אישור ניהול ספרים, או: מה קרה בספרייה?

הפרק הקודם

7.

השבתי את הספרים שלקחתי אל מקומם הנכון על המדפים, וחשתי דחף עמוק להתרחק מהם לרגע. פתאום הרגשתי כאילו מכל מדף בספרייה מבקשים להתנפל עליי אלפי דפים ולהכריע את רוחי: אנטישמים רוצים ללמד אותי מהו יהודי אמיתי; גברים שובניסטים מוכרחים להודיע לעולם מה באמת רוצה האישה; כותבים לבנים חשים דחף לספר לי מהי היסטוריה שחורה, ומהי מחשבה שחורה, ומהי נשמה שחורה ומהי מנטליות שחורה; וכל מיני פרופסורים אשכנזים, מהם סוציולוגים, מהם חוקרי ספרות ומהם חוקרי חלל, בטוחים שרק עליהם להסביר את סיבת המשבר: למה מזרחים לא מתקדמים והופכים ישראלים. והאנטישמים האלו לא דמיינו שאי פעם יהודי ילמד לטינית וייכנס לספרייה שלהם, אותם גברים לא חשבו על אישה בשער הספרייה, אותם לבנים לא תיארו לעצמם שחור יושב בספרייה וקורא בלשונם, והאשכנזים הללו כלל לא משוחחים איתי, הם משוחחים עליי.

הרגשתי כמו יהודי אחרי האמנסיפציה, שמח לעזוב את קהילתו במזרח ולעלות לרגל לברלין, נכנס אל בין כותלי מקדש הספרייה שלה ונוטל מן הספרים, חופן ועוד חופן בהתרגשות, באותיות יפות, ומושיב עצמו אל השולחן, ומניח הספרים בזהירות לפניו, שלא יישמע קול נקישתם על העץ ויעורר את הישנים לצד שולחנות הספרייה האחרים, ופותח לקרוא דברים שלא היה אמור לקרוא, ומגלה כבחיזיון מאות נוצרים המתארים את גופו השפוף של היהודי, גופו שלו ממש, את עיניו החלושות, את כוח סברותיו שהותש מוויכוחים של גמרא, את ערמומיותו, את תאוות הבצע שלו שאינה יודעת שובע בבולעה הון וממון, את תשוקתו אחר הנשים הנוצריות. ואותו יהודי מזהה עצמו בכתוב, באמת אפי מעוקל, הוא לוחש לעצמו, באמת שערי שחור, באמת ביקשתי למצוא לי פרנסה בברלין, באמת התאוויתי למצוא לי נוצרייה כשרה, באמת רב הקהילה היה גבו שפוף וקולו צפצפני ודעותיו חשוכות כאילו בא מאפלת המזרח הדרומי אל הצפון הזה. וידע מיד כי עליו להשתנות, עד שידמה לכותב הספר ולא לדמות שצייר הסופר.

הרגשתי כאילו אני וירג'יניה וולף היושבת בספרייה הבריטית, וחשה פליאה לגלות באינדקס הספרייה שנשים הן החיה הנחקרת ביותר על פני כדור הארץ, יותר מן הדבורים, ודווקא על ידי גברים, ובתאווה כל כך גדולה, מאות גברים כתבו על אודותיהן ספרים שלמים, ומרוב עייפותה מול הספרים הרבים שטרחו הגברים לכתוב, מאות אלפי מילים, היא מסתפקת בקריאת כותרות הספרים המפלצתיים. ומאחורי הכותרות, עדר של מורים, כהנים, פוליטיקאים, פקידי עירייה, מחזאים וסופרים, אנשי צבא ואנשי מדע, מתנפלים עליה ומבקשים להסביר לה מה היא אישה, והיא מחייכת אליהם בצניעות ומתרחקת לחדר צדדי. הרגשתי כאילו אני פרנץ פאנון הנעמד מול מדפי הספרייה במרטיניק, או שמא בפריז, ונוטל את כל ספרי המבוא לגזענות הלבנה, פרי עטם של כותבים שמעולם לא חשבו ששחור יקרא בהם, והוא נתקף אימה מול המילים התוקפות אותו, והוא מחייך לעצמו בסיפוק שהנה קריאתו בספריהם היא כבר נקמה, והוא קורא עוד מילה ושוב תוקפת הבחילה. והוא אוסף לעצמו במחברת את הסתירות בין דעותיהם של הכותבים, היודעים זה לגנות וזה לשבח את האפריקאי על אותו הדבר בדיוק.

אם העולם היה ספרייה, חשבתי, היה זה נורא. חיים שלמים בין עצים שנכרתו להיות מדפים וארונות ושולחנות וכסאות ודפי ספרים, בטון הקירות והתקרה והרצפה סוגריהם עליהם, בשקט נרגז או ברעש נרגז. הספרייה היא הרי היפוכה של הספרות, בספרייה מצויים רק הספרים שכבר נכתבו, רק המחשבות שכבר נכנסו אל הספרים, בשעה שהספרות עצמה, על פי האמת, היא כל מה שעוד לא נכתב, שאולי כבר החלו לדמיין אותו אבל עדיין לא התנסח, לא התקרב אלי נוסח סופי. או מוטב, הספרות עצמה היא עדיין המחשבה שעוד לא נחשבה. שעוד מוקדם לדמיין את אפשרותה. וראיתי בפתח הספרייה כפות מאזניים ענקיות, ואתה יכול להניח עליהן ספרים ולשקול אותם. לא ידעתי אם מדובר במיצג אומנותי, ביוזמה סטודנטיאלית, או בתורת סוד שמצאה לה מובן במציאות, אבל התחלתי לאחוז בספרים כאחוז בולמוס ולהניח אותם זה מול זה על מאזניים, בצד האחד הנחתי בתחילה את "המסכה", "בבל וכתריאליבקה", "לא נחשלים אלא מנוחשלים", "שווים ושווים יותר", "חיי עם יהודים", "חיי עם פלשתינים" ו"זיכרונות אסורים", ובצד השני את "המהפכה האשכנזית", את כל כתבי בן-גוריון וספרי המבוא למיניהם על "עדות בישראל".

אף צד של ספרים לא הצליח להכריע את האחר, והמאזניים לא זעו, ועיני היושבים בספרייה לא עקבו אחריי, גם לא כשהמשכתי לרוץ אל תוך הספרייה והחוצה ממנה, נושא ספרים ושופכם אל המאזניים, מוסיף ובונה ערימות על ערימות, וכפות המאזניים אינן נעות ונותרות במנוחתן. אחרי שעה התעייפתי מסחיבת הספרים, ומן המרוצה, ונכנסתי לשוטט בין מדפי הספרייה בקומה אקראית. מצאתי מדף ובו כל הספרים על ספריות שנמצאו בספרייה, ובתוכם ספר גדול ממדים, ומלא בציורים, על הספרייה הסינית הגדולה, הבנויה בצורת עיגול מושלם, בסוף ארמונו של אחד הקיסרים, שם היו יותר ספרים מבכל כל שאר העולם יחד; באותה ספרייה, קראתי, הקפידו להחזיק בספרים מכל שפות כל העולם, כולל שפות רבות שבאותה העת איש בסין לא ידע לקרוא.

נזכרתי שקראתי פעם בספר מן הספרים שאנחנו הולכים כל הזמן על גופות. בכל מקום. האדמה מלאה בקברי אבותינו ואמותינו, בקברי החיות הגדולות והקטנות, ואנחנו דורכים על בתי הקברות הגדולים של העבר. לא כדמיון או כמטאפורה, אלא המציאות. לרגע שכחתי איפה קראתי את הדברים כתובים, ואז נזכרתי שעַבְּד-אלְ-פַתַאח כִּילִיטוּ ציטט כך את המשורר אַלְ-מַעַרִּי. הלכתי ונעמדתי מול מדף כל כרכי שירתו של אל-מערי. חשבתי ליטול כמה מהם הביתה, אבל הם נראו כבדים כל כך. חיפשתי בערבית בין השירים בכרכים השונים את שציטט מהם כיליטו, ולא מצאתי מילים כאלו. האם כיליטו המציא את הדברים? לבסוף מצאתי לדבריו סימן, אבל לא באחד מן הספרים בערבית, אלא רק בכרך אחד של אל-מערי בעברית, שתרגמה לאה גלזמן: "לא אחת רמסו רגלינו בעפר: את מצחו של היהיר, את גולגלתו של יפה הסבר". הנחתי לספריו של אל-מערי והמשכתי לשוטט, מביט בין המדפים: הופתעתי למצוא את כל ספריו של פרימו לוי במדף ספרי השואה במקום בספרות האיטלקית, את ספריה של ז'קלין כהנוב בספרות עברית, למרות שכתבה באנגלית, את ספרו של אחמד פארס א-שדיאק "רגל על רגל" על מדפי האנטומיה, ואת "המדריך התימני לכתיבת אגדות" של יניב חג'בי על מדף ספרי העיון. אף אחד כנראה לא פתח את הספרים כדי לבחון אותם.

בהתחלה ניסיתי להחזיר את הספרים למקומם הנכון, אך אז עלה בדעתי הרעיון לערבב בעצמי בין הספרים בספרייה. במקום טעויות קלות של ספרנים, אשבש את הסדר כולו. אבל אחרי שהעברתי עשרים ושלושה ספרים ממקומם, התעייפתי וחדלתי. התיישבתי לצד אחד השולחנות וקראתי לעצמי מפנקסי את השורות של אלתרמן, אבידן, זך וגולדברג שכתבתי לעצמי קודם לכן. שוב התמלאתי רוגזה ודכדוך ובושה, ופתאום ביקשתי לנקות עצמי, ולהיטהר, בכמה דברי שיר אחרים. מבט אחד בכותרות הספרים שלח את ידי לקחת את "כשירדנו מהעצים", מאת יונית נעמן, וחיפשתי בתוך הספר את השיר הנושא את שמו:

"כשירדנו מהעצים, / סבתא סעידה בשמלה ורקמה / אני בנעלי קרוקס, / השימפנז שהייתי עד לא מכבר / נכלא אצלי / בעומק הבטן. / בעומק הבטן / של סבתא גדל לפחות עובר אחד / בכל זמן נתון… מאז שזקפתי קומה / הקופה שבעומק מתדפקת / לפרוץ / מאיימת / בכל זמן נתון / להזניק את השבט כולו / מי שנולדו, אלה שלא / לצווח מעץ לעץ זמירות של מולדת / נהירות רק למי שעוד לא ירד / סבתא לא סבה לאחור, / אבל שמרה את מטפחת הראש / בצבעי הג'ונגל הטרופי / את ריח הגרגרנית היוונית // שנים אחריה, / הקופה שאני מטפחת את / אִלמות הגעגועים לצמרות". לרגע המילים הרגיעו אותי, וחיפשתי מילים נוספות, אצל "בת יין" של ברכה סרי, שם גיליתי שהשירה היא גלגול של מגילות גנוזות שהוצפנו מתחת לשולי שמלתה של אשת לוט שקפאה, ו"נכדותיה העמוניות והמואביות / של לוטה במלח / העבירו את המגילות הגנוזות מדור לדור / כסגולה נגד כאבי מחזור / ופצעי הדיכוי המדממים. / הן חקקו את דברות המגילות / על לוח ליבן / כדי לפוצץ בצחוק / כל מי שמנסה ברצינות / להופכן לקורבן. // מסבתא לאם / לבת ולנכדה / הועברו בחשאי מגילות / מתחת לשכבות / של שולי השמלות. / בצחקוקים / וגיהוקים / ושיהוקים / ופיהוקים / נחרתו אותיות בכתב מכתשים / ויתדות / וציפורים מתנודדות… מזקנות חכמות / לנכדות תמימות – / לשמירה כנגד כל עין / וזין / ולשון הרע. // מגילות גנוזות אלה הוחבאו בתת-הכרה / ותת-תרבות / תת-תזונה / ועברו מגלגול לגלגול / עד שלבשו / מילה / וצורה / בידי המשוררת / האנאלפאביתית הידועה / מתימן וברקלי הצנועה".

המשך יבוא