• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על אפליית נשים מצריות לא מוסלמיות

החוק המצרי מתיר נישואים בין גברים מוסלמים לנשים לא מוסלמיות, אך מותיר אותן חסרת זכויות לירושה או לחזקה על ילדיהן במקרה של מות הבעל. אילו פתרונות מוצאים הזוגות המעורבים?  
און דהן

במצרים נישאים מדי שנה כ־12 אלף זוגות מעורבים לפי הנתונים הרשמיים של המדינה. אלא שעל אף שלפי ההלכה והחוק האזרחי במדינה נישואים בין גבר מוסלמי לאישה לא מוסלמית נחשבים חוקיים, מעוגנת בהם אפליה מובנית כלפי נשים לא מוסלמיות בכל הקשור בדיני ירושה ובזכותן לקבל משמורת על הילדים במקרה של גירושים או של מות הבעל. לאחרונה פורסמה במגזין הדיגיטלי דרג' כתבה מאת עיתונאית מצרייה בשם שימאא אל־עאדלי בנושא כואב זה המביאה את סיפורם של כמה זוגות מעורבים במצרים, ודרכם ממחישה את הקשיים ואת האתגרים שאפליה זאת יוצרת בחסות החוק.

אל־עאדלי מביאה בפתח כתבתה את סיפורם של רונא הנוצרייה הקופטית ושל אחמד המוסלמי, זוג מעורב שהכיר במהלך המחאות נגד שלטון מובארק. סיפור האהבה בין השניים נתקל בקשיים כבר בתחילת דרכו: אחותו של אחמד סירבה להכיר ברונא בטענה שהיא כופרת, ואחיה של רונא הגיש תלונה במשטרה נגד אחמד בטענה שזה חטף את אחותו. גם ההורים היו חלוקים ביניהם באשר לקשר בין השניים – בעוד שני האבות הסכימו לנישואים, שתי האימהות סירבו להם, ובעיניהן של אימה של רונא ושל משפחתה היא נחשבה למתה.

בלי בעל, בלי ירושה, בלי ילדים

אלא שמעבר לקשיים המשפחתיים, החברתיים והרגשיים, לאחר שנישאו השניים, רונא גילתה שניצבים בפניה גם קשיים מצד החוק במדינה. לפי דיני הנישואים במצרים, גילתה רונא לתדהמתה כי מעמדה כאשתו הלא מוסלמית של גבר מוסלמי שונה ונמוך ממעמדה של אישה מוסלמית – והיא אינה זכאית לכמה זכויות בסיסיות ככל אישה נשואה. בראש ובראשונה, התברר לה, אישה לא מוסלמית אינה רשאית לרשת את בעלה לאחר מותו, ואינה רשאית להוריש את רכושה לו או למי מילדיהם. איש מצד הרשויות לא טרח להסביר לה עניין זה בעת הליך הנישואים, והיא התוודעה לכך רק בחלוף שנתיים לנישואיהם במקרה, כשאחד מקרוביה שלח לה סרטון שבו נראה איש דת מוסלמי המסביר עניין הלכתי זה שאימץ החוק המצרי. "איך יכול להיות שבתי נחשבת לאדם זר לי שאינו רשאי לרשת אותי, כשהיא האדם הקרוב אליי ביותר בחיי? איך ייתכן שנשללת ממני האפשרות למנות כיורשת את בתי או את בעלי שבו בחרתי מרצוני החופשי?" תהתה רונא.

לפי דיני הנישואים במצרים אישה לא מוסלמית אינה רשאית לרשת את בעלה לאחר מותו, ואינה רשאית להוריש את רכושה לו או למי מילדיהם

אם לא די בכך, הופתעה רונא לגלות שהחוק קובע כי במקרה של מות בעלה או אם השניים יחליטו להתגרש, היא לא תהיה זכאית למשמורת על בתה ו/או להיות מוגדרת כאפוטרופסית החוקית שלה. עורך הדין של המשפחה הסביר לרונא כי במקרה של מות בעלה, האפוטרופוס המיידי של בתה יהיה אחיו, וגם אחותו של בעלה (ששונאת אותה) יכולה להיות רשאית לקבל לידיה את המשמורת על הבת. לעומת זאת, אילו הייתה רונא מוסלמית, האפוטרופסות הייתה ניתנת לצד שלה – ראשית כול לסב מצד האם, ואחריו לידי האם אם יהיה מוכן להעביר את האפוטרופסות לאם. בשל כך, החליטו רונא ובן־זוגה בהסכמה משותפת שרונא תצהיר על היותה מוסלמית, ולו למראית עין, כדי שתוכל לקבל לידיה את הזכות למשמורת על בתם המשותפת אם חלילה ימות בעלה בטרם עת. "הנישואים באסלאם הם קשר של אהבה ושל חמלה, אבל לא כלפי נשים נוצריות שנשואות למוסלמים", אמרה רונא בכאב.

אל־עאדלי מביאה בכתבתה גם את סיפורה של מריאן עבד אל־מלאק, נוצרייה שנישאה לפני כשלושה עשורים למוסלמי לאחר שהשניים הכירו בעיר אל־גרדקה, עיר שבה מתגוררים זוגות מעורבים רבים, בפרט זוגות של מצרים שנישאו לנשים זרות. לשניים נולדו בן ובת, ובמהלך החיים עברה המשפחה לקהיר, שם נחשפו בני־הזוג דרך ילדיהם לגילויים של חוסר סובלנות כלפי לא מוסלמים בהיקף נרחב יותר מבעירם הקודמת. מריאן סיפרה למשל כי בתה סיפרה לה שחברותיה בבית הספר אמרו לה שלפי ההלכה אסור לה לחגוג עם אימה את החגים הנוצריים.

למרות זאת, השניים ניהלו חיים זוגיים ומשפחתיים מאושרים עד למותו בטרם עת של בעלה בשנת 2018, כשהוא מותיר אחריו חברה פרטית הרשומה על שמו, את בית המשפחה וכסף שחסך בחשבון הבנק. כשבני המשפחה ניגשו לממש את צו הירושה, נדהמה מריאן לגלות כי משפחתו של בעלה הדירה אותה מהירושה בשל היותה נוצרייה, כך שרק ילדיה היו זכאים לקבל לידיהם את הבעלות על רכושו, כפי שהחוק קובע. אם לא די בכך, הוסיפה מריאן, אימו של בעלה המנוח דרשה שהאפוטרופסות על בנם של מריאן ושל בעלה – שהיה אז בן 14 – תעבור לאחיו של בעלה. הרשויות אומנם אפשרו לבנה לבחור בזהות האפוטרופוס שלו והציעו לו, באופן אבסורדי למדי, לבחור בין דודו לבין אחותו (שכבר עברה את גיל 21 באותו זמן), והוא בחר באחותו. אימו הביולוגית, שבביתה הוא חי וגדל, כלל לא נחשבה למועמדת ראויה.

"ביושר, לא בחיבה"

אל־עאדלי מציינת בכתבתה כי הציבור המצרי חשוף מאז שנות השבעים וביתר שאת בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים להקצנה דתית בהובלת הזרמים הסלפיים במדינה. כניסת ערוצי הלוויין לעולם הערבי הציפה את המדינה בתכנים דתיים קיצוניים, ובהם תוכניות דתיות בהובלת אנשי דת הדנים בשאלות הלכתיות ופוסקים פסקי הלכה מחמירים בנושא היחסים בין מוסלמים ללא מוסלמים – בניגוד לטבעו הפרגמטי של האסלאם בנוגע ללא מוסלמים. אלה מטיפים באוזני קהל מאזיניהם שלא לברך לא מוסלמים בימי חגם "בשל היותם כופרים", ובטח שלא לחגוג עימם בטענה שמוסלמי מצווה לנהוג בלא מוסלמים ביושר ובהגינות, אבל לא בידידות ובחיבה. כתוצאה מפסקי ההלכה הרדיקליים והקיצוניים הללו, נוצרים רבים במצרים החלו להרגיש נרדפים במדינתם ולהתנגד לנישואים מעורבים יותר מבעבר.

סיפור נוסף שמביאה אל־עאדלי בכתבתה הוא סיפורו של האני איהאב, בן לאב מוסלמי ולאם נוצרייה, שנחשף לתכנים הרדיקליים הללו בהיותו נער מתבגר בתיכון. הוא סיפר כי גדל בביתו כמוסלמי, ושאימו הנוצרייה אף הקפידה על חינוכו המוסלמי, דאגה להזכיר לו להתפלל בזמן ולקיים את מצוות הדת, שמא משפחת אביו תחשוב שהיא מנסה להרחיק את ילדיהם מדת האסלאם. אלא שבשנות לימודיו בבית הספר ניסה איהאב להסתיר מחבריו לספסל הלימודים את העובדה שאימו אינה מוסלמית, וכשהדבר נודע להם בעת שלמד בחטיבת הביניים, הוא הפך לקורבן להצקות ולהטרדות.

איהאב סיפר שאחד מחבריו הציע לו להצטרף לשיעור במסגד מפי אחד השיח'ים המקומיים. השיעור נערך כשבועיים לפני חג המולד, והוקדש כולו לאיסור לברך נוצרים בימי חגם, שכן בעצם הברכה יש משום הכרה בכך שדתם צודקת. איהאב החליט להקשות על השיח' ושאל אותו מדוע אסור לברך נוצרים, אך מותר להינשא לבנותיהם, והשיח' הסביר כי האסלאם מתיר למוסלמים להינשא לנשים לא מוסלמיות בנות הדתות המונותאיסטיות שכן לאורך שנות חייהם המשותפים הבעל יכול להשפיע על אשתו ולעודד אותה להתאסלם. עוד הוסיף השיח' כי ההלכה מתירה נישואי מוסלמי ללא מוסלמית גם למטרות עונג, כלומר כדי לקיים יחסים בלי להביא לעולם צאצאים. במילים אחרות, טען איהאב בשיחה עימו, אותם שיח'ים רואים באישה לא מוסלמית שפחת מין, שאם תהרה בטעות כתוצאה מקיום היחסים עם המוסלמי, יוכל הגבר לגרשה ולקחת את בנם או את בתם, שייחשבו למוסלמים מבחינה הלכתית.

המגבלות שהחוק משית על נשים נוצריות שנישאו למוסלמים הופכות אותן בפועל לנשים מדרגה שנייה. עוד לפני הקשיים המגדריים והחברתיים שעימן נשים במצרים מתמודדות, הן נאלצות לחיות בצל יחסי כוחות לא מאוזנים מול בעליהן

התשובה שקיבל איהאב באותו יום זעזעה אותו עמוקות ואף ערערה את תפיסת עולמו באשר לנישואים בין אביו ואימו – והגם שאביו נהג באימו ובדתה בכבוד עד יום מותו, מאז אותו שיעור קינן בליבו של איהאב הספק שמא אביו בחר להינשא לאימו מאותם טעמים פסולים. עם מותו של אביו, ירש איהאב לבדו את כל רכושו, ואימו כצפוי לא הייתה זכאית לרשת דבר. הוא עצמו החליט להעביר על שמה חלק מהרכוש במסגרת חוזה מכירה שבו היא לכאורה רכשה ממנו חלק מהרכוש. באמצעות הכסף שקיבלה רכשה אימו חלקת קבר בבית הקברות הנוצרי, שכן משפחת אביו המנוח לעולם לא הייתה מתירה לה להיקבר בחלקת הקבר המשפחתית בבית הקברות המוסלמי, הוא הסביר, ואילו משפחתה שלה אינה מכירה בה מאז שנישאה למוסלמי.

עליונות מוסלמית בחסות החוק

הסיבה לדיכוין ולאפלייתן של נשים נוצריות שנשואות לגברים מוסלמים היא שהחוק במצרים מעניק לדת המוסלמית עליונות ועדיפות על פני שאר הדתות, מסבירה עורכת הדין הודא נסראללה שאל־עאדלי מראיינת בכתבתה. נסראללה, שעובדת בארגון "היוזמה המצרית לזכויות הפרט", מסבירה כי זוגות מעורבים רבים פועלים באותו אופן שנהג איהאב עם אימו – הבעל "מוכר" לאשתו חלקים מהירושה באמצעות חוזים "על הנייר", וכך הם מצליחים לעקוף את ההלכה השוללת מהאישה הלא מוסלמית חלק בירושת בעלה.

אלא שלעיתים שאר היורשים מתנגדים להליך זה בטענה שמדובר בחוזה פיקטיבי, מה שמחייב את האישה להוכיח שיש בבעלותה הכסף הדרוש כדי לרכוש את חלקה בירושה. עורכת הדין נסראללה מוסיפה כי למרבה הצער, כשמדובר בשאלת זכאותה של האם הלא מוסלמית לאפוטרופסות או למשמורת על ילדיה, לא קיימים צעדים עוקפים כמו חוזי המכירה, ועל כן במקרה של גירושים או מוות בטרם עת של הבעל, נשים רבות נאלצות להגר ממצרים עם ילדיהן כדי שמשפחתו של הבעל המנוח לא תיקח מהן את ילדיהן בחסות החוק.

עורכת הדין נסראללה מציינת כי האפליה שממנה סובלות נשים לא מוסלמיות בעת נישואיהן למוסלמי יכולה לחול גם על אישה לא מוסלמית הנשואה ללא מוסלמי שהחליט להתאסלם לאחר נישואיהם, והיא משתפת במקרה כזה שבו טיפלה במסגרת עבודתה: אב המשפחה הנוצרי החליט להתאסלם ולרשום את שני בניו כמוסלמים בלי ידיעתם. שני הבנים, שגדלו כנוצרים הופתעו לגלות שהם מוסלמים רק בגיל 14, כשנדרשו ללמוד שיעורי חינוך דתי עם חבריהם לכיתה בני הדת המוסלמית. מטבע הדברים עוררה הפרשייה סכסוך בין בני הזוג, ואב המשפחה החליט לנצל את העליונות שמקנה לו החוק ותבע ליטול מאם ילדיו את המשמורת על ילדיהם בשל "חשש לזהותם הדתית". בית משפט פסק לטובתו בשתי ערכאות, ורק בערכאה השלישית פסק בית המשפט לערעורים לטובת האם והותיר בידה את המשמורת על ילדיה.

אל־עאדלי מסכמת את כתבתה באומרה כי המגבלות שהחוק משית על נשים נוצריות שנישאו למוסלמים הופכות אותן בפועל לנשים מדרגה שנייה. עוד לפני הקשיים המגדריים והחברתיים שעימן נשים במצרים מתמודדות, הן נאלצות לחיות בצל יחסי כוחות לא מאוזנים מול בעליהן ובני משפחותיהם שנהנים מעדיפות לא הוגנת, ויכולים להשאירן ללא רכוש וללא ילדיהן אם יחליט הבעל לגרש את אשתו, או אם ימות בטרם עת. בכך החוק למעשה מפעיל לחץ על נשים אלה להתאסלם, בעיקר כדי לזכות בזכויותיהן הבסיסיות כנשים נשואות – זכויות המוקנות לכל אישה מוסלמית הנישאת במדינה.

און דהן הוא מתרגם וכותב ב"פרויקט אופק" במכון ון ליר בירושלים

מסגד א-ריפאעי בקהיר
מסגד א-ריפאעי בקהיר. צילום: Omar Elsharawy, Unsplash
כנראה שיעניין אותך גם: