אקטיב אגרסיב עם דוד מזרחי

דוד מזרחי, פעיל למען שוויון הזדמנויות ומיגור העוני בישראל, זכה לפני חודשיים בפרס סמי מיכאל לשוויון ולצדק חברתי לשנת 2022, לצד נעמה קטיעי ודב חנין. מזרחי (34) מתגורר בתל אביב ומרצה בכל רחבי הארץ. הוא מופיע בפני בני נוער ומתאר כיצד הפך מילד שגדל בעוני, בן להורים נכים, שהוסלל לגזענות ולאלימות של אוהדי "לה פמיליה", הפך לאקטיביסט שוחר שלום ורודף צדק.

***

מה מוציא אותך מהדעת?

מוציאים אותי מהדעת חוסר שוויון הזדמנויות, העוני ויוקר המחיה בישראל, וכמובן הפוליטיקאים הבזויים שמתעסקים בקידומם האישי ולא בנושאים מהותיים. עוד יותר מוציא אותי מהדעת בנימין נתניהו ששם את טובתו האישית מעל טובת אזרחי מדינת ישראל ומאיים לשנות את שיטת המשטר. כואב לי לראות איך במדינה שמתגאה ומתפארת בעושרה יש כל כך הרבה אנשים שלא יכולים להרים את הראש ונאנקים תחת העול הקיומי הכלכלי. אני מרגיש שאני הקול של אלה שלא שומעים ולא רואים, אולי מעדיפים שלא לראות אותם – עובדים בשכר מינימום שעובדים מקסימום. אפילו בימים האלה של המחאות וההפגנות, לא רואים אנשים מאוכלוסיות מוחלשות מפגינים. הם עמוק בהישרדות, והם ייפגעו הכי קשה מהחקיקה המתוכננת.

מה מוציא אותך מהבית?

הידיעה שאפשר לחולל שינוי. אני יודע שאי אפשר לשבת בחיבוק ידיים בזמן כה קריטי, ולכן אני נלחם ונאבק למרות שהמציאות שלי מאתגרת. הלוואי שהייתי יכול להפגין עם אנשים מהמעמד שלי, שבאמת נאבקים על החיים עצמם. קשה לי לצאת להפגין, אני משלם שכ"ד, מחזיר חובות, תומך באמא שלי, ואני עדיין מבין שאני צריך לצאת להפגין ולא לשבת בבית. ההיסטוריה תשפוט את מי שיכול לצאת להפגין ויושב בבית ושותק.

חושבים שהגזענות נגמרה, אבל היא חיה ובועטת במדינת ישראל. פעם היו אומרים להורים שלנו "קחו לירה וחצי ותסתמו". אנחנו דור של אקטיביסטים ולנו זה לא יקרה. ששים שנה סבא שלי שילם גז, מים, חשמל בליפתא, פתאום כדי להקים בתי מלון, המדינה באה ואומרת לו: "אתה פולש". תודה לאל שזה היה תקדים היסטורי, אבל סבא שלי לא זכה לראות את הפיצוי, והוא נפטר בצער איום ונורא.

אני מספר את הסיפור שלי כגיבור, לא כקורבן. אנחנו המזרחים לא קורבנות יותר. אבל צריכה להיות הכרה, להיות ריפוי וצדק לדברים שקרו. צריך לבדוק כמה מזרחים וכמה נשים מגיעים לעמדות מפתח? צריך להסתכל למציאות בעיניים ולתקן אותה. אם אברה מנגיסטו היה אשכנזי עם עיניים כחולות, המדינה היתה רועדת. בגלל צבע העור שלו הוא לא מספיק נחשב?

האם יש לך זיכרון ילדות או רגע מכונן שמניע אותך לפעולה?

המציאות הקשוחה של קצבאות עלובות להוריי הנכים גרמה לכך שהם לא יכלו לשאת בהוצאות של גידול ילד, והוציאו אותי לפנימיה בגיל שבע. אמא שלי חרשת וחולת אפילפסיה ואבא שלי היה נכה קטוע כף יד. תמיד שאלתי את אבא שלי למה הוא מחביא את החשבונות במגרה, והוא אמר לי – אני עם קצבה ולא יכול לשלם. ולמה אתה לא עובד? שאלתי אותו, והוא ענה לי שבשום מקום עבודה לא מקבלים אותו. אני זוכר ששתי עו"סיות באו אלינו הביתה, ואבא שלי אמר לי להתחבא מתחת למיטה. התחבאתי אבל זה לא עזר. הן לקחו אותי משם לבית הילד בסנהדריה בקטמון.

כל הילדים בפנימיה היו מהרקע הסוציו-אקונומי הכי נמוך בארץ. משם ההסללה לספרות ולמכונאות רכב היתה מובטחת. בדיעבד אני כמובן מבין שזו פשוט שערורייה: אם אני עני, לא מגיע לי לפתח את הכשרונות שלי ולפתח את היכולות שלי? ההורים שלי תמיד הגיעו לבקר בפנימיה, הרעיפו עליי אהבה וחום, אבל המציאות האלימה של הפנימייה היתה יותר חזקה מהכול. תמיד היה ילד בריון שגדול ממני בשנתיים שגונב לי את שקית החטיפים והעשרה שקלים שאמא היתה מביאה לי פעם בשבוע. בפעם החמישית שהיא הביאה, אכלתי את כל החטיפים בזמן הביקור, כדי שהוא לא יגנוב לי. היא לא הבינה למה אני אוכל מהר מהר חטיפים שאמורים להספיק לי לכל השבוע. לא רציתי לצער אותה ולהגיד לה שגונבים לי את החטיפים, אז אמרתי לה שאני רוצה לשמח אותה ולאכול לידה. בפעם הבאה שניסו לחטוף ממני, כבר החזרתי מכות. הייתי בן שמונה, וזו היתה התגרה הראשונה שלי. ככה זה היה בפנימייה: קיבלנו מכות או נתנו מכות לאחרים. לאט לאט הפכתי לילד אלים בעל תפיסות גזעניות. לשם הובילו אותי העוני והמצוקה. בירושלים יש עד היום חילונים, דתיים, ערבים, יהודים,  שיכולים לחיות יפה מאוד אלה לצד אלה, אבל עד היום לצערי הרב יש אנשים שמרוויחים מלייצר את ההפרדה והשנאה, משסים וזורעים שנאה.

האם יש לך דיי ג'וב? אם כן, האם הוא סותר או משלים את העשייה האקטיביסטית שלך?
אני מעביר הרצאות ברחבי הארץ, מטפל בקשיש ועובד עם בני נוער כמדריך.
השבוע הרציתי בתיכון "בליך" ברמת גן. זו השנה השלישית שבה מזמינים אותי ל"בליך". אחרי ההרצאה שלי ניגשו אליי ואמרו לי "סוף סוף הביאו מישהו שמספר דברים כל כך מרגשים ונוגעים ללב". בא אליי נער מכיתה י"ב ואמר לי "אני גם ממשפחה קשת יום. אמא שלי נפטרה, אחי נפטר. זו פעם ראשונה שמישהו בבית הספר הזה מדבר אליי". אחת מנשות הצוות אמרה שהיא שלושים שנה עוסקת בחינוך ומעולם לא ראתה כזו רמת קשב של תלמידים. מבחינתי, כילד שלא זכה לשוויון הזדמנויות ולא ראו אותו, זו סגירת מעגל מרגשת ביותר. המורות אומרות לי שבן גביר התקבל שם בתחילת הנה במחיאות כפיים, שרוב התלמידים הפכו לימנים. הן אומרות לי: "אתה מסביר להם בשעה על אלימות, על גזענות, דברים שאנחנו לא נצליח להסביר בשיעורים של שנה".

מה הדבר הכי מעליב שאמרו לך?
הדבר הכי מעליב שאמרו לי הוא שאני בוגד ושקנו אותי תמורת כסף, כשאני למעשה עדיין בחור צעיר ללא קורת גג שנאבק לחיות בכבוד ורווחה. 

מה הדבר הכי מעצים שאמרו לך?
הדבר הכי מעצים זה שבני נוער מתקשרים אליי שולחים לי הודעות או בשיחות אישיות אחרי הרצאה אומרים לי ששיניתי להם את החשיבה בנושא גזענות וחוסר שוויון.

מה עדיין לא עלה בידך לעשות וחשוב לך מאוד להגשים?
חשוב לי להגשים ולפעול למען שוויון הזדמנויות ומיגור העוני בישראל. 2,600,000 אנשים חיים בעוני במדינה הזו. זה ביזיון. מדברים על מעמד הביניים, אבל שוכחים את העניים. מי יכול להתקיים מ-30 שח בשעה? הכול מתייקר פה חוץ מהשכר שנשאר אותו דבר, שנים על גבי שנים. לא מעלים את שכר המינימום כבר עשור, ואנשים מגיעים לפת לחם. אני נגד סלי מזון, התופעה הזו צריכה לפוס מן העולם. אני מאמין שכל אדם צריך להשתכר מספיק כדי לקנות את לחמו בעצמו. עכשיו יורד גשם, לכמה משפחות יש כסף לחמם את הבית? אני יודע מה זה שאין כסף לחיות בכבוד, ולא מצליח להבין איך מאפשרים את הפערים המטורפים האלה.

כמה אנשים מתים סתם, כמה אנשים שדיכאו להם את החלומות? החלום שלי היום היה להיות אוהד כדורגל. אני אומר היום לילדים להעז לחלום. אני מבין כמה זה עצוב – שלא חלמתי להיות שחקן כדורגל, אלא אוהד. זה הכי רחוק שיכולתי להגיע כילד רווחה.

אנחנו צריכים להסתכל קדימה. יש לי חברים מכל המגזרים ואני רוצה מכנה משותף עם כולם, כדי שנחתור לממש את הטוב ואת הזכויות שמגיעות לכולנו, ללא יוצא מן הכלל. אני מאמין שאפשר למגר את העוני בישראל. פה רוצים למגר עניים, לא למגר את העוני. מאשימים את העניים בעוניים. אבל זה לא נכון, כי אם אתה נולד בשכונה X, הסיכוי שלך לצאת מהעוני הוא קטן מאוד. אני עדיין נאבק קשה כדי לצאת

באיזו הצלחה אקטיביסטית שלך אתה הכי מתגאה?

גאה הכי הרבה במאבק הנכים שהיו מהחלוצים שלו עד יצירת שינוי בגובה הקצבאות ובהוצאת אלפי אנשים במחאת האפודים הצהובים והצלחה לבלום את עליית מחירי החשמל והמים ומחירי האוכל.