חד פעמית: תערוכת רטרוספקטיבה למרים באסל

מרים באסל (1950-2019), אמנית ומחנכת רחובותית, בחנה משנות ה-70 ועד מותה ב-2019 את נושא הטבע הדומם, שתמיד נראה מנותק מהקשר היסטורי, פוליטי או גיאוגרפי, אבל נוכח בהכרח בכל התקופות וההקשרים. עשייתה התאפיינה בדחייה של היררכיות חברתיות ובהתנגדות שקטה שחותרת לאיזון ושלווה מול הציווי ההגמוני לכאוס תמידי.

השכלתה התמקדה בתחום תולדות האמנות ה"מערבית", אך היא התעקשה לחיות וליצור בחיק משפחתה, בקהילה התימנית של שכונת נג'ארה ברחובות. במציאות זו, סמלי התרבות שהיו נגישים לי מגיל צעיר היו ון גוך וסזאן, עולם התורה והמוזיקה התימנית, אדריכלות מודרניסטית ופופ ארט.

הקהילה הזו שמרה עלינו מכל גילוי של גזענות, עוינות או היררכיה חברתית. הרגשנו שאנחנו מתקיימים ביקום מקביל שפוגש מדי פעם את ההוויה הישראלית, שאותה קיבלנו כפי שהיא. קיבלתי כמובן מאליו גם את הסגרגטיביות של מערכת החינוך ברחובות, שמפצלת את התלמידים בחינוך הממלכתי לשני תיכונים עיוניים ועוד כמה מקצועיים, תוך חפיפה גבוהה עם המוצא והשכונה שממנה התלמידים מגיעים.

אמי לימדה גם בתיכונים המקצועיים "רון" ו"ויצו" וגם בעיוניים ע"ש קציר ודה-שליט. בכולם דחפה וקידמה את מגמת האמנות המעשית, עם התמקדות בציור והתנגדות עקבית לגישת ה"מצוינות" שמבקשת לאתר ולטפח תלמידים מוכשרים. "כישרון זה כמו בצל", הייתה חוזרת ואומרת לי במשך שנים. "לפעמים הוא מתגלה בשכבה החיצונית, ולפעמים הוא נמצא בשכבות היותר פנימיות. אין אדם שאינו מוכשר".

היא האמינה שאמנות היא פתרון לכל חוליי החברה. את כל תלמידיה היא כיוונה ללימודים בבצלאל, את כולם אהבה כאילו היו בני משפחה. אני זוכרת את מצעדי התלמידים שהיו מגיעים לקראת סוף י"ב לבנות תיק עבודות, מכסים את רצפת הסלון והמטבח בגיליונות נייר ואותה גוזרת את דינם באכזריות. לא הצלחתי לצפות אילו ציורים ייבחרו להמשיך הלאה ואילו יוסטו הצידה בבוז. תערוכות הגמר מדי שנה היו מגוונות ומלאות חיים. התלמידים עסקו בנושאים אישיים ועל-זמניים, בטכניקות שמרניות או פורצות דרך, ובעיקר ברצינות תהומית. אהבתי את תחושת המתח לקראת כל בגרות, עם הגעת הבוחנים החיצוניים. שכולם יעברו, שיקבלו ציונים יפים שירימו את התעודה למי שצריך ויקלו את ההתקדמות בהמשך החיים.

במקביל, היא הרימה והורידה תערוכות יחיד, השתתפה בתערוכות קבוצתיות והייתה חלק פעיל בקהילת האמנים העירונית והארצית. בסופי השבוע נגררתי לסיורי גלריות שלרוב לא היה לי כוח אליהם כילדה, בשנים האחרונות הם מאירים לי את היום. היא חינכה אותי לשנוא נוסטלגיה ולחפש דברים חדשים. היא אמרה לי מה ללמוד ועם מי להתחתן וצדקה תמיד.

התנגדותה להיררכיה התבטאה גם בגישתה לז'אנרים באמנות. במאמר מ-2005 העלתה את השאלה האם קיימת קטגוריה שנקראת "טבע דומם ישראלי":

"אם לשפוט לפי רשימת האמנים  היכולה להשתרך אחרי המונח 'טבע-דומם' באמנות הישראלית, התשובה היא כן. אך אם נבדוק את נוכחותו בספרות המקצועית, מה שנקרא ה'תיאוריה של האמנות' נגלה שמקומו נפקד כמעט לחלוטין. בנקודה זו מצבו של הז'אנר 'טבע-דומם' בארץ זהה לזה שבעולם; הוא נוכח ביצירות האמנות אך כמעט ואינו נוכח בכתיבה על האמנות. בהקדמה לספרו "Looking at the Overlooked" פותח נורמן ברייסון, אחד מהתיאורטיקנים הבודדים שכתבו על הנושא ואולי החשוב שבהם, בהצגת הבעייתיות הכפולה של הז'אנר 'טבע-דומם': האם הוא קיים כז'אנר בתוך העשייה האמנותית? והאם הוא קיים כז'אנר בתוך האמירה והביקורת על האמנות?

ההיררכיה המדרגת את הנושאים מבחינת ערכם ומעמדם לא אפשרה ל'טבע-דומם' לטפס בסולם המעמדות והוא התמקם לו בתחתית הסולם, בקושי מרים ראשו לומר 'אני כאן'. הוא היה ועדיין הז'אנר שנכתב ונחקר הכי פחות, לעומת הציור ההיסטורי אשר קיבל את מלוא תשומת הלב ונחשב לציור גבוה. תולדות האמנות כפי שהיא נלמדת ברוב האוניברסיטאות ממשיכה להחזיק בהיררכיה זו, 'טבע-דומם' כז'אנר ממשיך להיאבק בדעות קדומות ולהיחשב כנושא נחות שאינו מומלץ לעבודת מחקר לסטודנט רציני ובעל אמביציות.

השיח על 'טבע-דומם', אם כבר קיים, מדוכא ועצור. הוא כמעט נחנק בלידתו באקדמיות שהורידו אותו לרמות נמוכות של האמנות והוא עדיין בשוליים של תולדות האמנות. […] 'טבע-דומם', כז'אנר הוא הכי רחוק מהנרטיבי ולכן הוא קשה לפרשנות. ללא המילים הוא אינו יכול לקבל את מקומו בתוך הביקורת על האמנות (לא כותבים עליי משמע איני קיים?).

'טבע-דומם', להזכירכם, זהו מקבץ של חפצים (המונח לרוב על שולחן או מדף) המסודר על ידי האמן במטרה לצייר אותו, או כפי שניסח זאת מיכאל הנדלזלץ: 'איזה אי-סדר מקרי ומאורגן שיד הצייר מקפיאה אותו באשליה מצוירת של המציאות'".

לקח לי זמן להבין את בחירת הנושאים שלה, ואת ההישגים שאליהם הגיעה בציור חוזר ונשנה של אותה קערה מקרמיקה, שנמצאת עכשיו בארון המטבח שלי בתל אביב. היא כתבה ודיברה רבות על מקומו של התפוח בתולדות האמנות, אבל ביצירתה התמקדה דווקא בלימון, בעל הצורה הא-סימטרית והמעיקה והמטאפורות השליליות.

על התערוכה האחרונה שלה עבדה מרים ממיטת בית החולים קפלן ברחובות. ביוזמת הצוות הרפואי, התערוכה הוצגה על קירות בית החולים ונפתחה באופן חגיגי ב-18.9.2022 (תודתנו נתונה לצוות בראשות נרית אוקשי גוב-ארי ופרופ' רונן בן אריה). מרים נפטרה בערב יום שני, 23.9. לתערוכה היא קראה "חד פעמית", כי העבודות צוירו כולן על צלחות נייר. המבנה התעשייתי של בית החולים יצר עבורן הקשר חזותי מדויק ולא שגרתי. יצירות אלה הן חלק מהתערוכה הנוכחית, שמנסה לסכם 40 שנות עבודה אינטנסיבית, וממחישה כי כמו כל אדם, מרים באסל הייתה חד פעמית אבל גם נצחית. המילים, ההוראות והציורים שלה ממשיכים ללוות מאות אנשים ולייצר בעצמם מופעים חדשים של אסתטיקה ואיזון.

התערוכה "יופיו הסודי של היומיום | עבודות 1979-2019" מוצגת עד 23.2.23 בגלריה העירונית בבית יד לבנים ברחובות.
שיח גלריה על עבודותיה של מרים באסל ועל התערוכה יתקיים ב-21.2.23 בשעה 19:00