את תלבשי את השמלה האדומה: על צעדת השפחות

כחלק מהמחאה הנרחבת נגד הממשלה הנוכחית, נצפו נשים לבושות בתחפושת השפחה מסדרת הטלוויזיה "סיפורה של שפחה", שמלות אדומות וכיסוי ראש לבן רחב. המיצג מבקש להתריע מפני הממשלה הקיצונית וסכנותיה כלפי נשים. שמלות השפחה האדומות יוצרות אפקט ויזואלי חזק, אבל המסר שהן מעבירות הוא חלש מאוד. השימוש בדימוי השפחה נועד להזהיר אותנו מפני עתיד דיסטופי, תוך התעלמות מהווה דיסטופי, מלא בשנאת עניות וגזענות. המסר של מיצג השפחה הוא למעשה חנופה להגמוניה העכשווית, הקפיטליסטית, הגזענית, המיליטריסטית, תוך התקרבנות, חוסר אונים והשלמה עם המציאות.

"סיפורה של שפחה" הוא רומן דיסטופי מאת מרגרט אטווד, שהפך לסדרת טלוויזיה מצליחה. הרומן מספר על חייהן של נשים תחת משטר קיצוני המכונה "מדינת גלעד" שעולה לשלטון בצפון אמריקה. מדינת גלעד מכוננת על רקע אסון אקולוגי מתמשך, רמה גבוהה של זיהום סביבתי וקרינה, שגורמים לפגיעה בפוריות. מעט הנשים שנותרו פוריות נאלצות תחת המשטר החדש להיאנס, ולשמש שוב ושוב כפונדקאיות בעל כורחן ולהוליד ילדים עבור מעמד ה"מפקדים". אלו הן הנשים המכונות "שפחות" (handmaids במקור באנגלית), והן לבושות בשמלות האדומות עם כיסוי הראש הלבן.

בעקבות הפופולריות של סדרת הטלוויזיה דימוי השפחה הלבושה בשמלה אדומה הפך לסמל לדיכוי נשים, אם כי לא רק מהשפחות נשללות לחלוטין זכויות אדם בסיסיות כגון זכות הקניין, חופש התנועה וחופש העיסוק, אלא מכל הנשים במדינת גלעד. על פי הכללים בגלעד, מרבית הנשים שחיות במסגרת הנורמטיבית של המשטר שייכות לאחד מארבעה מעמדות: מעמד השפחות, מעמד המשרתות, מעמד הדודות ומעמד הרעיות. הדודות מפקחות ומאמנות את הנשים לתפקידיהן ושומרות על הסדר עבור המשטר. המשרתות עושות את עבודות הבישול והניקיון במקום הרעיות בבתים של המפקדים, בעלי המעמד הגבוה. תפקיד הרעיות הוא להיות בנות זוג ייצוגיות ולדברר את ערכי המשטר.

סיוט עבור נשים לבנות פריבילגיות

החלוקה הזאת למעמדות מתבצעת בנשים לבנות ונורמטיביות. כל הא.נשים הלא לבנים נשלחים לעבודות כפייה במושבות שקיימת בהן רמה גבוהה של קרינה מסוכנת. גורל זה מוזכר בקצרה ובזאת מתמצה חלקם ברומן. זהו גם גורלן של נשים להט"ביות, בעלות מיניות או נראות חריגה, או כאלו שאינן מתאימות באופן כזה או אחר למסגרת הנורמטיבית של המשטר. בתוכן יש גם קומץ של נשים המכונות "ג'זבליות", שמתגוררות במוסד סודי, שם מוטלת עליהן עבודת מין עבור גברים מהמעמד הגבוה.

כלפי "סיפורה של שפחה" הופנתה ביקורת רבה מצד נשים לא לבנות, על כך שהוא מתעלם ממציאות דיסטופית ומוחק אותן לחלוטין: הן לא נמצאות בסיפור כלל. נראה שלמרגרט אטווד לא היו את הכלים להתמודד עם המורכבות: היא רוצה ליצור מציאות דיסטופית עבור נשים לבנות, שבה הן משוללות זכויות ומוגבלות לתפקידים ספציפיים ומעמדיים. בבירור קיים קושי בהצגת סיפור כזה תוך הכללה של נשים לא לבנות, שכבר היום חיות בעולם דיסטופי שבו הן בפועל משוללות זכויות ומוגבלות לתפקידים מעמדיים ספציפיים. נראה כי הפתרון שאטווד בחרה בו הוא למחוק את הנשים הלא לבנות ואת חוויות החיים שלהם לחלוטין מהסיפור, וכך היא יכולה לברוא סיוט עבור נשים לבנות פריבילגיות. (יוצאת דופן היא דמותה של מוירה, שבסדרה מגלמת השחקנית השחורה סמירה ויילי, אך בספר היא אישה לבנה. כמו כן, בסדרה לא הזכירו את הגירוש של אנשים לא לבנים, והוא מופיע רק בספר. הנטייה העכשווית לגיוון בסדרות הביאה את יוצרי הסדרה לבחור בשחקנית כהת עור, אבל הביקורת כלפי הסדרה טוענת שיש בה מחיקת חוויות של שחורים גם מהעבר, מתקופת העבדות, וגם מההווה, ושעיוורון צבעים הוא מוחק לא פחות. לא פלא, אם כך, ששחקנית לא לבנה לוהקה לסדרה באופן מלאכותי, מתוך עיוורון צבעים שלא מביא בחשבון את המציאות, ממש כמו טקסט המקור).

סיפורה של שפחה, כסיפור אזהרה, הוא מוגבל מאוד. יש בו תיאור של תפיסת השלטון בידי "גלעד", אבל חסר בו תיאור של הכוחות החברתיים שמאפשרים עלייה לשלטון של משטר כזה. ברגע שנלקחו זכויותיהן של נשים בצפון אמריקה, נעלמו מאותה יבשת סוגיות מהותיות שהן כל כך בלתי נפרדות מהתרבות הקפיטליסטית המערבית, ובמיוחד בצפון אמריקה: ההפרדה הגזעית, השוביניזם וההפליה המובנים בפוליטיקה האמריקאית, המפלגתית והחוץ מפלגתית. התרבות הקפיטליסטית העכשווית מעקרת את החברה מערבות הדדית, מפרקת את מושג הקהילה והופכת את כולנו לאינדיבידואליות בודדות שנלחמות זו בזו על פירורים. את התרבות הזאת מרכיבים ערכים פטריארכליים וגזעניים. למשל, כדי להיות הכי פרודוקטיבי בעבודה, יש צורך במי שנשארת מאחור ודואגת לבית ולילדים, אם זו רעיה או אשת חינוך שמתוגמלת בקמצנות.

הקפיטליזם דורש חברה מופרדת ומעמדית, כי הצורך להראות צמיחה וגדילה תמידית מגדיל את הפערים ובא על חשבון מי שכבר נמצאים בתחתית המעמדות החברתיים והכלכליים. הם אלו שמחזיקים בתפקידי שירות שנחשבים נחותים ואינם מתוגמלים. יחד עם זאת, אבן יסוד של הקפיטליזם היא האגדה לפיה מי שרוצה מספיק ומוכשר מספיק מצליח, ומכאן, כנראה, מי שבאה מאוכלוסיות לא הגמוניות כנראה לא רוצה מספיק או לא מוכשרת מספיק. כך נוצרת בפועל הפרדה גזענית ומעמדית, בתוך מצג שווא של שוויון ודמוקרטיה. כל אלו הן כר פורה לעליית משטר שרק לוקח את הערכים האלו לקיצוניות, ולא בורא אותם מאפס. רק מפזר את מצג השווא וחושף את מה שמאחוריו.

עם זאת, מרגרט אטווד רחוקה מלהיות מנותקת או לא מודעת. אטווד בעצמה אמרה על ספריה "I didn't put in anything that we haven't already done, we're not already doing, we're seriously trying to do, coupled with trends that are already in progress… So all of those things are real, and therefore the amount of pure invention is close to nil", ובתרגום לעברית "לא הכנסתי לספרים שום דבר שלא עשינו כבר (כאנושות), שאנחנו לא עושים כבר, או שאנחנו מנסים לעשות, בשילוב עם מגמות שכבר בעיצומו של תהליך… אז כל הדברים האלו אמיתיים ולכן כמות ההמצאה הטהורה קרובה לאפס". מבחינה זו, אטווד חכמה יותר מאלו שממהרות לאמץ את דימוי השפחה כסמל למחאה. הסיפור של אטווד נועד להיות אלגוריה למצב קיים יותר מאשר נבואה מאיימת.

אל תפגעו במנקה שלי

המעמדות של מדינת גלעד חופפים במידת מה למעמדות הקיימים בחברה שלנו. אנחנו כבר עכשיו חיות במציאות דיסטופית דומה. במציאות הזאת, גברים הם עדיין "ראש המשפחה" בעיני רשויות מדינה רשמיות, ותפקידן האוטומטי של נשים נשואות הוא עקרות בית. במציאות הזאת, בבתים רבים גברים הם עדיין אלו ששולטים באמצעי המחיה ומחליטים החלטות כלכליות באופן בלעדי, לעיתים תוך הפעלת אלימות כלכלית על משפחותיהם. במציאות הזאת, מעמד הפונדקאיות חופף פעמים רבות למעמד הרעיות, ובכל אופן הבאת ילדים לעולם נחשבת כחובה ואישה שלא רוצה ילדים נחשבת לאישה לקויה. במציאות הזאת, קיים בפועל מעמד של משרתות: מעמד של נשים עניות שעובדות בתפקידי ניקיון ושירות, שבאופן סטטיסטי מובהק מגיעות מאוכלוסיות לא הגמוניות: נשים מזרחיות, שחורות, פלסטיניות, מהגרות. נשים פונדקאיות, ברוב גדול של המקרים, הן נשים עניות ובמקרים הגרועים הן נשים ממדינות "עולם שלישי" עניות שחיות חיים של ניצול וכפייה.

מיצג השפחות מסמן להגמוניה העכשווית שהיא בסך הכל בסדר. בעולם הרעיוני שבו מתקיים המיצג הזה, אין נשים שמפונות עם ילדיהן לרחוב מדירות דיור ציבורי. אין נשים שמתות או מגיעות לפת לחם כי אין להן כסף לטיפול רפואי ולאוכל. אין ילדים עצורים תחת זוועות הכיבוש, ואין ילדים שמופרדים מהוריהם בגבול ארה"ב. אין גזענות שהיא כל כך ברורה שמספיק לפקוח עיניים ולהסתכל, ולא משנה אם אתם בישראל או אם אתן בניו יורק. אפשר לראות את ההפרדה בצבעים. מי מנקה, מי קופאית, מי סייעת בגן. מי נרצחות, מי מפונות מבתיהן, מנותקות מחשמל, מאוימות על ידי ההוצאה לפועל, עניות מכדי להאכיל את עצמן או את ילדיהן, מכדי לחיות תחת קורת גג, מכדי לקבל טיפול רפואי ראוי לשמו.

במציאות הזאת, אולי מתאים יותר שמובילות מיצג השפחה, שבאופן דומיננטי הן בכירות בחברות הייטק ובשוק ההון, ילבשו מדים כחולים-ירוקים של רעיות או מדים חומים של דודות, ולא מדי שפחה אדומים, אם מתעקשות על שימוש באלגוריה של אטווד. הן הנשים מהמעמד הגבוה שבכל תרחיש אפשרי ישלמו את המחיר הנמוך ביותר ויחוו את השינוי הקטן ביותר לאורח החיים שלהן. הן אלו שמגינות על הערכים של ההגמוניה ומדבררות קפיטליזם ומיליטריזם, בשם שוויון שטחי, לשכבה דקה של נשים פריבילגיות שרוצות מה שיש לגברים פריבילגים. הן מפחדות לאבד את זכויות היתר שיש להן על פני נשים אחרות, אלו שאף פעם לא יגיעו למאית ממה שיש להן. הן אף פעם לא טרחו למחות למען אלו. למעשה, הן לא עומדות בפני סכנה אמיתית לאבד את הונן ומעמדן, הרי רוחות ההגמוניה שעל גביהן הן נישאות ודואות במרומי הסולם החברתי והכלכלי רק ילכו ויתגברו. אלא שהן נכנסו למעין פאניקה קולקטיבית ומיד הפכו בעיני עצמן לקורבנות האולטימטיביות, לשפחות, לא פחות ולא יותר, במחשבה אגואיסטית על עצמן ועל תקרות הזכוכית השבירות שמאחוריהן הן מסתתרות. תקרות הזכוכית שמפרידות ביניהן לבין מי שאין להן.

הציפייה שצריכה להיות לנו מעצמנו, נשים פריבילגיות שהפגיעה בהן ככל הנראה מינימלית ושדרך החיים שלהן ככל הנראה לא תשתנה בהרבה, היא להציב אלטרנטיבה ולא להתחנף להגמוניה. במקום לנקוט בדרך פעולה של שימוש בדימוי שמאחד אותנו תחת כיפת הקורבנות והמסכנות, וגם זורע פאניקה וייאוש, ושל טקסים סמליים שאין מאחוריהן פתרונות אופרטיביים, נשים פריבילגיות בעמדות בכירות הן אלו שיש להן את מירב הכוח והאפשרות להשפיע עוד היום בדרכים חיוביות: להפעיל לחץ על הממשלה ועל חברות הדיור הציבורי להיטיב עם נשים עניות, להילחם עבור העסקה ישירה של נשים מוחלשות, לדאוג להפלות בטוחות עבור נשים חסרות מעמד אזרחי וחסרות ביטוח רפואי, להשפיע על שיפור שירותי הבריאות הציבוריים, ועוד ועוד תיקונים לעיוותים שהופכים את חייהן של נשים רבות לדיסטופיה עכשווית.