אקטיב-אגרסיב עם יוספה טביב כליף

יוספה טביב כליף היא סוציולוגית של החינוך, חיה ופועלת במשולש אקדמיה-קרנות-חברה אזרחית. היא חברת סגל בחוג ללימודי חינוך במכללה האקדמית לחינוך ע״ש דוד ילין, עמיתת הוראה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ומנהלת התוכנית לקידום גיוון, שותפות והכללה באקדמיה (״תקוה ישראלית באקדמיה״) בארגון שותפויות אדמונד דה-רוטשילד. טביב כליף מרצה במסגרות שונות על הזווית הסוציולוגית כזווית הכרחית לפענוח ההתנהלות בחיי היומיום, חברת הנהלה בקרן החדשה לישראל, ובשדולת הנשים בישראל. ספרה "אתניות בתנועה" ראה אור בהוצאת רסלינג במרץ 2022, והוא עוסק במקומה ובתפקידה של האתניות בעולמם של צעירות וצעירים בשנים שבהן הם עושים את צעדיהם לעבר חיים בוגרים. היא בת 44, מתגוררת במודיעין עם בן זוגה יניב-משה, ואמא לאבישג-מרים (15), אריאל (13) והללי-נעמי (8).

מה מוציא אותך מהדעת?

הרבה דברים מכעיסים אותי. כל מה שקשור לביורוקרטיה מסורבלת, צמצום שירותים, מענים ותשתיות אזרחיות ראויות, ובכלל – תחושת אובדן מול המערכת. גם אם האזרח ״הקטן״ עשוי להיות ״מופרע״, המערכת עדיין חזקה יותר והיא בבחינת המבוגר האחראי. אלימות, על כל מופעיה, הממסדיים והפרסונליים יותר, מוציאה אותי מדעתי ומתסכלת אותי מאוד. אלימות כלפי נשים מכעיסה אותי ממש. בעיקר בגלל שזאת כרוניקה ידועה מראש, ולמרות זאת, המערכת לא מייצרת מענים ראויים (שאגב, קיימים).

מנגנוני כוח ובמיוחד מנגנונים שקופים – אלה שבמסגרתם את מרגישה שמופעל עלייך כוח אך נוטה לייחס את הבעיה לעצמך. בימים אלה, למשל, אני מתקשה להבין או לגלות אמפתיה להצדקת ההרס של המנגנונים הדמוקרטיים במדינה. אגב, עוד דבר שממש מוציא אותי מהדעת זה גברים שמשתינים בצידי הכביש. פעם אחת רציתי להגיד את זה בקול רם איפה שהוא.

מה מוציא אותך מהבית?

אלימות כלפי נשים, רצח נשים, וההפגנות המתקיימות בימים אלה כנגד הרפורמה במערכת המשפט, וגם אלה שהתקיימו בתקופת בלפור. אני אמנם לא שייכת לזרם המתנצלות אבל אני לא מחשיבה את עצמי אקטיביסטית ״קלאסית״, בטח לא כשאני גוללת את הפיד האקטיביסטי שלי בפייסבוק. לפעמים אני מרגישה קצת כמו ״אקטיביסטית כורסה״. מצד שני, את השינויים שאני רוצה להוביל, ומובילה, אני עושה כבר שנים בדרכים שונות, בעיקר באמצעות עבודה אסטרטגית עם המערכת ומוקדי כוח שונים.

האם יש לך זיכרון ילדות או רגע מכונן שמניע אותך לפעולה?

אבא שלי היה מתקומם, באופן אישי ממש, מול כל דבר שהוא תפס כאי-צדק. הפריע לו אנשים שזכו מן ההפקר, הוא כעס על חלוקה לא שוויונית של משאבים, ועל היעדר הזדמנויות לאחד בזמן שאדם אחר נהנה משפע שלהן. הוא גם שילם על כך מחיר משום שהוא התקשה לעמוד מנגד או לשתוק. הוא הרגיש חובה לדבר, גם אם ידע שזה יעורר עליו התנגדות או כעס. הוא היה מתוסכל אפילו כשאי-הצדק לא נגע אליו כלל. אז אני לא חושבת שיש רגע מכונן, אבל לפענח מנגנונים של כוח למדתי ממנו. אחר כך באתי ללמוד את זה מסודר במגמה לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטה העברית. שם הבנתי שאני לא מבינה כלום.

האם יש לך דיי-ג'וב? אם כן, האם הוא סותר או משלים את העשייה האקטיביסטית שלך?

אני מרצה וחוקרת ומנהלת תוכנית מאוד גדולה, וחשובה אם יורשה לי, ששותפים לה המל״ג-ות״ת, בית הנשיא, קרנות פילנתרופיות ומוסדות אקדמיים רבים. כמו כן, לאורך השנים אני חברת הנהלה במספר ארגונים וקרנות. ללא מעט א.נשים זה עשוי להישמע כמו תמהיל מסובך ועמוס מדי, אבל מבחינתי הדברים קשורים זה בזה באופן אורגני, ואני מתנהלת במשולש הזה כבר למעלה מעשרים שנה.

כשאני בכיתה, אני מביאה את האקטיביזם והחברה האזרחית לכיתה. חשוב לי לחזק את התיאוריה מלמטה. כשאני בעשייה, אני מגייסת את כל התיאוריות והמחקרים כדי לגבות ולתמוך בתהליכים שאני רוצה להוביל מלמעלה. אני זקוקה לשתי הרמות. בגדול, אני אדם של doing, מופעלת ומפעילה כל הזמן. כתבתי ספר שנקרא ״אתניות בתנועה״. בהשאלה, אני גם כזאת. כל הזמן בתנועה. פעם המטפלת שלי סימסה לי שהיא פותחת סדנה חדשה לתנועה ושיש עוד מקום. כתבתי לה: דברי איתי אם תהיה לך סדנה לעצירה. נראה לי שלזה אני יותר זקוקה.

מה הדבר הכי מעליב שאמרו לך?
אני בטוחה שנאמרו לי לא מעט דברים מעליבים לאורך הדרך, ואו – שאני לא נעלבת בקלות או שהפעלתי מנגנונים שמנמיכים את מה שנאמר. הדוגמה הבאה היא ספק מעליבה ספק מפתיעה: בשדה התעופה בקפריסין המאבטח הקפריסאי ביקש ממני את הדרכון. הביט בי, הביט בתמונה, הביט בי שוב, ושוב בתמונה, ואז שלף אותי מהתור. ביקש ממני להמתין. הלך, חזר, הלך, חזר. שיערתי שמשהו עם שם המשפחה שלי הקפיץ אותו. כשחזר שוב הוא התחיל בסדרת שאלות, כאילו השתתף במחקר שעשיתי על אתניות וצעירים. שאל מאיפה ההורים, האם שם המשפחה שלי זה מוצא מזרחי או אשכנזי? (נשבעת!) נעלבתי קצת בשביל עצמי אבל הופתעתי מההכשרות שאל-על עושים לעובדים הלא-ישראלים שלהם. בכל מקרה, הצעתי לו לבוא לקורס שלי על אתניות, מעמד ומגדר, אבל הוא לא צחק. אה, נזכרתי – פעם אחת נכנסתי למספרה, ותוך כדי שיחת חולין ביני לבין הספר הוא שאל אותי מה אני עושה. סיפרתי ומיד הוא שאל בהפתעה: "את ד״ר?" עניתי: "כן", והוא השיב: "האמת, את לא נראית ד״ר".

מהו הדבר הכי מעצים שאמרו לך?

האמת היא שנאמרו לי הרבה דברים מעצימים מילדות ולאורך כל חיי. יש בי גם נטייה מובנית, נראה לי, לשמוע יותר טוב מאשר רע, ולכן אני גם זוכרת יותר אלמנטים של העצמה מאשר דברים אחרים. זה נשמע קצת כמו ״פרחים ונצנצים״ אבל אני מתעקשת לתת מקום למילים טובות ופירגון ולראות בזה מנוע משמעותי לצמיחה אישית, ובכלל. אבא שלי ז״ל, היה אומר לי כמעט בכל הזדמנות שהוא גאה בי. ככה פשוט, ככה חשוב. אגב, הוא תמיד אהב להוסיף בחיוך: ״יצאת כמוני״, ועל הדרך דאג להעצים גם את עצמו.

מה עדיין לא עלה בידך לעשות וחשוב לך מאוד להגשים?

זה משהו שמתהווה בימים אלה – בנייה של מרחב של נשים מהממות, ביקורתיות, אקדמאיות, ביניהן מזל ביסאוור ואפרת ירדאי, במטרה לייצר כוח משותף בצמתים חשובים של השפעה. ומשהו נוסף שהייתי מאוד רוצה לעשות – באקדמיה – זה בנייה של תוכנית מנהיגות חברתית מגוונת שתהיה מיועדת לעתודה אקדמית צעירה, כלומר, החוקרות והחוקרים הבאים של ישראל. אני באמת מאמינה שזאת אחת ״הקומות״ החשובות באקדמיה שנמצאת בין קבוצת הסטודנטים והסטודנטיות שהם בתחילת הדרך לחוקרים וחוקרות אחרי קביעות. זאת הסיבה שבזמנו נכנסתי לתוכנית הופמן למנהיגות ואחריות חברתית לדוקטורנטים/ות מהאוניברסיטה העברית, ואחר כך לתוכנית עמיתי עזריאלי של קרן עזריאלי לדוקטורט, פוסט-דוקטורט וסגל צעיר.

באיזו הצלחה אקטיביסטית שלך את הכי מתגאה?

שאלה מעניינת. את הדרך הפמיניסטית שלי התחלתי בתנועת אחותי למען נשים בישראל וקול האישה הירושלמי. ויקי שירן ז״ל ביקשה ממני בזמנו לפתח פרויקט כלכלי לנשים. בתום שנה של עבודת שטח בשכונת קריית יובל הירושלמית שכללה פגישות, ראיונות, קבוצות מיקוד ועוד, יצאנו לדרך עם מטבח! כן, הנשים בשכונה רצו לבשל – מה שהן היו עושות ממילא אבל בחינם. קראנו למיזם ״נשים מבשלות עסק״, הקמנו מטבח של ממש (נדרשו מלא אישורים) באחד המרכזים הקהילתיים בירושלים, הבאנו את אילן סיבוני השף של דארנה שלימד אותנו לבשל, ובכמויות. העסקנו מלווה אישית – את יונית מנצור שחר המהממת, ומלווה עסקית – את בתיה כנעני ברם המהממת לא פחות.

הפרויקט עבד נהדר ולימים הפך להיות מטבח קהילתי בכפר השוודי בירושלים. זה היה מודל חדשני לגמרי ואמנם שהייתה גם ביקורת (הנשים שוב למטבח?) הצלחנו להראות שבין הכיור לכיריים מתחוללת מהפכה פמיניסטית כשנשים החלו לקבל שכר עבור עבודה שנחשבת שקופה. אפילו כתבתי על זה מאמר קצר בכתב העת נגה. מבחינה קולינרית, זאת גם הייתה התקופה הכי טובה שלי. אח״כ באו עוד פרויקטים וניהול תוכניות חברתיות ואקדמיות. הסיבה שאני תמיד חוזרת לנשים מבשלות עסק כי שם התבשלה גם התודעה הפמיניסטית שלי.

מני שלושה שמות של אקטיביסטים.ות שצריכים להתארח אצלנו בסלון.

שולה קשת, ד״ר שולה מולא, יעל יחיאלי.

מכיר.ה אקטיביסט.ית שכדאי להקדיש לה מקום במדור אקטיב-אגרסיב? נשמח לשמוע במייל info@haokets.org