להיות (חוקר.ת) פלסטיני.ת בחדר מלא יהודים

בעשור האחרון חוו האוניברסיטאות הישראליות עלייה משמעותית בשיעורי הסטודנטים הפלסטינים. מהלך זה הוא תולדה של יוזמה מלמעלה, של המועצה להשכלה גבוהה, ונועד בעיקר לשמר את מספרי הסטודנטים באוניברסיטאות, לאור התחרות מצד המכללות על ליבם וכיסם של הסטודנטים. מסקנת המל"ג הייתה שבעוד שהעלייה בשיעור הסטודנטים היהודים, הן החילוניים והן הדתיים, שמגיעים לאוניברסיטאות מוצתה, הרי שבקרב חרדים וערבים – יש פוטנציאל לגיוס סטודנטים. מספריהם של הסטודנטים הפלסטינים לפיכך עלו באופן חד, ואיתם – שתי מגמות סותרות: מערך תמיכה של האוניברסיטה לקליטת סטודנטים ששפת אימם אינה עברית; לצד חרדות הסגל האקדמי והמנהלי וכן של הסטודנטים היהודים, מהנוכחות הגוברת הזו. המתיחות שאנחנו עדים לה בקמפוסים בשנים האחרונות היא שיקוף של מגמות רחבות יותר בישראל, לצד אותן מגמות הספציפיות למרחב האקדמי.

הספר שערכו יארה סעדי-אבראהים וח'אלד פוראני, "בתוך הלוויתן", מבקש להתמודד עם האתגר ההפוך – אתגרה של הסטודנטית או החוקרת הפלסטינית בתוך האקדמיה הישראלית. הספר מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון מכיל ראיונות עם מרצות ומרצים פלסטינים שעובדים או עבדו באקדמיה הישראלית, ומתמקד בשאלת ייצור הידע באקדמיה הישראלית, ובמיוחד במדעי החברה. החלק השני נכתב על ידי תלמידות ותלמידי מחקר ומתמקד בחוויה הסטודנטיאלית בתארים המתקדמים: היחסים עם המנחה, בחירת הנושא, והיכולת ליצור מעגלי תמיכה סטודנטיאליים. החלק האחרון מורכב מתרגומים, ועוסק בחוויות סטודנטיאליות בחברות אחרות.

הספר מציף סוגיות סביב שלושה צירים: ייצור הידע בתוך הדיסציפלינות, חוויותיהם של חוקרים ותלמידי מחקר פלסטינים אל מול מנחים ועמיתים, וחוויות היומיום של פלסטינים, החל מהתואר הראשון ואילך, בתוך האקדמיה הישראלית.

הציר הראשון מבקש לברר כיצד אפשר ליצור ידע בתוך דיסציפלינות ששימשו ועדיין משמשות את האדון: אם כדי להצדיק מנגנונים של שליטה, לספר את סיפורם של המנצחים, להצדיק השתקה והשכחה, ואם להכשיר כוח אדם למערכות הביטחון. השאלה שעולה בעוצמה מתוך הספר היא עד כמה, בתוך מדעי החברה והרוח בישראל, יש מקום למחקר שמספר את סיפורם של אלה שהפסידו? עד כמה יש מקום לתלמידי מחקר המבקשים לנתח את השלכות המשפט הישראלי על אלה שנושלו מאדמתם? עד כמה יש מקום למחקר על קורבנות המשטרה – של שיטור יתר או של הזנחה? כיצד מוצאים את הכלים לספר סיפור אחר, והאם צריך לייצר כלים חדשים? האם הכלים הקיימים מאפשרים את הבנת המציאות, ואם כן – עד כמה ניתן לייצר ידע על אודות החוויה הפלסטינית מתוך כותלי האקדמיה הישראלית? בה בעת, עד כמה מסגרות ידע שנוצרו בהקשרים אחרים, לימודים פוסט-קולוניאליים למשל, יכולות לעבור התאמה להקשר המקומי? הספר נותן שני סוגים של תשובות. תשובה אחת היא שהכלים שמעניקות הדיסציפלינות השונות של מדעי החברה נותנים לנו את האפשרות להגיע לחקר האמת – ולכן, כפי שאין צורך בחלופה מקומית לחוקי הפיזיקה, גם אין צורך במתודה חלופית למדעי החברה. גישה אחרת, שעורכי הספר מבקשים לקדם – היא ייצור תיאוריה מקומית, שתיתן מענה לידע הקיים וגם תשתלב במגוון הקולות החלופיים שמגיעים מהדרום הגלובלי.

הציר השני נוגע לשאלה – איך להיות תלמיד מחקר או חוקר פלסטיני במדעי החברה באוניברסיטה ישראלית? איך חיים במקום הזה ואיך נושמים בו? איך מתמודדים עם המנחה, עם ועדת הדוקטורט, או עם עמיתים שאומרים לך שמה שאת חוקרת לא חשוב, לא מעניין, לא רלוונטי, ומעבר לכך – סובייקטיבי ולא אקדמי? או בקיצור – איך חיים כאדם חושב בתוך מסגרת כזו? התשובה שהספר מציע היא יצירה של רשתות תמיכה. לפעמים זוהי מרצה קשובה, לפעמים אלה רשתות תמיכה סטודנטיאליות שחוצות דיסציפלינות וחוצות מוסדות. כפי שאומרת אחת הכותבות – רשתות כאלה מאפשרות ליצור מרחב בטוח שיאפשר לצלוח את התואר במינימום נזק נפשי. תשובה אחרת היא ללמוד מניסיונם של אחרים בהקשרים דומים. את שני הדברים הללו הספר מבקש לעשות, וזהו המרכיב החזק ביותר בו.

הציר השלישי מגיע לחיים בקמפוס ונוגע למובן מאליו החברתי-תרבותי של החברה היהודית הסובבת. אם זוהי השפה הזרה, אם אלה רשתות ההיכרות המוקדמות של הסטודנטים האחרים, הבדיחות הפנימיות, ההגדרה המובנת מאליה של מי "אנחנו" ומי "הם", או הגזענות השקופה והיומיומית. מכאן אפשר להמשיך לחוויית הסטודנט או המרצה הערבי בכיתה: מה מותר להגיד בכיתה שעוסקת בחוקי קניין, אך מתעלמת מהפקעת קרקעות ומחוק נכסי נפקדים? מה מותר להגיד בכיתה שמדברת על מלחמת 1948, בלי לדבר על המחיר ששילמו הפליטים על קוממיות העם היהודי? מה סטודנט ערבי מבין על גבולות הדיון בכיתה, ומה המחיר של אמירה "לא זהירה", אל מול הסטודנטים והמרצים היהודים? הכיתה אינה רק המרחב הפיזי שבו נפגשים אחת לשבוע, היא גם המרחב הווירטואלי של הרשתות החברתיות, קבוצות הווטסאפ ועמודי הפייסבוק והאינסטגרם, שעבור סטודנטים פלסטינים הם מרחב לא בטוח – מרחב של צנזורה וצנזורה עצמית, מרחב של פיקוח על מה לגיטימי לומר, מרחב שבו הנהלת המעונות או חברים לכיתה מוקיעים, דורשים למחוק, מגישים תלונה או פונים לתקשורת.

א-פוליטיות היא היעדר מענה

לתמהיל הזה נכנסות בשנים האחרונות היחידות לסיוע לסטודנטים ערבים והיחידות למגוון, המוזכרות בקצרה בספר. המונחים רב תרבותיות, מגוון ורגישות תרבותית יכולים להיות פלטפורמה ליוזמות ולמרחבים ודמוקרטיים מאוד (במובנה המלא של המילה). אבל בדרך כלל הם מקפידים על א-פוליטיות, שמשמעה היעדר מענה לחלק מהסוגיות שמעסיקות את הסטודנטים הפלסטינים. כך שניתן לדבר על סטודנטית שלא יכולה להשלים את לימודיה בגלל איסורי המשפחה הפטריארכלית, אפשר לדבר על קשיי שפה או על רמתם הנמוכה של רבים מבתי הספר הערבים; אבל יש הרבה פחות מקום לדבר על סטודנטית שלא הגיעה לשיעור בגלל שעליה לעבור דרך מחסומים, או על ביטויי גזענות בשיעור. וזה לא נעצר כאן – ליחידה לשוויון הזדמנויות לסטודנטים ערבים אסור לעסוק בתכנים פוליטיים. כאשר עצם המילה פלסטין היא פוליטית, דומה הדבר למשחק כן-לא-שחור-לבן: אם השתמשת במילה לא נכונה, יצאת מהמשחק. דברים אלה נכונים גם ל"יום התרבות הערבית" בקמפוס: אם מחמוד דרוויש וע'סאן כנפאני אינם חלק מאותה "תרבות ערבית" (כי הרי הם פוליטיים!), נשארנו עם משחקי מילים ועם חומוס (במובן הרחב של המילה).

שלוש מחשבות נוספות בעקבות הספר. ראשית, הספר מתמקד במדעי החברה, וישנם אתגרים הייחודיים למדעי הרוח או למדעים הניסוייים. בהינתן השימוש האינסטרומנטלי שעושים הן ישראלים והן פלסטינים בהיסטוריה – היצירה של מרחב לכתיבת היסטוריה פלסטינית באקדמיה הישראלית היא מאתגרת, אבל גם בעלת פוטנציאל לתוצאות נפלאות. תלמידי מחקר וחוקרים בחוגים ההיסטוריים מייצרים היום מחקר רציני ומעמיק שלא היה יכול להיווצר לפני שני עשורים. לצד זאת, האתגרים של סטודנטים וחוקרים בדיסציפלינות הניסויות ראויים לשיחה נפרדת. המרחב הדחוס של המעבדה מייצר סוג אחר של קרבה בין עמיתים ופוטנציאל אחר לשיתוף ולפיצוץ.

שנית, קריאה בספר מזמנת חשבון נפש לליברלים בינינו, באקדמיה כמו גם במקומות העבודה המעורבים. האם סטודנט פלסטיני יכול להיכנס לכיתה בלי להיות מסומן? האם אפשר להיות סטודנט רגיל שלא מסומן כהצלחה של תוכנית המגוון, כראייה לליברליות של המוסד, או כמי שכישלונו או הצלחתו מהווה ראיה למידת הצלחת האוניברסיטה בהכלת "האחר"? יותר מדי פעמים אנחנו, כמרצים יהודים, ציפינו מהסטודנטים הערבים לשחק בתפקיד "תראו, גם אני בן אדם". "בתוך הלוויתן" אומר לנו שגם לעמדה הזו יש מחיר: איש לא רוצה להסתובב עם תווית "גם אני בן אדם" על המצח – תזכורת לסימן השאלה סביב אנושיותו. יותר מדי פעמים הצבענו על הסטודנטית הערבייה בחדר ושאלנו מה היא חושבת על הדיון, כשמה שעניין אותנו זה המגוון ונאורותנו שלנו.

שלישית, הספר כתוב בערבית, וכתוב כשיחה פנים-פלסטינית. החוויות המתוארות בספר כמעט לא מוכרות לסטודנטים ומרצים יהודים, ומעט מהם מסוגלים בכלל לקרוא אותו. רשימה זו מטרתה בין השאר לשאול – האם אפשר לנהל את סוג השיחה הזה גם במרחב מעורב, והאם ניתן לייצר מרחב בטוח לשיחה כזו. וברגע שהשיחה מתנהלת במרחב מעורב, האם הצד היהודי-ישראלי ייכנס מיד למגננה, או שיהיה נכון להקשבה ולתיקון? האם סטודנטים ומרצים יהודים מסוגלים לחלוק את המושכות עם עמיתיהם הערבים ולבנות מרחב משותף? המבוא לספר יתפרסם בקרוב בתרגום לעברית, ויוכל לסייע להתחיל שיחה כזו.

في جوف الحوت: تجارب فلسطينية في الجامعات الإسرائيلية

تحرير: يارا سعدي-إبراهيم وخالد جمال فوراني

בתוך הלוויתן: חוויות פלסטיניות באוניברסיטאות ישראליות. עורכים: יארה סעדי-אבראהים וח'אלד ג'מאל פוראני, הוצאת ון ליר, 2022