• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ההיסטוריה המופלאה של המזרחים - האימפריה מכה ברביעית

לכבוד זכייתה של ד"ר סיגל נגר-רון בפרס המאמר הטוב ביותר עבור "מה שרואים מכאן לא רואים משם: מבט משולי שוק העבודה", אנו מביאות את הדברים שנשאה בכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית
סיגל נגר-רון

הסוציולוגית ד"ר סיגל רון זכתה בחודש שעבר בפרס האגודה הסוציולוגית הישראלית למאמר המצטיין, עבור מאמרה "מה שרואים מכאן לא רואים משם: מבט משולי שוק העבודה". מחקרה של נגר-רון מצביע על השקיפות המשולשת בשוק העבודה בקרב נשים מזרחיות אקדמאיות בפריפריה, ומזהה את המנגנונים המבניים המשעתקים את מעמדן השולי של נשים מזרחיות בשוק העבודה בדרום ישראל.

מן המחקר עולה שלמרות המאמצים הפיזיים, המנטליים, הרגשיים והכספיים שמשקיעות הנשים ברכישת השכלה אקדמית, עדיין קיימים חסמים המקשים עליהן להשיג משרה יציבה בשכר הוגן, שתאפשר שילוב בין אימהות ועבודה. כפועל יוצא, נפגעת המוביליות החברתית של הנשים, ומשתמרת הדרה שבבסיסה הצטלבות אתנו־לאומית, מגדר, מעמד ומרחב בישראל. הפרס הוענק לנגר-רון בכנס ה-54 של האגודה הסוציולוגית הישראלית, ואנו מביאות בפניכן את הדברים שנשאה במליאת הסיכום של הכנס שכותרתה היתה "סוציולוגיה ציבורית בזמן משבר חברתי".

***

אמנם מיכאל בוראווי (Micheal Burawoy) היה זה שטבע את המונח "סוציולוגיה ציבורית" בנאום שנשא בכנס האגודה הסוציולוגית האמריקאית ב-4200, אבל המסורת של הסוציולוגיה הציבורית התקיימה כבר מימיה הראשונים של הדיסציפלינה. הסוציולוגיה הציבורית מבקשת לרתום את הידע הסוציולוגי כדי לקדם דיון בסוגיות הנוגעות לאי-השוויון המעמדי, הגזעי, המגדרי ועוד, גם מחוץ לכותלי האקדמיה. למעשה, אפשר לאתר את שורשי הסוציולוגיה הציבורית בעבודתו של ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (W.E.B Du Bois), מהסוציולוגים הראשונים, שב-23 בפברואר ימלאו 155 שנה להולדתו. דו בויז, האפרו-אמריקאי הראשון שקבל דוקטורט בהרווארד, השתמש בידע הסוציולוגי האמפירי כדי להצביע על הגזענות המונחת בתשתית החברה האמריקאית במטרה לקדם את הפרויקט האמנציפטורי של שחורים.

בוראווי עצמו מתייחס בדבריו לספרו של דו בויז מ-1903, נשמתם של השחורים (The Souls of Black Folk), ובשבועות האחרונים הטקסט של דו בויז חוזר אלי ואינו מרפה. איך זה מרגיש להיות בעיה? כותב דו בויז:

"ביני לבין העולם האחר עומדת תמיד שאלה שאינה נשאלת: אחדים אינם שואלים בשל אנינות רגשותיהם, אחרים בשל הקושי בניסוחה הנכון. אבל כולם מרפרפים סביבה. הם פונים אליי במין דרך הססנית למחצה, מתבוננים בי בסקרנות או ברחמנות, ואז, במקום לשאול ישירות: "איך זה להיות בעיה?" הם אומרים: "אני מכיר שחום עור נפלא אחד בעירי; או, אני נלחמתי במכניקסוויל; או, האין הזוועות בדרום מרתיחות את דמך?" לכל אלה אני מחייך, או מתעניין, או מוריד את הרתיחה לבעבוע, הכול על פי הנסיבות. לשאלה האמיתית, "איך זה להיות בעיה?" אני משיב רק לעתים רחוקות. ובכל זאת, חוויה מוזרה היא להיות בעיה".

איך זה מרגיש להיות בעיה? שואל דו בויז כמתייחס להיותו שחור בחברה שנשלטת על ידי לבנים, כשהוא מודע לגזענות המונחת בתשתיתה של החברה האמריקאית ולאופן שבו הוא נתפס על ידי אנשים לבנים. באותו חיבור הוא טבע את המונח "תודעה כפולה". תודעה כפולה היא אותה תודעה ייחודית, שבה הסובייקט המסומן, השחור, רואה עצמו דרך העיניים של הלבן. התודעה הכפולה הזו – האופן שבו השחור תופס את עצמו והבנתו את האופן בו הלבנים רואים אותו – מייצרת את אותו פיצול כואב בנפשם של השחורים. דו בויז חוקר כותב ופועל מתוך אותה תודעה כפולה ומתוך אותו כאב, במטרה לשנות את המדיניות הגזענית ולפעול להטבת מציאות חייהם של שחורים בארה"ב.

בשיח הציבורי, גם של תומכי שינוי החקיקה והמשטר וגם של המתנגדים והמוחים, מתגבש נרטיב לפיו השינויים יטיבו עם המזרחים והם נתמכים על ידי מזרחים או "ישראל השנייה" במושגיו של אבישי בן-חיים. אין שקר גדול מזה

בשבועות האחרונים, בכל רגע שבו אני מדליקה טלוויזיה, שומעת רדיו, אני מרגישה בגוף את השאלה – איך זה מרגיש להיות בעיה?

בשיח של השבועות האחרונים אני לא יכולה להימלט מהאשמה שמוטלת משני עברי המתרס על המזרחים כמי שאחראים ליצירת המצב הנוכחי. המזרחים מוצגים כמי שאחראים להעלאתה של "ממשלת ימין מלא-מלא", כתומכים בחקיקה שתשנה את אופי המשטר בישראל, וככאלה שמאמינים כי השינויים האלו יטיבו את מצבם.

יורם חזן ורן אלמליח השדרותיים, חברי להקת כנסיית השכל, ניסחו יפה את התשובה לשאלה איך זה מרגיש להיות מזרחי מהפריפריה:

סיגל נגר-רון
סיגל נגר-רון. צילום: יעל צור

איך זה מרגיש,
אין עתיד באופק
אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו.

איך זה מרגיש,
להיות תמיד בצד
אף פעם לא באמצע
אף פעם לא קרוב מספיק
לא לקחת חלק.

איך זה מרגיש?

ואין לי חלום
אין לי געגוע
שט לי בזמן
שממשיך לנוע

(מילים ולחן: רן אלמליח ויורם חזן כנסיית השכל,
מתוך האלבום "ידיים למעלה", 2004).

המילים שניסחו חזן ואלמליח, "להיות תמיד בצד, לא לקחת חלק", רלוונטיות בימים האלה יותר מתמיד. כי השיח הציבורי הנוכחי, משני הצדדים, מתנהל מעל הראש של אלו המכונים "מזרחים".

בשיח הציבורי שמקדמים התומכים בשינוי החקיקה והמשטר וגם בשיח שמקדמים המתנגדים והמוחים, מתגבש נרטיב לפיו השינויים החוקתיים והמשטריים יטיבו עם המזרחים והם נתמכים על ידי מזרחים, או "ישראל השנייה" במושגיו של אבישי בן-חיים. אין שקר גדול מזה! ואל לנו כמדעני חברה לתת יד לקידום הנרטיב הזה. זהו מאבק בין שתי אליטות: אליטה ליברלית חילונית אשכנזית בעיקרה ואליטה דתית-לאומנית שאף היא אשכנזית בעיקרה. ולמרות זאת שוב, "הרפורמה" או "ההפיכה המשטרית", הטרמינולוגיה תלויה בעמדה, מוצגת ככזאת שתיטיב עם המזרחים וכנתמכת על ידי מזרחים.

ב-1999 פרסם צבי בן-דור מסה תחת הכותרת "ההיסטוריה המופלאה של המזרחיים", שבה תיאר שלושה נרטיבים שונים שאליהם גויסה ההיסטוריה של המזרחים מאז הקמת המדינה ואת ההקשרים הפוליטיים שבהם נוצרו הנרטיבים הללו. בהמשך לניתוח של בן-דור אני מזהה שכיום מתגבש נרטיב רביעי.

בשנות ה-80 גויסה ההיסטוריה של המזרחים לצרכים פוליטיים, הפעם בידי ש"ס. הנרטיב: המזרחים היו דתיים לפני שעלו לישראל, בישראל איבדו את דרך החיים הדתית ועכשיו ש"ס תחזיר עטרה ליושנה. כולנו יודעים שש"ס לא גאלה את המזרחים

הנרטיב הראשון שאליו גויסה ההיסטוריה של המזרחים הוא נרטיב השחרור וההצלה של יהודי ארצות ערב והאסלאם בידי השליחים הציונים האמיצים ומדינת ישראל. על פי נרטיב זה המזרחים הוצלו מחיים במדינות עולם שלישי, מעוני, מבערות, מהיעדר מודרניזציה, מהדיכוי בידי הערבים. על פי הנרטיב הזה איכותם הירודה והיעדר כישורים לחיים בחברה מודרנית היו הסיבות למעמדם הנחות בישראל.

שנת 1977 מסמנת מפנה בהיסטוריה של המזרחים. על פי הנרטיב שנוצר על ידי הליכוד, המזרחים שהיו תחת דיכוי מפא"י שוחררו בידי הליכוד, "הבית האמיתי שלהם". בן-דור מזכיר לנו שמפלגת הליכוד זכתה בבחירות ב-77 בגלל צירוף של נסיבות שאינן קשורות בהכרח למזרחים: מחדל מלחמת יום הכיפורים, השחיתויות של מפלגת השלטון ובכירי ההסתדרות, התפטרות רבין מראשות הממשלה, עריקת המפד"ל מהקואליציה עם העבודה, והקמת המפלגה הדמוקרטית לשינוי.

באדיבות שיקו בהר

בין הבחירות של 1977 לאילו של 1981 הומצאו הרבה תפיסות ומונחים שנועדו לשרת את הנרטיב החדש ולקשור את המזרחים לליכוד. בתקופה זו צץ סוג חדש של פוליטיקאי – הפוליטיקאי המזרחי שהוצג כנציג אותנטי של המזרחים, דוד לוי למשל. באותה תקופה גם הומצאה "המסורת המזרחית". כך המימונה של יהודי מרוקו עברו פופולריזציה ופוליטיזציה. האחת התוצאות ההרסניות של הנרטיב שלפיו הליכוד שחרר את המזרחים, היא התפיסה שאין יותר מקום לדבר על אי-השוויון בין מזרחים לאשכנזים שכן זה סיפור של העבר, של העשורים הראשונים, של דיכוי מפא"י. מי שטען שאי-השוויון לא הצטמצם נתפס כבכיין שתקוע בשנות ה-50.

בשנות ה-80 חל מפנה נוסף בהיסטוריה המזרחית. שוב גויסה ההיסטוריה של המזרחים לצרכים פוליטיים, הפעם בידי מפלגת ש"ס. הגרסה של ש"ס להיסטוריה של המזרחים היא כזו: המזרחים היו דתיים לפני שעלו לישראל. בישראל הם איבדו את דרך החיים הדתית ועכשיו, באמצעות ש"ס הם יחזירו עטרה ליושנה. כולנו יודעים שש"ס לא גאלה את המזרחים.

אף שחלפו 75 שנים מאז שהגיעו מארצות ערב והאסלאם, המזרחים עדיין מתוארים באותו אופן: לאומנים ימנים, שהדת קרובה לליבם יותר מהדמוקרטיה, אינם מחזיקים בערכים אוניברסליים ואינם הומניסטיים

כעת אנו עדים לנרטיב הרביעי: השחרור האולטימטיבי של המזרחים ונקמתם באליטות שדכאו אותם כבר 75 שנה. מי שמשחרר אותם הפעם היא "ממשלת ימין מלא-מלא". ממשלה יהודית דתית לאומנית. כאמור, הנרטיב משני הצדדים – של הפוליטיקאים המקדמים את הרפורמה ושל המתנגדים להפיכה השלטונית – הוא שהחקיקה נתמכת ע"י מזרחים למען המזרחים.

חלק לא מבוטל ממובילי ודוברי המחאה, והפרשנים בתקשורת, מקדמים את התפיסה שהמחאה היא של הציבור הנאור, הפרודוקטיבי, ההייטקיסטי, ולמזרחים אין חלק בה. בשיח מצד הזה המזרחי מוצג כישות שקפאה בזמן. למרות שחלפו 75 שנים מאז הגיעו המזרחים מארצות ערב והאסלאם הם עדיין מתוארים באותו אופן: לאומנים ימנים, שהדת קרובה לליבם יותר מהדמוקרטיה. הם כאלה כיוון שהם נעדרי מסורת דמוקרטית, הם אינם מחזיקים בערכים אוניברסליים, הם אינם הומניסטיים, הם מאופיינים כבעלי אישיות סמכותנית כפי שתיאר אותה אדורנו: מעריצים כוח, נוהים באופן עיוור אחרי מנהיגים כריזמטיים, מצייתים לסמכות. התפיסה המהותנית והגזענית הזו מאפשרת לראות קולקטיב הטרוגני כישות הומוגנית וסטטית.

לצערי, הנרטיב הנוכחי, כמו הנרטיבים הקודמים, מקודם גם על ידי אנשי אקדמיה וחוקרים. כך למשל ברשתות החברתיות רץ פרסום שלכאורה על נתוניו אחראי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הלכתי לחפש את המקור, אך הטבלה (ראו מטה) לא מופיעה. במקור מופיעים נתונים אחרים: 20% אשכנזים, 10% מזרחים, 15% מעורבים ו-11% יוצאי ברה"מ.

בניגוד למאמר אקדמי שבו מפורטת המתודולוגיה, בפרסום הזה הסתפקו בהערת שוליים המסבירה שמדובר בסקר טלפוני ואינטרנטי בקרב 600 נסקרים. איך מדדו את המוצא? שאלה שבה מתחבטים טובי הדמוגרפים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כבר זמן מה – לא ברור. אני מבקשת להזכיר שבפרסומים הרשמיים של המדינה, הנעשים באמצעות הלמ"ס, אין התייחסות למוצא, כיוון שעל פי ההגדרות הקיימות מעל 50%, שהם כבר דור שלישי ורביעי, אינם מסומנים על פי מוצאם.

עוד ביחס לנתונים- איפה נעלמו 44% מהציבור?- לא ברור.

מה שכן ברור הוא שהצגת נתונים כביכול אמפיריים ביחס למזרחים ואשכנזים מאפשרת לעשות בהם שימוש פוליטי מניפולטיבי. הציוץ של ינון מגל, למשל:

האם אין מזרחים שתומכים בימין? בוודאי שיש.

האם המזרחים הם רוב התומכים? אנחנו לא יודעים.

בדומה ל-1977 שבה הליכוד עלה בעקבות צבר של נסיבות, גם כעת עליית הציונות הדתית והתחזקות הלאומיות היהודית הדתית היא תוצאה של נסיבות ספציפיות, שלא זו המסגרת לפרטם (למשל, לפני הבחירות היו קיבוצניקים ומושבניקים מהצפון שהביעו תמיכה בבן גביר בשל הפשיעה החקלאית ו"סוגיית המשילות").

מאחר שזיהוי מוצא של אדם בישראל אינו משימה פשוטה (לעומת שחורים ולבנים בארה"ב), וגם אין לנו נתונים אמפיריים, מה שאנחנו יכולים לראות זה את הייצוגים התקשורתי ים. אני מזכירה שייצוג תקשורתי מבוסס על בחירה סלקטיבית של עובדות והוא איננו "האמת" בה' הידיעה. אדוארד סעיד כבר עמד על כוחם של הייצוגים בעיצוב התודעה האוריינטליסטית.

המזרחיות ייחודית לישראל. הדבר היחיד שמשותף לאותו ציבור הטרוגני הוא תפיסתו כקולקטיב הומוגני בהתאם לתודעה האוריינטליסטית המונחת בתשתית החברה הישראלית. רוב הזמן היא מבעבעת בשקט יחסי, ולעיתים היא מתפרצת. אנחנו נמצאים באחד מרגעי ההתפרצות.

אם כך, מה אני טוענת?

ראשית, אני מזהה שוב את הדינמיקה של ההנכחה וההכחשה של הרלוונטיות של המזרחיות כסוגיה פוליטית. המזרחיות היא תופעה שנוצרה בישראל והיא ייחודית לישראל. הדבר היחיד שמשותף לאותו ציבור הטרוגני הוא תפיסתו כקולקטיב הומוגני בהתאם לתפיסות אוריינטליסטיות. התודעה האוריינטליסטית מונחת בתשתית החברה הישראלית. רוב הזמן היא מבעבעת בשקט יחסי, ולעיתים היא מתפרצת. אנחנו נמצאים באחד מרגעי ההתפרצות.

שנית, כפי שלמדנו מאלה שוחט, לא רק מהפלסטינים נשללה הזכות להגדרה עצמית, להיסטוריה ולייצוג עצמי, הזכות הזו נשללה גם מהמזרחים באמצעות מנגנון מתוחכם ופחות גלוי. אנו עדים לשלילת הסוכנות של הציבור המזרחי: ההיסטוריה שלהם מנוכסת פעם נוספת בידי הפוליטיקאים. פוליטיקאים מהקואליציה עושים שימוש מניפולטיבי במושגים ובתביעות שצמחו מתוך המאבקים המזרחיים בעשורים האחרונים. מושגים כמו "ישראל השנייה", "מרכז ופריפריה", התביעות להכרה בעוול, לייצוג מזרחי ולצדק חלוקתי הופכים בידיהם כלים לניגוח פוליטי, באופן שמגביר את הבורות כלפי ההיסטוריה המזרחית ומשתיק את בעיות העומק העכשוויות.

במאבקים למען שוויון בחינוך, לשינוי חלוקת שטחי השיפוט של הרשויות השונות, להרחבת הדיור הציבורי ומניעת הפינויים ממנו, בהתנגדות לפינוי תושבי כפר שלם, גבעת עמל, אבו כביר ושכונת הארגזים – לא השתתפו הפוליטיקאים הימנים תוקפי ההגמוניה. אבל הם מנכסים את הביקורת ומשתמשים בה ובתביעות של פעילים מזרחים, למשל ביחס להרכב השופטים בבית המשפט העליון, בזמן שבחקיקה שהם מובילים אין ביטוי לעקרון הגיוון (במאמר מוסגר אציין שהיה לי עצוב לשמוע את תשובתו של אהרון ברק ושופטות נוספות: "הגישה שלנו הייתה והיא עדיין אותה גישה, שלבית המשפט העליון צריך למנות את השופטים הטובים ביותר". זהו מסר אטום וגזעני. האם ייתכן שאחרי 75 שנים רק שופטים ממוצא אשכנזי הם שופטים מצוינים ובעלי "מזג שיפוטי" מתאים? חבל שלא קראו את התרגום המצוין של גדי אלגזי ל"גזענותה של האינטליגנציה" מאת בורדייה).

אם לסכם ולחזור לנקודת המוצא – לרלוונטיות הטקסט שלדו בויז ושאלתו – איך זה מרגיש להיות בעיה?

מזרחים רבים מרגישים במלכוד במציאות שתיארתי כאן.

כסוציולוגית המחויבת לעקרונות של צדק חברתי התגייסתי לניסוח חזון מזרחי-אזרחי. חזון שאינו מתרפק על הדמוקרטיה שהייתה כאן בעבר, כיוון שדמוקרטיה אמיתית מעולם לא הייתה כאן, לא בתוך גבולות הקו הירוק ובוודאי לא מחוץ לגבולותיו. זהו חזון שאינו שואף לשימור הסטטוס-קוו של מערכת המשפט, מכיוון שאמנם לעיתים מערכת המשפט גילתה אמפתיה כלפי המוחלשים אבל ברוב המקרים בתי המשפט התייצבו לצד בעלי ההון והעדיפו את האינטרסים שלהם על פני אלו של האזרחים. החזון המזרחי-אזרחי מבקש שינוי יסודי במבני הכוח הדכאניים לטובת כלל היושבות והיושבים במרחב.

המבוא לחזון פורסם ובשבועות הקרובים יפורסם החזון המלא שיכלול התייחסות לדיור ומרחב, חינוך, תרבות, משפט, מערכת התקשורת, מגדר, להט"ב ועוד. אני מזמינה אתכם לקרוא את החזון ולחתום עליו.

סיגל נגר-רון
סיגל נגר-רון בכנס הסוציולוגיה השנתי. צילום: יעל צור
כנראה שיעניין אותך גם: