הפספוס של בנט, ושל כולנו גם

הריאיון של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט לחנוך דאום סיפק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של המלחמה באוקראינה. בנט חשף שהיה יכול לסייע להגיע להסכם בין רוסיה לבין אוקראינה: שני הצדדים היו מוכנים לסגת מהעמדות המרכזיות שלהם בשבוע השני לאחר הנסיגה מאוקראינה. אך המערב, ובעיקר נשיא ארה"ב ביידן ויועציו, התנגדו לכך. המערב רצה להציג עמדה של חזית תקיפה נגד הרוסים, כדי לאותת בין השאר לסין שלא יסכים לתקיפה נגד טאיוואן. אך התמימות שבה בנט חושף פרט כה חשוב היא כוח אדיר לפציפיסטים כמוני, לעמוד ולהציג לכל האירופאים הדורשים את הגברת משלוחי הנשק לאוקראינה, שהייתה אלטרנטיבה ועודה קיימת להוריד את שני הצדדים מהעץ הגבוה שאליו טיפסו.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אלברט איינשטיין מצא את עצמו בחוג מצומצם של מדענים שהתנגדו למלחמה מתוך עמדה פציפיסטית. אך מולם עמד כוח שוטף של מדענים יהודים ובראשם פריץ האבר, שעמד בראש החזית המדעית שייעצה לקייזר. היהודים ראו את ההתגייסות למלחמה כחלק מהאסימילציה המלאה שלהם לחברה הגרמנית והתגייסות לפאטרלנד (מדינת האבות). האבר, שהמציא את הלוחמה הכימית עבור הצבא הגרמני, מצא את עצמו מוגדר פושע מלחמה לאחר ההפסד של הקייזר. ובדיעבד היו כאלו כמו המדען הגרמני הבכיר מקס פלאנק שהבין שטעה כשהתגייס למאמץ המלחמתי לצד האבר, ואיבד את בנו. הקייזר גלה. גם האבר גלה עם עליית היטלר. ידו הפציפיסטית של איינשטיין הייתה על העליונה, אף שלפני המלחמה החזיק בדעת מיעוט נגדה.

כיום רבים חושבים שהמלחמה של רוסיה נגד אוקראינה חולקת מאפיינים רבים עם מלחמת העולם הראשונה. התגייסות המערב לצד אוקראינה, והתגייסות סין למען רוסיה וכוחות גיאו-פוליטיים רבים שרוחשים ובוחשים מאחורי הקלעים (מצד אחד סין לא רוצה שרוסיה תפסיד, ומצד שני ארה"ב לא רוצה להיראות חלשה יותר ממה שהיא, אחרי הרס אפגניסטן ועיראק). אך בברלין, מקום מושבי בעשור האחרון, אני שומע כמה קשה לכוחות פציפיסטיים להשמיע את ההתנגדות שלהם למלחמה. מעטים האינטלקטואלים שעומדים ומציגים עמדה מתונה וקוראים למשא ומתן במקום למשלוחי נשק, שרק דוחים את ההכרעה בשנים רבות ומסכנים את עתיד האנושות עם איום השימוש בנשק גרעיני.

אחד האינטלקטואלים הללו הוא יאניס ורופקיס, שר האוצר היווני לשעבר, הידוע בהתנגדותו הרבה לתהליך הרפורמה שהציע האיחוד האירופי ליוון. ורופקיס ומפלגתו, "דמוקרטיה באירופה 2025", קוראים למשא ומתן, לועגים להמשך משלוחי הנשק של האמריקאים ונאט"ו, ויוצאים נגד התפשטות נאט"ו לגבולות רוסיה. גם קרן רוזה לוקסמבורג הגרמנית יצאה בעמדה מורכבת יותר בהתייחסות לתוקפנות הרוסית באוקראינה ולהתפשטות נאט"ו, ובאתר הקרן סיפקו חומר רקע לדיון "כיצד אמצעים כלכליים ודיפלומטיים יכולים להיות אפשריים כחלופה למשלוחי נשק".

בחזרה לריאיון שקיים דאום עם בנט: בנט מספר שהיו כמה סוגיות מרכזיות שבהן פוטין הסכים לוויתורים (במלחמה מול אוקראינה) בפגישה שהתקיימה במוסקבה באותה שבת שבה נסע בנט לקרמלין כדי להפוך לרגע למתווך מפתיע בין רוסיה לבין אוקראינה. פוטין נתן לבנט שני ויתורים מאוד גדולים, ומאוד ברורים. פוטין הסכים לרדת מהדרישה לדה-נאפיקציה (כלומר לחסל את זלנסקי). בנט מספר שידע שחייו של זלנסקי היו תחת איום מידי. בנט שאל את פוטין: "האם אתה מתכוון להרוג את זלנסקי?" ופוטין ענה לו שהוא לא מתכוון להרוג אותו. בנט ביקש את הבטחת פוטין לכך וקיבל אותה, לטענתו. אחרי הפגישה בנט התקשר לזלנסקי והבטיח לו שפוטין לא מתכוון לחסל אותו. באותו הערב, זלנסקי יצא מהבונקר שבו התחבא, יצא ללשכתו והצטלם תמונת סלפי שבה אותת שאינו מפחד מפוטין. הוויתור השני של פוטין באותן השיחות היה ויתור על דרישתו לפרז את אוקראינה. באותה השבת גם זלנסקי עשה ויתור גדול והבטיח לוותר על הצטרפות לנאט"ו. היו אלו שני ויתורים אדירים של שני הצדדים.

בנט מפרט שהיו עוד סוגיות מורכבות, ובהן שאלת דונבאס, חצי האי קרים והמסדרון של מריופול. וכמובן השאלה הגדולה – כיצד אוקראינה תגן על עצמה מפני רוסיה. אוקראינה דרשה מן המערב ערבויות והגנה אם רוסיה תשוב להתקיף. אך עבור פוטין ערבויות כאלו היו דומות למעין ברית עם נאט"ו. קיצורו של עניין, בנט גילה שפוטין וזלנסקי היו מאוד פרגמטיים, ואף פירט שפוטין עצמו הבין את האילוצים הפוליטיים של זלנסקי. לכן ממוסקבה נסע בנט בפעם הראשונה בחייו לגרמניה ונחת בברלין כדי לפגוש את הקנצלר החדש, שולץ. בנט מסביר כי גרמניה וצרפת הן השחקניות המרכזיות באירופה, ומתוך הפגישה הזאת עדכנו את האמריקאים והבריטים. לפי בנט, בוריס ג'ונסון הבריטי עמד בדרישה ניצית להמשך עמידה תקיפה נגד רוסיה. שולץ הגרמני ומקרון הצרפתי היו פרגמטיים. ביידן, הנשיא האמריקני, היה גם ניצי וגם פרגמטי. ובסופו של סיפור הייתה החלטה של המערב, לגיטימית בעיניי, שכרגע צריך להמשיך ולהכות בפוטין. דאום שואל: "האם הם חדלו את זה?" ובנט עונה, "כן הם חדלו את זה".

מדוע זה חשוב? ומדוע חשוב שהכוחות הביקורתיים הפרוגרסיביים, שמתנגדים לחימוש יתר של כדור הארץ ולקירוב מלחמה גרעינית בין נאט"ו לרוסיה ידעו את הפרטים האלה? כי הייתה אפשרות לעצור את המלחמה והקטסטרופה שהיא הביאה לעולמנו. אפשרות לאלף את פוטין, לפני שהגענו לטבח בבוצ'ה. ולפני עליית מחירי האנרגיה והשינוי האדיר שהמלחמה יצרה בכל כך הרבה מדינות עשירות ועניות. שינוי שאנחנו רק רואים את תחילתו.

כן, זאת הייתה טעות לתת לביידניזם להוביל את נאט"ו למלחמה חסרת תאריך סיום באוקראינה. היו צריכים לעצור את המלחמה ולהושיט יד לדיפלומטיה. ברגע אחד בנט צמח ממנהיג שדאג רק לאינטרס הישראלי, כמו שהוא העיד על עצמו בריאיון, למנהיג שדואג לדבר רחב יותר מהאינטרס האתנו-לאומי שלו. המאבק לחזור לשולחן הדיפלומטיה אולי נראה אבוד בימים אלה. אבל יש כוחות פרוגרסיביים נוספים שקוראים לדיפלומטיה, למשל הפילוסוף יורגן הברמאס שמזהיר שהמלחמה בצורה הנוכחית יכולה להביא למלחמה גרעינית.

לא רק זה, אלא שאחד מהעיתונאים החוקרים הידועים בעולם, סימור הרש (Seymour Hersh) דורש וטוען במגזין WIRE כי ארה"ב היא האחראית לפיצוץ נורד סטרים 2 – צינור הגז שהזרים אנרגיה מרוסיה לגרמניה. לטענתו, המשטר האמריקני הפחד שמדינות מערב אירופה לא ילכו עם ארה"ב למלחמה, וכשיגיע החורף, גרמניה תשתמש בצינור אף שהבטיחה לא להשתמש בו כחלק מהסנקציות. בצורה שכזאת ירו האמריקנים בשתי ציפורים בפיצוץ אחד. לא רק שגרמניה לא יכלה להשתמש בצינור, אלא שהאמריקאים הפכו להיות הספק של הגז הנוזלי (LNG) עם רווחים עצומים שמספקים דחיפה עצומה לתעשייה האמריקאית (ותוספת קטנה שלי, גם מכירת הנשקים למלחמה באוקראינה). והייתה גם עוד סיבה: הממשל האמריקני רצה לנצח במלחמה, כדי להיבחר מחדש בבחירות האמצע.