צורות לשוניות מוסלמיות, הן משירת המַלְחוּן במרוקו, והן מן הלשון הערבית המדוברת בפי המוסלמים במרוקו, לצד צורות לשוניות ערביות-יהודיות, המושפעות חלקן מן העברית; ייתכן שבשל הלשון ובשל הנושא בקינה זאת, ציפה גם לשומעים לא-יהודים, אבל באופן מעניין גם לחן פיוט זה נקבע על פי קינה לתשעה באב, "ארים על שפיים קולי בבכיתי".

השיר נפתח במדריך, הממקם את המשורר בתוך האסון, דבר שלא מצאנו בקינה העברית: "אס בידייא מא נדיר / דון לכחל ולחזאני? // עלא כלייאן אגאדיר / מא תסחא סי עייאני" ("מה ביכולתי לעשות, מלבד השחור והאבל? / על חורבן אגאדיר לא יתייבשו דמעותיי", התרגום: יוסף שיטרית). בבית הראשון בקינה מתוארת השלווה שלפני רעידת האדמה, לעומת השיר העברי שנפתח מיד בהספד ובאסון: "ג'אלס לבו מעא ולאדו / לא דרור ואלא מחאס // לחבאב האדו בהאדו / פארחין, סאלמין מללבאס // מננהום די חלאלו נעאס / פוק דאך לפראס האני // מננהום פארח מעא נאס / פי סרור וסלוואני" ("האב יושב עם בניו, בלא כאבים ובלא מיחושים / הידידים והקרובים זה עם זה מסובים בשמחה ובחוסר דאגה / ביניהם כאלה שערבה להם שנתם, על יצועיהם שלווים / ביניהם כאלה שבילו עם חברים בשמחה ובהנאה", התרגום: יוסף שיטרית). הבית השני מתאר את הכרעת האל לחולל רעידת אדמה, גם כן בשונה מן הפיוט העברי שבו האלוהים נזכר רק בבית הרביעי בשאלה "רב חסד רב חנינה / אל הצאן מה עשו?", ולעומת זאת בערבית: "אמר אללאה ונאדא / וטח לקדא, יא סאדאת // נתהא לפרח ותקאדא / וסאעת לקרח קד אתאת // נסקקת לארד לילת לטלאת / באמר לפוגאני // וזמיע מן פיהא כלאת / גאלת, יאך רבי עטאני" ("גזר האל וקרא, והפור נפל, הו רבותיי / נגמרה השמחה וכלתה, ושעת היגון הפתיעה / נסדקה האדמה בלילה של יום שלישי בפקודת האל / וכל מה שעליה אכלה, אמרה, הלא האל זימן לי", התרגום: יוסף שיטרית).

מן השאננות שלפני האסון, דרך גזירת האל לסדוק את האדמה, עובר המשורר אל קינות ההורים על ילדיהם לאחר האסון: "לוואלדין ינווחו / עלא מה זרא פי אולאדהום" ("ההורים מקוננים על אשר קרה לבניהם", התרגום: יוסף שיטרית); מכאן מתאר המשורר את הרגשתו שלו, גם כן בשונה מן הפיוט העברי: "וילי עלא מא זראלהום / מטייסין פי ארכאני // מה בקא חד יעקלהום / ואס יטפי ניראני?" ("אויה לי על מה שאירע להם, מוטלים הם בפינות / אף לא אחד יכול לזהותם, מה יכבה את אש יגוני?", התרגום: יוסף שיטרית); הפיוט העברי כלל פנייה המעודדת אבל בלשון רבים: "סִפְדוּ וְהֵילִילוּ", ולא תיאור בגוף ראשון יחיד ("וילי… ניראני" ("אויה לי… אש יגוני")). בבית הבא מתואר מות הילדים וייסוריהם הגדולים בבורות החשוכים עד עליית נשמתם: "אסגאר גיר יתבאכאיו / פלחפארי אלמדללמא… מאתו בדיך לגממא / בזוע ולעטשאני // וטלעת רוחהום לשמא / תסכי ללאה לגאני" ("הקטנים אינם מפסיקים לבכות בבורות החשוכים… נספו מתוך ייסורים צמאים ורעבים / עלתה נשמתם לשמים, בתלונה לאל הפרנסה", התרגום: יוסף שיטרית); התלונה ניתנת בגרסה הערבית מפי התינוקות, ולא כבקשת ניחומים מפי הפייטן כפי שהדברים באים בבית האחרון בעברית: "אֵל מָלֵא רַחֲמִים / הָאֵר פָּנִים אֲלֵיהֶם… גּוֹנֵן בִּכְנָפֶיךָ עֲלֵיהֶם // וְשַׁלֵּם נִחוּמִים לָהֶם / וּלְאֲבֵלֵיהֶם".