חזון מזרחי דמוקרטי: לא למהפכה החוקתית ולא ל"סדר הישן"

אנחנו, קולקטיב של אזרחיות ואזרחים מזרחים, מציגים בזאת חזון המבוסס על עקרונות של דמוקרטיה ואזרחות מהותיות בתחומי המשפט, החינוך, התרבות, התקשורת, הדיור ועוד, החותר למחוק פערים, במקום להעמיקם, ברוח המאבק המזרחי לדורותיו.

אנו מאמינים כי רפורמה יסודית ועמוקה במערכת המשפט ובמדיניות הציבורית אכן הכרחית, אך לא ברוח הגזענית והאנטי-חברתית של פורום קהלת, וגם לא ברוח "דמוקרטיית הווילה בג'ונגל", שנועדה ליהודים בדרגות משתנות, ומדירה את האזרחים הפלסטינים כליל.

אנו מביעים דאגה עמוקה מתוכניות הממשלה החדשה לבצע הפיכה חוקתית וכהניסטית, שתעמיק את הפגיעה המתמשכת באוכלוסיות מודרות ואת אי-השוויון החברתי. עם זאת, איננו שואפים להחזיר על כנו את "הסדר הישן" של דמוקרטיה למראית-עין, המבוססת על תפיסות אנטי-חברתיות אלימות, ועל יחס מתבדל ועוין כלפי המרחב המזרח-תיכוני וכלפי אזרחי המדינה יוצאי מרחב זה. ברוח זו, אנו גם מתקוממים מהניכוס הציני של השיח המזרחי לטובת אינטרסים פוליטיים הזרים לרוח המאבק המזרחי מכל וכל.

אנחנו, פעילות ופעילים במאבקים המזרחיים והאזרחיים בעשורים האחרונים, מתבוננים בדאגה בתוכניות הממשלה החדשה לבצע הפיכה חוקתית, חינוכית, אוונגליסטית וכהניסטית. אנו חשים כי הפיכה זו לא נועדה לשפר את מצבם ומעמדם של אזרחי ותושבי ישראל. תוצאותיה, כפי שכבר הודגם בשבועות האחרונים, יובילו לצמצום המרחב הדמוקרטי ולהתרחבות האלימות והדיכוי, יגבירו את אי השיוויון החברתי, ישתיקו את השיח החינוכי וביקורתי ויפגעו באפשרות להיאבק באי-צדק מצד השלטון, תוצאות פעולותיהן של ממשלות ישראל לדורותיהן.

ברגע קריטי זה חשוב לנו להשמיע קול ברור על עברנו ועל החזון שלנו לעתיד, מתוך מבט מציאותי על ההווה. המאבקים המזרחיים בדורות הקודמים כנגד הדיכוי שחווינו בישראל –מצד ההגמוניה מימין ומשמאל – דרשו להרחיב את הדמוקרטיה, להחיל את הזכויות שלא חולקו באופן שוויוני לכולם. למרות שמדינת ישראל הגדירה את עצמה דמוקרטית מיום הקמתה, הזכויות הדמוקרטיות לא ניתנו לנו, ולציבורים נוספים, באופן אוטומטי. נאבקנו ועודנו נאבקים נגד ניסיונות דיכוי ודה-לגיטימציה, נגד אי שוויון בפני החוק, למען חלוקה צודקת של משאבים וייצוג פוליטי, למען תיקון עוולות כגון הפשעים שנעשו למשפחות ילדי תימן, מזרח ובלקן, ועל מקומם של ההיסטוריה והתרבות המזרחית בתוך החברה הישראלית. על אף ההישגים המרשימים שרשם המאבק המזרחי לדורותיו, הפערים וחוסר השוויון עדיין מוטמעים עמוק במארג החברתי-כלכלי-פוליטי בישראל ומעצבים אותו במידה רבה עד היום.

תרבות דמוקרטית היא נשמת אפם של מוסדות דמוקרטיים כגון הפרדת רשויות, תקשורת, שלטון החוק וחוקי יסוד בדבר זכויות אזרח. בישראל נוסדה ומתקיימת עד היום דמוקרטיה-למעטים הרואה עצמה כ"וילה בג'ונגל", מתוך סלידה עוינת למרחב הגיאו-פוליטי שבתוכו היא מתקיימת, ומשקפת את יחס המדינה לאזרחיה ילידי המרחב, ובכללם המזרחים. החיבור העמוק בין הקפיטליזם הניאו-ליברלי והמדיניות הקולוניאלית הגזענית, שחולקות בבסיסן תפיסות של עליונות לבנה ושל שנאת עניים ועוינות לעובדים, יצר אי-שוויון חברתי-כלכלי בחלוקת משאבים ציבוריים ובשוויון ההזדמנויות בכל תחומי החיים, בהם ייצוג תרבותי, חינוך, תעסוקה, דיור, שוויון בפני החוק, ועוד.

אין אנחנו אומרים היום "הלכה הדמוקרטיה" – כי דמוקרטיה מלאה עבור מזרחיות, פלסטיניות, אתיופיות ויוצאות בריה"מ מעולם לא התקיימה כאן, וממילא אין לה גם לאן ללכת. ברגע המשברי הנוכחי יש לראות גם הזדמנות לעיצוב אופק דמוקרטי של ממש, לא כזה המתרפק בערגה על ימים עברו, אלא כזה המעוניין בשינוי מבני הכוח הדכאניים מיסודם, לטובת כלל היושבות והיושבים במרחב.

המאבק המזרחי להכרה ולשוויון לאורך השנים תמיד עוגן בערכים אוניברסליים ובתביעה לצדק כולל. מאבקם של המזרחים הקומוניסטים בשנות החמישים, המרד בוואדי סאליב, מאבקם של הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים, מאבקיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית ומאבקיהן של קבוצות מזרחיות פמיניסטיות כתנועות "אחותי" ו"שוברות קירות" ושל הנאבקות על הדיור הציבורי, היו תמיד מאבקים למען שינוי מערכתי. כך גם העתירה המזרחית שהוגשה נגד "חוק הלאום".

אין אנחנו מתרשמים מדיבורים והצהרות על העדר ייצוג מזרחי – לא מימין ולא משמאל – אם לא עומדת מאחוריהם מחויבות לשינוי עומק אמיתי של אי השוויון.

בשנים האחרונות אנו עדים לניסיונות של השלטון לנכס את המאבקים המזרחיים ולעשות בהם שימוש פוליטי ציני: במקום ללמוד מהביקורת המזרחית כנגד ההגמוניה הציונית החילונית, שהיא בעיקרה אשכנזית, כדי לפעול לשיפור מצבם הכלכלי והחברתי של מזרחים בחברה הישראלית, השלטון משתמש בביקורת שלנו כדי לבצר את מעמדו הפוליטי ולהשתיק מחאה כנגד המדיניות של הימין, שפוגעת באופן עקבי במזרחים, ובקבוצות מופלות אחרות. מאז ומעולם היינו עקביים בביקורתנו נגד ההגמוניה של הציונות האשכנזית, ועם זאת, אנו מבקשים להדגיש כי הפוליטיקאים המזרחים, שמרבים לדבר בשמנו ובשם "הקהילות השקופות" אך מעולם לא נקפו אצבע למאבק בעוני ובאי שוויון בשנותיהם הארוכות בממשלות השונות – לא מייצגים אותנו.

השימוש הציני שנעשה בשנים האחרונות בתביעות ובמושגים שצמחו מתוך המאבק והשיח המזרחי, דוגמת "ישראל השנייה", ייצוג מזרחי, ופריפריה-מרכז, בקרב דוברים ופוליטיקאים בימין, הפך את השיח על הכרה ושוויון להתנגחות פוליטית כוחנית, שהגבירה את הבורות כלפי ההיסטוריה והתרבות המזרחית והשתיקה את בעיות העומק העכשוויות. במאבקים למען שוויון בחינוך, לשינוי חלוקת שטחי השיפוט של הרשויות השונות, להרחבת הדיור הציבורי ומניעת הפינויים ממנו, וכנגד הפינוי של תושבי כפר שלם, גבעת עמל, אבו כביר ושכונת הארגזים – לא השתתפו הפוליטיקאים הימנים תוקפי ההגמוניה.

גם בימים אלו, בנימין נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן, המובילים את המהפכה החוקתית, אינם מייצגים בשום מובן את הציבור המזרחי ואינם פועלים לקידומו. נתניהו, לוין ורוטמן הם נציגיה העכשוויים של ההגמוניה האשכנזית, של הגזענות ושל העמקת אי השוויון החברתי. רוטמן, כמו גם סמוטריץ' במסגרת המהפכה החוקתית, מבקשים לצמצם את זכות ההתאגדות ואת זכות השביתה, בצורה שתותיר מעט כלי התנגדות בידי ציבור העובדים.

מהלכים ניאו ליברליים אלו הנעשים בשירות בעלי ההון, ובעזרת מממניו האוונגליסטיים של פורום קהלת, יובילו לפגיעה באותה פריפריה בשמה הם מדברים, ובחברה הישראלית כולה, ויסיגו לאחור את ההישגים של המאבק המזרחי.

המאבק שלנו, כמאבק חברתי-פוליטי פמיניסטי, תמיד קרא לשותפויות עם קבוצות מדוכאות נוספות, מתוך הבנה שהדיכוי שלנו אינו מתרחש בחלל נפרד משל שאר החברה הישראלית, ומתוך הבנה שרק בעזרת חיבורים אמיתיים ופירוק של שיטת ההפרד ומשול, אפשר ליצור שינוי אמיתי. וזאת כפי שלמדנו מוויקי שירן ז"ל: "מלאכת הפענוח של הקשרים שבין מגדר, מעמד, עדה ולאום בתנאים קשים של כיבוש, מלחמה ומוות היא כמעט בלתי אפשרית, אך חיוניותה אינה מוטלת בספק".

שנים רבות קיווינו שהזיכרון ההיסטורי שאנחנו מביאים לחברה הישראלית, של דורות ארוכים של חיים משותפים, רצופי משברים וקרבה, של יהודים ומוסלמים במזרח-התיכון ובצפון-אפריקה, של חיים יהודיים בשפה הערבית, של תנועה בתוך מרחב משותף במשך מאות שנים, יעזרו להביא לתהליך של פיוס והתקרבות בין יהודים לפלסטינים, ולכן אנחנו נסערים מול החזון הכהניסטי שמעלה הממשלה, המנסה לשכנע את הציבור שאלימות, פחד, הפרדה, דיכוי וגירוש יולידו ביטחון, בלי להודות במעגל האלימות והנקמה שלתוכו ניכנס כולנו.

במקום לטפל בתחושת חוסר הביטחון האישי של האזרחים, ובעיקר של נשים, שהיא בעצמה תוצאה של האלימות הגוברת בחסות השלטון, מציעים בן-גביר ושותפיו יותר אלימות: את שקר ה"משילות", הפעלת שיטור יתר, ואינפלציה בהחזקת נשקים. מ"פתרונות הקסם" האלה ייפגעו נשים, ילדים ומשפחות שלמות, ביישובי הפריפריה ובכלל.

הביקורת ארוכת השנים שלנו על הרשות השופטת – המתאפיינת בהומוגניות אתנית אשכנזית סוחפת, ובאופן ספציפי על בג"ץ – היתה תמיד תביעה להרחבת הדמוקרטיה והשוויון, ולא לצמצום הדמוקרטיה, כפי שתובע הימין, וכזאת היא תמשיך להיות. אנחנו מבקשים להציג בזאת חזון אלטרנטיבי, מתוך תקווה לעתיד ומתוך רצון לראות את המרחב הזה, שבו אנחנו חיים, כמרחב משותף ופורה ושווה ליהודים ולערבים, למזרחים, לאשכנזים, לדוברי רוסית וליוצאי אתיופיה, למבקשי המקלט ולפליטים החיים עמנו, כנקודת מפגש ליהודים, מוסלמים ונוצרים, לערבית ולעברית, ללהט"בים ולסטרייטים, לנשים ולגברים, לחילונים, למסורתיים, לדתיים ולחרדים. אנחנו מאמינים בפוטנציאל של המקום הזה לחיים טובים, לשוויון, לצדק, לשלום ולדמוקרטיה.

אנו, החתומים והחתומות מטה, קוראים לממשלה ולכנסת לעצור את הליכי החקיקה לאלתר. במקום פשרה מזויפת בשם "הידברות" בין "ימין" ו"שמאל", שתיעשה מעל לראשי האזרחים והתושבים, או פתרונות-קסם "בשם העם" שרק יגבירו את האלימות, יגבילו את כוחם של האזרחים להיאבק למען צדק ויותירו את אי-השוויון המתמשך על כנו, אנו קוראות וקוראים לקדם שינוי עומק בכל התחומים המוזכרים לעיל, לטובת דמוקרטיה מהותית, צדק ושוויון.

לגרסה בערבית לחצו כאן

לחתימה על העצומה לחצו כאן