"אנו הקימונו לנו משנאים": על מחנות הפליטים בגדה

מספר ההרוגים הפלסטינים זינק בחדות בשנה שעברה וממשיך לטפס מתחילת השנה הזאת, עם "מבצעים" של הצבא בלב ערים ומחנות פליטים בגדה. מספר הפעולות האלימות מצד פלסטינים גם הוא עולה ושיאו (למרבה הצער – בינתיים) בשבעת ההרוגים בהתנחלות נווה יעקב. הצדדים במפה הפוליטית הישראלית מתווכחים ביניהם מה מוביל למה ומה ישבור את "מעגל האלימות", אבל מתעלמים מחלק קטן מהמציאות הזאת: מחנות הפליטים.

איך נוצרו מחנות הפליטים ולמה הם קיימים עדיין? עוד בראשית ימי הציונות היו כמה ציונים שהבינו וראו שההתיישבות הציונית בפלסטין בנויה על גזל, עושק ודיכוי, שיביאו להתנגדות של העם הילידי. הנה כמה דוגמאות:

"ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו".
אשר צבי גינצברג (אחד העם), "אמת מארץ ישראל", המליץ כ"ב, 1891

"ומה עושים אחינו בארץ ישראל? […] כאשר יקרה תמיד ל“עבד כי ימלוך”, והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת. […] אם יש לו [לערבי] צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט, אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו".
אשר צבי גינצברג (אחד העם), "אמת מארץ ישראל", המליץ כ"ב, 1891

"אנו בעצמנו יוצרים את הגעש, את הלבה. זה כוחנו וזו אמתיותנו […] אנו בונים ואנו יוצרים לנו את כלי המשחית. אנו הקימונו לנו משנאים".
ר' בנימין (יהושע רדר-פלדמן), "צרור מכתבים (על-דבר המצב בארץ)", התקופה ט"ז, תרפ"ב (1922), עמ' 481-482

אבל גם אלה שהבינו את הקשר הפשוט הזה בין סיבה לתוצאה המשיכו בפרויקט הציוני שהפך למדינת ישראל, מדינה שהעמיקה לאין שיעור את העושק והדיכוי. הנכבה ב-1948 הפכה מאות אלפי פלסטינים לפליטים וגם אחרי הקמת המדינה הגירושים נמשכו בעוד המדינה הרסה את מרבית הכפרים שרוקנו מתושביהם. האדמות של הפליטים הפכו לרכוש המדינה. הן חולקו למתיישבים יהודים, שימשו את הצבא וגופים אחרים או שהפכו לפארקים וניטעו עליהן עצים במטרה מוצהרת לתפוס אותן ולמנוע מהפליטים לשוב אליהן. כיבוש הגדה, עזה ורמת הגולן ב-1967 הביא גל חדש של מאות אלפי פליטים נוספים, חלקם בפעם השנייה.

והנה אנחנו בכאן ובעכשיו: בואו נדבר על מחנה הפליטים ג'נין. בתקשורת הישראלית מכנים את פיסת האדמה הצפופה והמוכה הזאת "קן צרעות", אבל לא מתעכבים על הסיבות לכך שהמחנה קיים. מחנה ג'נין הוקם ב-1953 כדי לתת מענה זמני לפליטי הנכבה מחיפא ומעשרות כפרים ועיירות בצפון פלסטין שגורשו או נאלצו לעזוב במהלך הנכבה והקמת מדינת ישראל. הזמני הפך לקבוע בגלל מניעת השיבה של הפליטים לביתם ואלה שמכונים מחבלים וטרוריסטים הם דור שלישי ורביעי לפליטות מאג'זם – עליו נבנה מושב כרם מהר"ל, מאל לג'ון שעליו נבנה קיבוץ מגידו, קיסאריה שעליו שכונת היוקרה בה מתגורר ראש הממשלה ועוד.

האם תושבת חיפה היום, או תושב קיבוץ גלעד שנבנה על אדמות ח'ביזה, אמן בעין הוד שעל עין חוד או תושבת מושב ציפורי שנבנה במקום ספוריה, מעלות בדעתן כשהן שומעות בחדשות על "האיום מג'נין" שהאיום הזה קשור אליהן, אל המקומות שהן, שאנחנו, גרות בהם בשגשוג? לא. הקשר המובן מאליו הזה מחוק ומוכחש וכך אפשר גם להכחיש את השאיפה של "המחבלים" בג'נין לצדק, לחירות מהדיכוי שאליו נולדו ולשיבה אל המולדת שנגזלה מהם.

דוגמה נוספת היא מוקד הפעולה האחרון (בינתיים) של הצבא, מחנה עקבת ג'בר ביריחו, שם נהרגו בשבוע שעבר חמישה פלסטינים: כמה מאיתנו טיילו בסופי השבוע הנאים האחרונים בגבעות המוריקות סביב בית שמש? וכמה מאלה שעשו זאת קשרו אי פעם בין עקבת ג'בר לבית ג'וברין ועג'ור, שניים מהכפרים שהפליטים מהם מצאו מחסה זמני במחנה? מחנה הפליטים שועאפט הוא עוד מוקד כזה. סיפורו של הרוצח בנווה יעקב, חיירי עלקם, דווקא סופר בהרחבה: סבו נרצח בדקירות בידי יהודי. אבל זה לא מקרה בודד. מחנה הפליטים כולו מספר טראומה קולקטיבית ומתמשכת, מהקמתו עבור פליטי דיר יאסין, לוד ועוד עשרות מקומות שרוקנו מתושביהם ב-1948, דרך קליטת פליטי שכונת המוגרבים ב-1967 כשזו נהרסה כדי להקים את רחבת הכותל המערבי, ועד היום.

כשההיסטוריה הקרובה מחוקה ומטושטשת הציבור הישראלי רואה אלימות חסרת הקשר ופשר שמאיימת עליו  והמשטר הישראלי מציע רק תשובה אחת לאיום: עוד הרג, העצמת הדיכוי והעמקת הנישול, לנצח.

שבירת המעגל ההרסני הזה מחייבת לפקוח עיניים ולהודות באמת שאחד העם זיהה כבר במאה ה-19. היא מחייבת גם לפעול לתיקון הדרך שהתנועה הציונית בחרה, של המשך הנישול האלים למרות האזהרות. האחריות הזאת מוטלת עלינו,על כל ישראלית וישראלי, על כל מי שחיה פה.

יש לנו אחריות לומר אמת קודם כל: שהקיום והשגשוג היחסי של הישראלים נעשה על חורבות החיים של פלסטינים. הכחשת העובדה הזאת מאפשרת להנציח את המשוואה הזאת. כשנפסיק להכחיש, אולי נוכל להתחיל לחשוב על קיום שאינו משחק סכום אפס, קיום שלא תלוי בהרס של מישהו אחר.