מכונת המיתוסים מדגימה את קריסת הפרויקט הציוני

הסדרה ״מכונת המיתוסים״ של אורי רוזנווקס, יוצאת להקרנה בתזמון שנראה כחלק מהתסריט. בדיוק ברגע שבו בני ובנות המגזר האחו״סלי מהחברה הישראלית מרגישים שמיתוס החלום הציוני כפי שחלמו עליו הוריהם ושהם לקחו חלק בתחזוקתו מתמוטט. הקול שלהם הוא הקול המרכזי בסדרה וביחס אליו היא מתקיימת. המדינה זה הם, או לפחות היו.

מיתוס הוא לרוב סיפור מכונן עם אלמנטים שנוגעים לאנשים כפרטים, לקבוצות ולחברות גדולות בכל התרבויות. כדי להיות מכונן, על המיתוס להכיל אלמנטים ארכאיים, שכוללים מתחים ומאבקים שבסופם מגיעים רגעים מזככים של נצחון או התגברות על אובדן וגדילה. כזה הוא למשל המיתוס של יציאת מצרים שיש בו אלמנטים של שחרור משעבוד, כשהדרך לשם מלווה במאבק בחוסר האונים ובהחזקת האמונה ביכולת לשרוד את המסע. המיתוס מגלם בתוכו את המתח שבין הכמיהה למנהיג חזק והצורך למרוד בו, בין קבלת אלוהות אבסטרקטית למול הפיתוי לעבודת אלילים וכל זאת תוך כדי ההליכה לארץ כנען, שהיא למעשה מקום שלעולם לא מגיעים אליו (ע"ע משה והר נבו). המרכיבים שלו הם סמלים כמו בחלום, שמקפלים לתוכם הרבה משמעויות: ״דור המדבר״, ״עגל הזהב״ ו״הארץ המובטחת״, למשל. זה סיפור מכונן של העם היהודי, ומכיוון שהוא בנוי על האלמנטים האוניברסליים הללו, גם שחורים בארה"ב יכלו להזדהות איתו, כעבדים מול האדון הלבן ערל הלב או יהודים אתיופים, שחלקם הלך ברגל לישראל.

וכמו בחלום, גם על המיתוס חלים כללי החלום: אין בו ״אין״ והוא לא סובל ריק: בר כוכבא לא הפסיד במרד, אלא היה גיבור שנחגג כל שנה. כמו בחלום, גם במיתוס: אין חשיבות להתרחשות הכרונולוגית, מה קרה קודם ומה לאחר מכן. החיים בתוך הסרט המיתולוגי מאפשרים לטייסי חיל האוויר לטוס מעל אושוויץ ולחיות בסרט של ״משואה לתקומה״, ולחשוב ״אם היינו מגיעים 60 שנים קודם, זה לא היה קורה״. המיתוס מאפשר לטייסינו לחשוב שהמטס הזה הוא ״ניצחון״, מבלי שזה יהיה כרוך בדיסוננס. עקרון המציאות שלפיו 60 שנה קודם לא היתה קיימת מדינת ישראל ולא היה חיל האוויר, ושאי אפשר לנצח במה שכבר הופסד ואבד, לא חל על המיתוס.

במיתוסים יש תמיד גרעינים של אמת היסטורית או פסיכולוגית, שסביבה אפשר לבנות סיפור טוב, שמבוסס על אידיאלים וניגודים. ושינוי שאמור להביא משהו חדש מבלי לגרום ליותר מדי כאב, דורש לא פעם אידיאל, שאיתו אפשר להזדהות והוא יאפשר הכחשה של האובדן. כדי לשכנע אנשים לעזוב את קהילתם וחייהם המוכרים, נדרש פיתוי בצורת סיפור על מקום דמוי גן-עדן (ארץ זבת חלב ודבש, שבה הכל גדל על העצים), אחיד ולכן בלי בעיות וקונפליקטים (שם כולם יהודים) ושאר מילות קוד של מצב-התאהבות. לא פעם מפתה ללכת אחרי אידיאל כזה, שכן הוא נוגע בצורך האנושי הבסיסי של ״הבו לנו מלך״, כי מי רוצה נביא. המלוכה מביאה איתה אשליה של כוח, יופי, עושר ושפע בלתי מוגבלים, והציונות הציעה אותם בדמותה של חיילת עם עוזי על רקע של פרדס עם עצי תפוזים עסיסיים. נביאים, שמדברים על הרוע, המחסור והקץ – זה כבר ליהודים חננות בגלות. מי רוצה לדעת שמאחורי הפיקציה של החיילת עם העוזי יש גברים כוחניים ונצלנים, ושהתפוזים הם גנובים ולא גדלו בארץ זבת חלב ודבש, אלא בפרדסים של פלסטינים. מי בכלל רוצה להעלות על דעתו שיום אחד העוזי הזה יהיה מופנה לכיוון השני.

הציונות ביקשה לבנות קולקטיב של יהודים ולהניע אותם להיות ״יהודים חדשים״ באמצעות מחיקתם של ״היהודים הישנים״. במילים של פרופ׳ אמנון רז-קרקוצקין: ״אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ״. הפרדוקס הזה מגלם את הקמתה של ״מדינה יהודית״ במקום פיזי, בזמן שביהדות ״המקום״ הוא שם נרדף לאלוהות. על מנת ליצור את הקשר בין קבוצות של אנשים שהקשר היחיד ביניהם הוא קשר דתי, שמבוסס על המיתוס של יציאת מצרים, נדרש סיפור אחר. כתנועה אירופאית, עם השפעות של תנועת ההשכלה ושל הקולוניאליזם, המיתוס המכונן של הציונות הוא למעשה האודיסאה. עם ישראל שגלה מארצו, חוזר אליה אחרי 2000 שנה של נדודים, בזמן שהאדמה חיכתה לו כמו פנלופה הנאמנה שלא התפתתה לכל ״מחזריה״. ארץ כנען לא זנתה: היא היתה ״ארץ ללא עם״, כלומר בתולה, ובו זמנית תושבי המקום ״שמרו על השמות המקראיים״, כאילו היו חגורת צניעות. ההפסד לרומאים והגלות הארוכה שבאו אחריו מוכחשים. חורבן בית המקדש – שהוא אבן השתייה של היהדות, נדחק בציונות למקום שולי. את הבמה תופסת אווירת הנצחון של החזרה לאיתקה וטיהור הארמון מהמשרתים הלא נאמנים.

כוחו של המיתוס הוא בהיותו פיקציה על אידיאל וזו גם חולשתו. מהסיבה הזו הוא נידון להתרסק לקרקע המציאות ולקרוס. באגדות, הנסיך והנסיכה היפים-תמיד חיים בעושר ואושר, אלא שעלי אדמות דיאנה מוצאת את עצמה עם נסיך לא-אהוב ונטול ממלכה, היא מפתחת הפרעת אכילה, סובלת בארמון ומתנפצת אל מותה. וזהו גם דינם של המיתוסים של הציונות: כמו בלונים של בועות סבון הם מתפוצצים כשהם נוגעים בקרקע המציאות, ולכן נדרשת ״מכונת מיתוסים״. כל מיתוס חדש מטרתו להשכיח את המציאות הקשה ומורטת העצבים ולעזור לנו להאמין שבועות הסבון היפות יחיו לנצח: הנה עוד אחת חדשה נולדה לה! באופן הזה נחסך מאיתנו הצורך להיפרד ממנו ולהתאבל על אי האפשרות של האשליה ולחיות במציאות.

תמיד ביחס לקול האשכנזי

הרעיון הזה כבר מגולם בבמה שעליה מתרחשת הדרמה בסדרה, כשאנחנו רואים כל פעם דוברת אחרת על רגבי ארץ ישראל שבאולפן. דוברים מקבוצות שונות בחברה הישראלית מעומתים עם המיתוס – שהוא הקול של הציונות האשכנזית החילונית, עם הקוקו והסרפן, משה ורות משכית דיין. הם תמיד מדברים ביחס לקול האשכנזי הזה ולעולם שהוא בנה: רוצים להיות חלק ממנו (בין אם דרך הצבא או הגבעטרון), מאוכזבות ממנו וכועסות עליו (מזרחים, אתיופיות), משחקות בו תפקיד ידוע מראש של העמלק: האויב שצריך אותו כדי להתקיים לעומתו (פלסטיניות), משתלטים עליו או ממשיכים אותו (היהודים הלאומים-דתיים). אפשר היה לרגע לחשוב שכל הקבוצות בחברה הישראלית מיוצגות, כשכל פעם דמות מקבוצה מסוימת תופסת את מקומה על הכסא, ורק אשכנזים לבנים לא נמצאים על הכסא. הם כביכול שקופים, אבל למעשה הם כל הזמן נמצאים. הם אלו שהמציאו את האגדה, ממחיזים ומפיקים אותה. הם הדובר המרכזי שעל המסך. כשאנחנו חיים במיתוס הוא נראה לנו מציאות, וכאילו זה ״ככה״ או ״טבעי״ מכוון שזה כל כך שקוף. בחינה מדוקדקת, כמו שנעשה בתחקיר לתכנית, מפרקת את האגדה למרכיביה וחושפת את הגברים האשכנזים שמושכים בחוטים. סביר להניח לכן, שבני ובנות המגזר האשכנזי-חילוני-ציוני לא מרגישים בנוח כשהם יושבים בכורסא הביתית וצופים בסדרה. עצם הבחינה של המיתוס והתיאור של היווצרותו, כבר מפרקים חלק מהקסם שלו: מסתבר שהוא לא ״טבעי״ ובנוי על מוטיבציות שאמורות לגייס אותנו לפעולה. בנוסף, המוטיבציות שנחשפות וההשלכות שלהן, גם לא עושות בדיוק נעים בגב. הרבה יותר קל ונעים לחיות באגדה.

הראיון עם כל אחד ואחת מהדוברות נערך מול מסך, שעליו מוקרן המיתוס כפי שהוא מומחז במציאות: אנחנו עדים לסיפורים השונים, לפער בין האידיאל המיתי והמציאות ולהשפעה של המיתוס על המרואיין והיחסים ביניהם. יש מרואיינים שממש חיים בסרט הזה, יש שהיו בו ויצאו ממנו או נקרעו ממנו. הפורמט שאורי רוזנווקס וצוותו בחרו, מאפשר התבוננות לרגע מהצד באידיאל ועימותו עם המציאות. וגם הצופה עוברת משהו דומה, כשהיא רואה עד כמה המיתוס מאחד פירורים של בצק פריך עם יותר מדי קמח. באופן הזה נהיה ברור שהמיתוס הוא למעשה השלכה: מדובר בהקרנה של תמונה מעולמם הפנימי של הקופירייטרים של פרוייקט הציונות במקרה הזה, גברים אשכנזים חילונים ועוזריהם הלאומים-דתיים, על מסך המציאות. כשאנשים מאמינים שהתמונה המוקרנת על המסך היא אמיתית ומציאותית, הם קמים מהכסא ומשתתפים בה. באופן הזה, הגבול בין המיתולוגיה למציאות מופר וחיילים יכולים להישבע לצבא ש״נלחם״ באוכלוסייה אזרחית ולדמיין שהם נלחמים באויב מיתולוגי, בסלט של עמלק-המן-יוונים-רומאים-נאצים-ערבים. כשנולדים במקום כל כך עמוס אידיאולוגיה ועתיר מיתוסים כמו ישראל, נהיים חיילים בתסריט שנכתב עבורנו מראש: אנחנו מגוייסות לזה באופן אוטומטי, מלידה, ויכולות לחיות רק לעומת צו-הגיוס הזה: לסרב, להשתמט, להתגייס, לערוק או לדפוק נפקדות. הגיוס כולל חיים ב״מולדת ההיסטורית״. כל פעולה אחרת נמדדת ביחס אליה: ירידה, ״רילוקיישן״, שליחות. אנחנו לא נולדים במקום ממנו אפשר פשוט להגר באופן נייטרלי. כמו שבישראל לא פשוט חיים את החיים. אולי סובלים ורע לנו, ״אבל זה שלנו״.

מעניין לראות, ובימים אלו ממש אפשר לצפות במציאות כמו בסדרה הזו, עד כמה אנשים הם חלק מהסרט הזה. מי ששייך לקבוצות השוליים וניסה להיכנס למיתוס מבחוץ והפסיד, לא מאוכזבת ולא חווה שבר עכשיו. בשביל פלסטינית, אין מראש כניסה לסרט המיתולוגי של הציונות, אלא בתפקיד של זו שבמקרה הטוב לא שייכת ובמקרה הרע אמורה להימחק מעל פני האדמה, בין בגירוש, מחיקת השפה או בשריפה. כדי להתאכזב ממשהו בישראל, פלסטיני צריך לחיות בהכחשה ברמות שרק המאמץ המנטלי שהן דורשות יכול לגרום לשיגעון. למעשה, לפלסטינים יש מבט חיצוני שרואה את הכזב שבמיתוס ומרגיש על בשרו את האלימות שבעזרתה החברה הישראלית-יהודית מגנה עליו.

בשביל אתיופים ומזרחים רבים, כמו גם דרוזים, היתה אשליה של אפשרות כניסה לתוך הבועה הזו. שם יש הרבה יותר אכזבה וכעס. הבחירות האחרונות הן הרגע שבו אחו״סלים מרגישים את התנפצות האשליה של המיתוס של ״משואה לתקומה״ שהם ארגנו. המיתוס הזה צייר יהודי קורבן שמותר לו להיות תוקפן, רק כדי לא לחזור למציאות הקורבנית עם איסור על תוקפנות גלויה לשם האלימות וההרס. אם יורים, צריך לבכות על זה ולהיות הקורבן. וצריך להאשים בסגנון עדות-גולדה את ״הערבים״, שגרמנו לנו להיות תוקפנים. זה לא אנחנו, זה הם. יש איסור להיות קורבנות כמו במיתוס ה״יהודים שהלכו כצאן לטבח״ ואיסור להיות כמו התוקפנים הנאצים ששלחו אותם לשם. עכשיו זו הקבוצה האחרונה שמגלה ש״טוהר הנשק״ הוא עוד אידיאל מקושקש ושרואים להם: כלי הזין של ״המתנחלים״ חגורים על מתני הציונות האחו״סלית. לכן, המתביישים החדשים הם בעיקר אותם אשכנזים ואשכנזיות ש״לקחו להם את המדינה״. למעשה, לקחו להם את המיתוס ואת האשליה שאפשר שתהיה מדינה יהודית, שבה יספרו תינוקות יהודים והיא לא תהיה גזענית. ישראל עדיין בידיים אשכנזיות, אלא שהאשכנזים החדשים הם לאומנים שלא מתביישים ולא מסתירים את כלי הזין ההרסניים שלהם. ומכיוון שהאחו״סלים מאוכזבים ויש להם גם עמדות כוח, הם יכולים לאיים בהגירה. הגירה של יהודים מישראל לא כרוכה באובדן האזרחות וזכויות אחרות, כמו שיכול לקרות לפלסטינים. פלסטיניות יכולות רק להסתכל על הפרויקט הציוני שקורס, לשמוח על ההתפרקות ולהתפלל שהוא לא ייקח אותן איתו.

כמו בהתאהבות, יש אפשרות שהתמוטטות האידיאל, תביא לגדילה והתפתחות ולאהבה של אדם אחר מהעצמי, על אף מגרעותיו ולא רק בשל הטוב שבו. ההתפכחות וההבנה שזו שאיתה חולקים חיים משותפים היא לא המושלמת שהיתה בדמיון ושגם אנחנו בעצמנו לא מושלמות, יכולה להיות חוויה שתאפשר חיים משותפים עם מישהו אחר, ולא עם תמונת המראה של העצמי. מדובר בחוויה שונה בתכלית מזו שמספקים מסעות בני הנוער הישראלים-יהודים לאושוויץ. הכותרת המתעתעת שניתנת למסעות הללו היא ״כיבוד האחר״ אך היא נועדה לכסות על הטיולים הללו כמכינה ל״שירות משמעותי״ שבו אותו ״אחר״ הוא פלסטיני שיוצא להפגין נגד כליאתו ונורה על ידי צלף באישור בג״צ. מדובר בחוויה אמיתית של אובדן ואבל על כל המתים והרע שזרענו, כדי להחזיק את האשליה והמיתוס. זהו אבל על הבזבוז, על שפיכת הדם, ניפוץ הברכיים, ועל עצם ההכרה שנצטרך לחיות עם האנשים שהרסנו את חייהם, להתבייש באמת ולפצות אותם על זה.

כדי שזה יקרה, חשוב שתהיה אפשרות לדמיין ולחיות חיים משותפים, עם קונפליקטים, ויתורים ואובדנים. עם אשמה ובושה ולילות בלי שינה לא מכיוון שמישהו לא הציל את חברו באיזה קרב שכוח בלבנון או גרם בעקיפין למותו. לילות בלי שינה בשל עינוי הנפש של הורים ששלחו את ילדיהם להשמיד משפחות פלסטיניות, הזיקו עמוקות לאפשרות לחיים משותפים ועתיד בכלל, וגרמו נזק לילדים שלהם. במקרה של הציונות: התרסקות המיתוס והכרה בכך שהוא פיקציה, שמונעת חיים משותפים וכרוכה בהרבה אובדן, משמעותה ויתור על הרעיון של ״מדינה יהודית״ שתחתיה יחיו מליוני אנשים חסרי זכויות, רק כי ליהודי-ישראל מגיע יותר. מכיוון שזה רעיון שממוטט את הפרוייקט הציוני כולו, יש צורך להמציא כל פעם מיתוס חדש ולחיות אותו, ולהפוך אובדנים לנצחונות.

אילו הייתה באה פייה טובה כמו באגדות ושואלת אותי איזה קול הייתי רוצה לשמוע וחסר בסרט, הרי זה הקול של מרדכי ואנונו. ואנונו נגע בכל המיתוסים של ישראל ופירק אותם ועל זה הוא נענש: הוא חטא לאלוהות הציונית ששומרת על ״עמימות״ של לא תעשה לך תמונה ופסל. הכוח הגרעיני של ישראל אמור להישאר בלי תמונה וקול, בלי ארציות של אמנות בינלאומיות וצוותי בדיקה ובלי מידע על הנזק הבריאותי הנגרם לתושבי הסביבה. הוא פירק את המיתוס של המזרחי-הטכנאי הקטן והעבד הטוב של הכוח האשכנזי שיכנס לשירת המקהלה של הגבעטרון. ולכן הוא נענש: לא כי עשה משהו במציאות שהשפיע יותר מדי. הוא העביר מידע לעיתונות, אבל הוקע כ״בוגד״ וכ״מרגל״, למרות שלא ריגל בשביל שום מדינה, אלא בשביל מזרחים בדימונה. ולכן, העונש שלו הוא עונש מיתולוגי: הוא נידון להיות קשור לצוק בבדידות, בעוד עיט מנקר את הכבד שלו עד היום הזה.

זה עונשו של מי שנתן את הכוח שאמור להישאר בידי אלוהי הציונים לבני האדם. הארכיונים של הציונות והידע של האלוהות הציונית, אסורים על בני האדם – המזרחים בפרט. הם סגורים כמו הארכיונים של חטיפת ילדי תימן ובלקן, כיוון שהידע שנמצא שם נפיץ ויגרום לקריסתו של המיתוס של מדינת היהודים כמקום שמגן על יהודים. ואנונו דיבר מתוך הארכיון ונתן לעם ידע והוא נענש: הוא כבול לסלע של ישראל, אסור לו לצאת ואסור לו לדבר ולהתראיין. הוא הפנים של ״ישראל הדמוקרטית״, שבה בית המשפט נותן עונשים בלתי דמוקרטיים בעליל ופועל על פי עקרון הנקמה.

במובן מסוים, האנשים שמרואיינים ועברו תהליך של התרסקות והתפכחות מהמיתוס, הם אנשים שנולדו גם – בתהליך קשה וכואב – כאינדיווידואלים. כיוון שחיים במיתוס הם תמיד חיים בסטריאוטיפ, אנחנו נקראים למלא תפקיד בסרט שכתבו לנו וגם אם אנחנו ממלאים את התפקיד של הגיבור הראשי, אנחנו עדיין סטטיסטים. בשביל מי שמאוכזב ועולמו חרב, אולי הדרך היחידה לצאת מזה, היא לצאת מהסרט. גם מי שהיא לא/פוסט/אנטי-ציונית, נידונה לחיות ביחס למציאות שמדינת ישראל ומיתוסיה יצרו. אין לנו ברירה אלא להשלים עם המציאות הזו. אבל אנחנו לא חייבים להתגייס להעלאת המיתוסים על במת המציאות. אם אפשר לראות שמדובר בסרט ושאפשר להחליט האם לשחק על הבמה שלו או לצאת ממנו, זו כבר התחלה טובה. רק המבט הזה הוא שיכול לאפשר את ההפרדה בין דמיון לבין מציאות ובין מיתולוגיה להיסטוריה. ובשביל מבט יש מצלמה מבחוץ. ואולי עדיף – אם כבר נולדנו באולם הקולנוע של מכונת המיתוסים הזו – להפסיק להיות סטטיסטים לפני שהסרט נגמר לא טוב.