"הלילה חלמתי על תימנים מן המחנות"

הפרק הקודם

6.

הכנתי לעצמי כוס תה, התבוננתי בשמיים דרך החלון, וניסיתי לחמם את כפות ידיי בלחיצתן כנגד הזכוכית השקופה של הכוס, כדי להיחלץ מן המחשבה החוזרת שמחצית חיי חלפו, והמחצית השנייה ודאי תחלוף מהר מן המחצית הראשונה. מחצית מול מחצית חיי ניצבים עכשיו. ביקשתי לצאת מן הבית, ולהניח את הכתיבה לזמן מה. וחשבתי שעליי להשיב לעצמי את תעודת הזהות, ואז לבקר בספריית הר הצופים. תחילת נסעתי אל תחנת המשטרה מוריה, שם ענו לצלצול הטלפון שלי, קודם שיצאתי, ואמרו שאכן ייתכן שתעודת הזהות שלי הובאה לתחנה, אם כי כמובן גם ייתכן שאין היא שם.

כשנכנסתי בדלת התחנה, ועמדתי לפני הדלפק הראשון, מאחוריו ישב שוטר בן גילי. הוא הביט בי במבט שהבהיר לי שאני אשם, גם אם כעת אני משוחרר. ואני הסכמתי עם המבט. איש אינו חף מפשע. הוא שיתף במבטו שוטרת צעירה שישבה לצדו, ואחר כך קם לחפש את תעודתי. בתחילה לא איתר אותה בארון שבו היה עליה להימצא, ולא לפי סדר האלפבית של שמות המשפחה, אבל לבסוף הוא מצא אותה במגירה השלישית משמאל, והשיב לי אותה אחרי שבחן היטב את פניי ושאל אותי לשם אבי ולכתובתי, ועטה הבעה לא מרוצה כאשר טרחתי להזכיר כי הכתובת כלל אינה מעודכנת, שאין הדבר מעניין המשטרה אלא מעניין משרד הפנים. יצאתי מן התחנה.

אחרי המתנה של רבע שעה בתחנת האוטובוס, עליתי על האוטובוס אשר יביא אותי שוב אל ההר, אך הפעם, ידעתי, יותר לי להיכנס. כשישבתי באוטובוס, באחד הכיסאות מאחורי הדלת האחורית, בצד ימין, הרגשתי לפתע כאילו אני דמות בספר, שכל מהלכיי ניתנים לי מבחוץ, ומאחוריי יושב קורא, המביט בי היטב ומסוגל לקרוא מחשבותיי, ומאחוריו יש מספר, ובעצם מספרת, הטווה את קורותיי. רציתי באותו הרגע לגשת אליה, לעמוד קרוב מדי, לחוש את החוטים הדקים שבהם היא מושכת ושולטת בי, לחדד את מבטי אליה בתעוזה של מי שכתב שירים גסים כבר בתיכון, אבל התעייף אחר כך מאותה גסות גמורה, ועכשיו רק אומר לה: לעיר הזאת סתומים הוורידים בירכיים, את הערווה שלה רואים בצמתים הגדולים, היכן שרגליה פשוקות. אבל הבטתי בה לרגע, ומבטה העז עצר אותי מלדבר במילים חסרות פשר אלו, ושתקתי.

ואכן איש הביטחון בכניסה לאוניברסיטה הניח לי להיכנס, וכך גם המאבטח בכניסה לספרייה. וכשבאתי בתוך הספרייה התיישבתי מול אחד המחשבים בקומת הכניסה, המציגים את הקטלוג הממוחשב של הספריה, והתחלתי לחשוב. שקלתי לאן לפנות. לבסוף, בלי לחפש דבר במחשב, עליתי לקומה השלישית, לאזור הספרות העברית. ובתוכו מיהרתי אל מדפי השירה. דפדפתי בשני ספרים עבים של דוד אבידן, הוא דוד מוריץ, ספרים שאספו רוב שיריו, עד שמצאתי את שזכרתי במעומעם מאחד משיריו: "אוּסְקוּט יָא חָרָא מִוַּאדִי מוּסְרַרַה, / אֲנִי הַשַּׁמֶּנֶת אַתָּה הַבְּרָרָה". הנה, חשבתי, אקריא שיר זה כממצא מרשיע ואז אשאל: האם אתם יודעים מאיזו שפה נכנסה המילה ח'רא לעברית? ולמה הוא קורא לו "יא חרא"? האם זה נדיר אצל דוד אבידן להשתמש במילה בערבית כמו אוסקוט? ולמה אין הוא כותב אותה בצורתה הנכונה, אֻסְכֻּת? והאם אתם זוכרים היכן נמצא בעצם ואדי מוסררה, או מוצררה, זה שבתל אביב, שאליו הוא מתכוון? או שהוא קצת נעלם בימינו? ומהיכן באים הדימויים הללו של שמנת מול בררה?

המשכתי לנוע בין מדפי הספרייה, ומשכתי אחד מספריו של נתן אלתרמן, וקראתי כיצד הוא חרז בשיר בלתי-גנוז: "מִזּוּג שְׁבָטִים? וַדַּאי. אַךְ גַּם תַּחֲרוּת נִצַּחַת / שֶׁל שֵׁבֶט בְּמִשְׁנֵהוּ כְּחֻקּוֹת חֲזִית. / הֶמְיַת עָתִיד גְּנוּזָה שְׁרִירֶיהָ מְנַפַּחַת… / אַמְּצִי כּוֹחֵךְ הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִּית". הנה, חשבתי, כל שעליי לומר לקהל בבית ש"י עגנון הוא: מהיכן שאב אלתרמן את המילה הגמוניה? האם אתם חושבים שהוא באמת קרא את גרמשי? הוא קרא אותו באיטלקית או בתרגום? וממתי נעשה המנהג לדבר על אשכנזים ומזרחים כשבטים? האם אלתרמן הושפע בשירו מן השד העדתי? או שהשד העדתי הושפע מאלתרמן? והאם השד העדתי עצמו הוא מזרחי או אשכנזי?

וידעתי כי בדיוק בנקודה זאת יסייע לי הציטוט המפורסם של נתן זך, הוא הארי זייטלבך, ששמרתי בפנקס מיוחד, אחרי שאעיר בציניות שלא בנוגע לכל הדברים היה לנתן זך ויכוח עם נתן אלתרמן: "קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף, אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר – התרבות המערב אירופית – ואלה באים מהמערות". אחרי שאצטט מילים אלו, ידעתי, אסגור בטריקה תיאטרלית את הספר שאחזיק בידיי, אביט היטב בקהל ואשאל: האם ייצג נתן זך בדבריו את כל השירה האשכנזית, או שמא רק כותבים ממוצא חצוי, ייקי ואיטלקי? או שאת עצמו בלבד, לבד ממש, ייצג? או שבעצם התכוון לטוב, שהרי מסופר עליו שאהב כמה משוררים מזרחים, ובכל מקרה לא ראה בשירתם עניין מבוטל לגמרי, ורק דיבר באופן פארודי לרגע אחד?

אבל הבנתי שעליי להניח למשוררים הגברים. אוכל לומר זאת לקהל שיתקבץ: הבא נניח לרגע למשוררים הגברים. הם באמת לא כל כך מעניינים. והלכתי אל מקומה של לאה גולדברג על המדפים, ועם כרכי יומניה התיישבתי אל אחד השולחנות. עיינתי ביומן שעה ארוכה, לבי רץ בין הדפים למצוא עדות מרשיעה, מפחד למצוא עדות מרשיעה, כי את שיריה, בניגוד לשירי זך או אבידן, ואפילו אלתרמן, אהבתי אהבת נפש ממש. עד שעצרתי בדברים שכתבה ביומנה ב-1950: "היה בוקר רענן מאוד, קריר, והייתה שוב הרגשה של עירנות וצעירות שאין לי לעתים קרובות בעת האחרונה. בכלל, אתמול והיום היו לי שני ימים קלים וטובים יתר על כל הזמן שאני כאן. רק בלילות חונקים אותי סיוטים, והכל על רקע פוליטי. הלילה חלמתי על תימנים מן המחנות, מתמרדים ושוחטים אותנו, אותי. וידעתי שהם צודקים, ולא היה לי מפלט שבעתיים. אבל הם שחטו אותי בחלום בפועל ממש, במאכלת".

כשקראתי בפעם הראשונה את המילים הללו ביומנה של לאה גולדברג נתקפתי זוועה. יותר נכון, שמעתי את לבי נשבר, כברגע של סוף אהבה. צנחתי בכיסא לאחור, וחיפשתי סביבי אנשים המתרגשים גם הם למקרא איזו זוועה, אבל לא מצאתי. השנה הייתה 1950, ולאה גולדברג לכאורה כתבה לעצמה, לכאורה לאף אדם אחר. ללאה גולדברג היה בוקר רענן, עם תחושת צעירות, אחרי שני ימים קלים וטובים. אבל הימים הם ד"ר ג'ייקל שלה, ואילו בלילות תוקף אותה מיסטר הייד שלה, בחלומות, והיא מוכרחה להדגיש שאלו חלומות פוליטיים. "וידעתי שהם צודקים, ולא היה לי מפלט שבעתיים" – לאה גולדברג יודעת על הסגר שבו נמצאים יושבי המחנות, המעברות לעתיד, אבל היא טוענת שזה לא עוזר לה, כי הנה באים התימנים מאותם מחנות, מתמרדים בצדק "ושוחטים אותנו, אותי". כלומר, ממש באותו הרגע היא באה להכיר באלימות המשטר כלפי אותם תימנים, וגם לתאר את האלימות של יהודי תימן כנגד אלימות המשטר; מצד אחד מחנות מתמרדים בצדק, אבל מצד שני הם שוחטים, "אותנו", אולי כלל האשכנזים, "אותי" – לאה גולדברג. אין זה הרג סתם, לא רצח סתם, אלא שחיטה. האלימות הממשית מופנית כלפי התימנים, אבל כבר מסתמנת האלימות האפשרית, החלומה, המסויטת, "בפועל ממש", כלפיה, כלפי המשוררת. ולרגע כבר לא משנה אלימות המדינה כלפי התימנים, שכבר התרחשה, כי עוד מעט תאזן אותה אלימות התימנים כלפי לאה גולדברג, שעוד לא התרחשה.

כי מרגע שהם באים לשחוט אותה, כבר אין טעם שהיא תזדהה עם צדקתם. והרי גם אם היא תסכים עם צדקתם, לא יהיה לה מפלט שבעתיים. הנה – אומנם בחלום – אבל הם שחטו אותה ממש – "במאכלת". אותה מאכלת שבה אברהם שחט בפועל ממש את יצחק, לפני שיצחק קם לתחייה עיוור. ובכל שנה אנחנו מתפללים בראש השנה כאילו עפרו של הבן השחוט מונח לפני אלוהינו ואנחנו מבקשים את רחמיו. אבל מה אוכל להגיד על לאה גולדברג לקהל בבית ש"י עגנון הנכבד? אולי: אני רוצה קודם כל שתשימו לב שלאה גולדברג היא היחידה שלא מבצעת על חשבוננו מניפולציה בטקסט שלה, בניגוד לאלתרמן, אבידן וזך. אולי בגלל שהיא כתבה ביומן, אולי בגלל שהיא כתבה על חלום. היא מדברת את הפחדים האמיתיים שלה, על המעברות כמחנות, ועל מרד מתקרב, שהיא מזהה בו אלימות קשה, שיש בה גם שיקוף של האלימות כלפי יושבי המעברות, וגם מבט אוריינטליסטי על הפרא שיש לחנך, אחרת הוא ישחט את המשוררת "בפועל ממש, במאכלת", אך גם אין טעם לחנך אותו, שהרי המחנות המוקפים בגדרות הם גם סיבת המרד.

אם כך אדבר אליהם, גם אסכם ואומר כך: ועכשיו, ברשותכם, להרצאה עצמה – אני רוצה שנבחן יחד, אם כן, אל מי אבידן, אלתרמן וזך מדברים? כלומר, מי הקהל המדומיין שלהם? ומי הקהל המדומיין שלנו, כלומר שלי? האם באמת יש בינינו הבדל גדול כל כך?

לפרק הבא