"היסוד הסימבולי חשוף מדי"
משורר, סופר ומבקר ספרות, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע
8.
ישבתי לצד שולחן הספרייה עוד זמן רב, מנסה להכריע אם אשוב לערבב בין הספרים, להטמין ספרי שירה במדפי הכלכלה, ולהעמיד לצד שפינוזה את ספרי הבן איש חי והרב עובדיה יוסף, או שאלך להציץ בספרי הביקורת על ש"י עגנון, לשאוב כמה רעיונות להרצאתי, אם אבחר לדבר עליו. אך לבסוף קמתי להציץ במדף הספרים החדשים, וספר אחד באנגלית צד את עיני: אסופה של הסיפורים המוקדמים של טוני מוריסון, שנכתבו בסוף לימודיה בתיכון וראשית לימודיה בקולג', והתפרסמו בכתבי-עת ובעיתונים, ורק לאחר מותה ראו אור בספר. קראתי בסיפור הראשון ששלחה לעיתון מקומי, כשהייתה בכיתה י"ב, ותוך כדי הקריאה התחלתי לתרגם אותו במחברת:
"בעל עבדים מת בחוותו לפני כמה שנים. מכיוון שקודם למותו הוא רב עם בנו והסתכסך עם אחיו, לא היה איש בעולם שיבוא לבקר בחווה. אשתו מתה זה מכבר, וגם אחותו. וכך החלו העבדים בחווה לחיות כאנשים חופשיים. אבל הם המשיכו לעבוד כרגיל, כדי שהדבר לא ייראה מוזר לבעלי חוות אחרות מסביב, ואף אחד לא ישאל שאלות. הם לא התרחקו מן החווה, כדי שלא יחשבו שהם עבדים נמלטים, ויכלאו או ישפטו או ילקו אותם. והם המשיכו לכנות זה את זה בשמות שנתן להם בעל החווה, כי אלו היו השמות שהכירו. והם לא ישנו במיטתו של האדון, ולא התקלחו בחדר הרחצה שלו, ולא ישבו בחדר האוכל של האדונים, ולא שרפו את השוט שבו הוא השתמש בעבר להענישם.
חמש שנים אחרי שזכו בחירותם, כשנולדה בת צעירה לזוג עבדים, וכבר לא היו צריך לפחד שיפרידו בין האב והאם, או בין האם לבת, קראו ההורים לבתם אפריל. אם היה נולד להם בן, אולי הם היו קוראים לו על שם בעל החווה. היה לו שם יפה, והאם זכרה שפעם, כשהתבוננה באשתו של בעל החווה קוראת, בעל החווה שאל אותה אם היא רוצה ללמוד לקרוא, והראה לה את האותיות כולן, ומאז היא ידעה לכתוב את שמה, ולכתוב את האותיות על פי סדרן, אך לא קראה ספר.
כשאפריל גדלה, אמה לימדה אותה את האותיות, ואפריל היתה הולכת לספריית אשתו של בעל החווה, ומוצאת לה ספרים לקרוא. העולם שמחוץ לחווה החל לעניין אותה, וכשהייתה בת שישה עשר אביבים, היא שאלה את הוריה למה הם ממשיכים לחיות באותו הפחד שהיה בהם כשחי האדון, וביקשה לצאת לעולם. הוריה חששו, אבל שנה שלמה היא שכנעה אותם עד שהתירו לה לצאת מן החווה.
אפריל הלכה ברגל אל העיר הגדולה, ומשם נסעה באוטובוס אל העיר הגדולה ממנה, וממנה נסעה ברכבת אל העיר הגדולה ממנה. כדי להכיר אנשים חדשים הייתה מתבוננת בכל מי שחלף מולה, חושבת למי יש פנים מעניינים, ופונה אל נערות בנות גילה שנראו לה חביבות. ובאמת היא הכירה כך את ויקטוריה ואת רייצ'ל ואת אסתר. היא החלה לעבוד כמלצרית, ולמדה שלושה דברים: יש אנשים לבנים בעולם, אף על פי שלא ראתה אדם לבן עד גיל שבע עשרה, והם מקפידים לקנות כובעים יקרים ורחבים, ולחבוש אותם בכל הזדמנות; בעיר הגדולה נערות בגילה כבר מנשקות נערים, ואף על פי שהיא פחדה מכך, גם רצתה למצוא את הנער הנכון לנשיקה, ורצתה לספר לאמה שהיא מבקשת להישאר לגור בעיר; ודבר שלישי, היא גילתה שבשאר הארץ הכריזו על ביטול העבדות כבר לפני חמש שנים, כשהיא הייתה בת שתים עשרה, והם בחווה לא שמעו על כך.
בכסף שהרוויחה קנתה בפעם הראשונה דפים ועט, ובפעם הראשונה הצמידה אותם זה אל זה. היא חשבה לכתוב סיפור בעקבות ספר בראשית, שאותו אהבה לקרוא בחווה, אך לבסוף העניקה לסיפור דווקא את הכותרת אקסודוס. באותה עת החלה ליהנות מקריאה בשיר השירים. היא הייתה מחייכת מעט, נבוכה, כשקראה. היא פחדה להכניס מילים משיר השירים לסיפורה. היא רצתה לכתוב סיפור אהבה. על העבדות היא שמעה רק סיפורים, ולא ראתה אותה מעודה. אבל היא החליטה שבספרה לא יהיו אנשים לבנים.
את הפרק הראשון היא שלחה לעיתון, אבל איש לא פרסם אותו. אך את הפרק השני פרסמו בעיתון אחר. הסיפור התארך, ובסופו של דבר הגיע לכמעט מאתיים עמודים. בעמודיו האחרונים מגלים הגיבורים שכל חייהם הם חיו על ספינה, ולא ידעו זאת. מעולם הם לא הסתקרנו מספיק כדי לנדוד יותר מכמה מאות מטרים דרומה או צפונה או מערבה או מזרחה, כדי לגלות שהם באמצע האוקיינוס. הם לא הבינו איך חיו כך את כל חייהם, ולמה הסתירו זאת מהם. בסוף הספר הגיבור והגיבורה הנערים התנשקו. לא יותר מכך. באותה עת גם אפריל התנשקה לראשונה. לא יותר מכך.
כשסיימה לכתוב, תהתה לאן תשלח את הספר. לא הכירה אדם שפרסם ספר, ולא ידעה איפה מצויות הוצאות הספרים, המפרסמות את הספרים שקראה בעבר. חשבה: כמה מן המשוררים היו יתומים? כמה מן הסופרים לא זכו להוליד ילדים, ואף מעולם לא התחתנו? חשבה שוב על אותו נער שנישקה לראשונה, וידעה שעוד מעט הם ייפרדו. ארזה את חפציה. לבשה את בגדיה היפים. נסעה ברכבת אל העיר הגדולה פחות, ומשם נסעה באוטובוס אל העיר הגדולה פחות, ומשם הלכה ברגל אל החווה. מצאה את אביה ואמה במקום שרגילים היו להיות בחווה, עושים את העבודה שהיו רגילים לעבוד. התחבקו, ושאלו שאלות של חיבה.
אפריל נשארה חודש בחווה, ובכל ערב קראה לאמה לפני השינה פרק מן הספר שכתבה, עד שסיימה לקרוא לפניה מן הספר. אני רוצה לגור בעיר הגדולה, אמרה לאמה אחרי שסיימה לקרוא לה את הספר. טוב, אמרה האם. את רוצה לבוא עמי? שאלה את אמה. לא, אמרה האם. אני רוצה לכתוב ספרים, אמרה לאמה. כן, אמרה האם. תרצי שאבוא בכל פעם לקרוא לך ספר חדש שאכתוב? שאלה את אמה. בוודאי, אמרה האם. בכו יחד, ובסוף גם צחקו. ולמחרת ארזה אפריל את חפציה, נפרדה מהוריה, ושוב הלכה ברגל, ונסעה באוטובוס וברכבת, אל העיר הגדולה.
אחרי כמה חודשים, היא הבינה היכן נמצאות הוצאות הספרים, ושלחה אליהן את ספרה. היא קיבלה מכתבי דחייה מנומסים: "הספר נאה מאוד בלשונו, אך קשה לקרוא עלילה לכמה חיוכים גנובים בין נער לנערה, המסתיימים בנשיקה"; "היסוד הסימבולי בספר חשוף מדי, וכי לא יודעים הקוראים למה התכוונת בכך שלא עזבו הגיבורים מעולם את הספינה שבה נולדו? אבל, אנחנו בטוחים שתמשיכי לכתוב, ונשמח לעיין בספרך השני, ולשקול לפרסמו"; "אנחנו מוצאים לנכון לציין לטובה את היופי שבו טווית את הקשרים שבין משפט למשפט, בין פסקה לפסקה, בין פרק לפרק; אך על השפה עלייך לעבוד עוד; מורגש שאת לא נושמת בין המילים, וממהרת לכתוב אותן בלי להגות בכתיב נכון ובפיסוק ראוי".
כעבור שלוש שנים השלימה ספר שני, שהתרחש בכפר אפריקאי, באוניית עבדים שחצתה את האוקיינוס האטלנטי, ובחוות עבדים אמריקאית. גם הפעם היו גיבור וגיבורה, אבל הפעם הם נקרעו באכזריות, וכאבם הלהיט את הסיפור. אפריל נסעה שוב, והקריאה את הסיפור לאמה במשך חודש וחצי. אחר כך שלחה את הספר לאותן הוצאות, והפעם אחת ההוצאות הביעה עניין. נסעה אל בניין ההוצאה, הופתעה לראות במשרדי ההוצאה רק גברים לבנים, וכשנכנסה למשרדו של העורך הלבן החליטה שבספרה הבא יהיו רק דמויות לבנות, ואף לא אחת שחורה".
סיימתי לקרוא בסיפור והעולם בחוץ כבר השחיר. כשנעמדתי חשתי כי רגל ימין שלי נרדמה, נשענתי על רגלי השמאלית, ותמכתי את עצמי בידי בשולחן. אחרי שני רגעים, כששבתי לחוש את רגל ימין, התחלתי ללכת באיטיות החוצה. פתאום המרדף אחר ספרייה, כמקום שבו אמצא את מה שנעלם ממני, נראה לי מופרז. כמו אפריל ששבה אל הוריה, לקרוא להם את סיפורה, גם עליי ללכת אל הוריי ולהבין מהם מהי אותה ספרות מזרחית שאני מדמיין, ושאני נדרש לדבר עליה בבית ש"י עגנון.
המשך יבוא
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.