אקטיב-אגרסיב עם יעל שרר

יעל שרר היא יושבת ראש ומייסדת הלובי למלחמה באלימות מינית, אקטיביסטית, במאית דוקומנטרית ("כביסה מלוכלכת", 2012), עיתונאית וסופרת ישראלית (עו"ד ועו"ד, 2019). ביום העצמאות ה-74 של מדינת ישראל הדליקה שרר משואה בטקס בהר הרצל, לאחר שרשמה הישגים רבים ובהם סיוע להקמת חדרים אקוטיים בבתי חולים לנפגעות אלימות מינית, והצעת החוק לתיקון חוק השמות, המונעת ממורשעים בעבירות מין לשנות את שמם. את הלובי למלחמה באלימות מינית שהיא עומדת בראשו הקימה שרר בשנת 2019, והוא פועל להשפיע על מקבלי ומקבלות ההחלטות בכל הנוגע לטיפול המדינה בנפגעות ובנפגעי אלימות מינית. שאלנו את שרר על האקטיביזם, על העבודה ועל החיים עצמם.

מה מוציא אותך מהדעת?

בזבוז כספים במשרדי ממשלה שמתלוננים שאין להם תקציב. מריבות אגו בין פקידות זוטרה. עובדי ציבור שמסרבים לענות לי לטלפון או לאימייל ואז אני צריכה לפנות ישר למנכ"ל ויש להם אחרי זה את החוצפה לשאול למה פניתי מעליהם. אנשים שמתנשאים מעל העוזרים של הח"כים כי הם צעירים. ח"כים שהם כלום ושום דבר, ביום הרביעי לתפקיד שמסגלים לעצמם גינוני פמליה של מינימום פאף דאדי. עצלנות ובינוניות. המשפט "אני לא עובד.ת אצלך".

מה מוציא אותך מהבית?

הכל. אני בקושי "בבית". אני יושבת במשרד ועובדת או שאני בפגישות, או שאני בכנסת או במשרדי הממשלה וגם בסופי השבוע אני אהיה באיזה טיול בטבע.

האם יש לך זיכרון ילדות או רגע מכונן שמניע אותך לפעולה? 

כל הילדות שלי היא אירוע מכונן אחד גדול ועד היום אני משתדלת לעשות בשביל אחרים מה שלא עשו בשבילי כשאני הייתי ילדה.

האם יש לך דיי ג'וב? אם כן, האם הוא סותר או משלים את העשייה האקטיביסטית שלך?

הדיי ג'וב שלי הוא לנהל את הלובי למלחמה באלימות מינית, ארגון אזרחי שהקמתי ב-2019 כדי להביא את הקול של נפגעים ונפגעות מאלימות מינית אל תוך מוקדי קבלת ההחלטות. רציתי להשמיע את הקול שלנו בגוף ראשון בכל החדרים, בכל הוועדות ובכל השולחנות העגולים שם ישבו עד אז רק אנשי המקצוע וניסו לנחש מה טוב לנו. העשייה האקטיביסטית שלי היא לא רק לשבת בשולחן או בוועדה בעצמי אלא להכניס לשם נפגעים ונפגעות נוספים, שונים ומגוונים.

מה הדבר הכי מעליב שאמרו לך?

היום אני כבר לא נעלבת מכלום ובאמת הכל עובר לידי. אמרו עליי המון דברים כדי להעליב כמו "את ילדה", "את מדמיינת", "את מגזימה", "משוגעת", "היית באשפוז פסיכיאטרי". גידפו אותי, צעקו וצרחו עליי, וגם חוויתי אירוע של אלימות בתוך משרד ממשלתי מעובדת במשרד שהתווכחתי איתה ופתאום השתמשה בידיים. עברו כבר ארבע שנים מאז, ועדיין אני לפעמים חושבת עליו ושוב אני בהלם מוחלט. לא יכולתי להגיב, הדפתי אותה וברחתי משם.

יצא אליי פעם מאחד המשרדים מכתב איומים ממש מרושע סטייל המאפיה, עם כל מיני ניסוחים דוחים. עליתי לטוויטר וצייצתי את המכתב כמו שהוא רק מופנה חזרה למשרד הממשלתי. ממש ככה. הם כתבו: "דורשים ממך לחדול מלהשחיר את המשרד", אז צייצתי להם חזרה: "דורשת מכם לחדול מלהשחיר פעילים חברתיים".

פעם הייתי נפגעת או נעלבת מהאירועים האלו, היום הם מתגלגלים מעליי כמו טיפות גשם מחממת פלסטיק. את הדברים הכי איומים כבר אמרתי על עצמי אז כבר אין לאף אחד שום נשק נגדי. יכולים לקפוץ לי. והבא שייגע בי באצבע, האצבע לא תחזור.

מהו הדבר הכי מעצים שאמרו לך?

עורכת הדין שלי אמרה לי פעם שעל כל אמירה שלילית עלינו צריך להגיד חמישים אמירות חיוביות כדי לאזן, כי לביקורת יש הרבה יותר משקל. היא עשתה לעצמה מנהג להגיד לי בלי חשבון "את יפה, את חכמה, את מוצלחת, את תגיעי רחוק". נדהמתי שמישהו טורח בכלל לעשות את זה באופן מכוון כי הרגשתי שאני זבל וסוג ב' ואני לא שווה בכלל את המאמץ ולא מגיע לי שמישהי בכלל תנסה להרים אותי מהקרשים. לקח לי זמן בכלל להאמין לה שהיא לא משקרת ולחשוב שהניסיון לדחוף אותי שווה את זה. בדיעבד האישה גאון. היום אני מחלקת מחמאות בלי חשבון. אני חושבת שרוב האנשים יפים, חכמים ונפלאים. אין סיבה שאני לא אגיד להם את זה. העולם מלא במספיק חרא.

מה עדיין לא עלה בידך לעשות וחשוב לך מאוד להגשים? 

המערכת הפסיכיאטרית בישראל היא ביזיון מיושן, עני ומתמוטט. בושה איך כדי שיחלימו אנחנו שולחים אנשים למוסדות רקובים ומתפוררים, כולאים אותם בלי שום יומרה טיפולית, דוחפים אותם למקומות צפופים יותר מהכלא, שבהם בקושי יש צוות שמספיק כדי למנוע אלימות כלפיהם, ונותנים להם להינמק שם שנים. כל יום שעובר אני מרגישה שחומק לי מבין האצבעות. דרושה מהפכה.

באיזו הצלחה אקטיביסטית שלך את הכי מתגאה?

כולם היו בניי. אין לי הישג מועדף. שמחתי מאוד על המשואה, ומאוד על הפסקת השמדת ערכות האונס, ושמחתי על הפתיחה של עוד חמישה חדרים אקוטיים ועל זה שניצחתי בבג"צ ופורסמו נהלים חדשים לטיפול חירום באלימות מינית. אני שמחה שהחקיקות שדחפתי עברו, עבריין מין מורשע לא יכול לשנות את השם ושהורה שאנס את הילד שלו לא יכול להיות אפוטרופוס, ואני גאה בזה שנשאתי דברים בז'נבה באו"ם. בכלל, יש לי הרבה במה להתגאות וזה כיף גדול. מקווה בעזרת השם להוסיף ולעשות.

מני שלושה שמות של אקטיביסטים.ות שצריכים להתארח אצלנו בסלון.

צמרת הרשקו, אבי ילאו, אפרת שוקרון.

מכיר.ה אקטיביסט.ית שכדאי להקדיש לה מקום במדור אקטיב-אגרסיב? נשמח לשמוע במייל info@haokets.org